שדי חמד אסיפת דינים ראש השנה נד

על ידו שלא לשנות המנהג אלו תורף דבריהם עיין שם באריכות וקצת משמע מדבריהם דדוקא בתירייא שהוא אתריה דרב כנסת הגדולה הוא דאין רשאים לשנות אבל בעיר אחרת אם יסכימו הקהל בלא שום מחלוקת לשנות המנהג הרשות בידם וכן הובא שם בדף קנ"ב (בד"ה והנה) שהרב המקובל מוהר"ר בנימין הלוי שינה מנהג ק"ק פורטוגל ברצון הקהל על פי מה שהודיע להם שעל פי הקבלה צריך לתקוע בלחש עיין שם עוד ובעיקר מנהג זה (לתקוע בתפלה שבלחש) האריך הגאון שואל ומשיב במהדורא תניינא בחלק ד' סי' קע"ג וכתב בשם כנסת הגדולה וישועות יעקב דמנהג זה נובע ממה שכתב הערוך שבתוספות בראש השנה דף ל"ג ע"ב שתוקעין בלחש ושכתב הכנסת הגדולה שאין לנהוג כן לכתחלה וכתב לראיה ברורה שאין לתקוע בלחש משיטת הראשונים הסוברים שאין אומרים בתפלה שבלחש רק שבע ברכות אבל מלכיות וכו' אינן אלא בצבור אם כן פשיטא שאין תוקעין דהא לא שייך לתקוע אלא במלכיות זכרונות ושופרות וכו' עיין שם שהאריך: מד) מה שכתבו הפוסקים בסי' תקצ"ה דמי שאינו בקי בתקיעות ולא בתפלת מוסף ולפניו שתי עיירות באחת תוקעין ולא מתפללין ובאחת מתפללין ולא תוקעין ילך למקום שתוקעין לפי שהתקיעות מן התורה כתב הגאון מטה אפרים שגם ביום שני של ראש השנה יש לעשות כן שאף שאז גם התקיעות מדרבנן מכל מקום הברכות הוו כתרי דרבנן וידידי הגאון מוהר"ר מתתיא אבד"ק בוטיען יצ"ו בספרו הבהיר מתת ידו בסי' כ"ו בהגהה בדף ל"ח אות ג' פלפל בחכמה בדבריו וקצת נוטה דעתו שצריך לילך למקום שמתפללין ומסיק בצריך עיון ולפום ריהטא מסתברא כדברי הגאון מטה אפרים דמשמעות דברי הפוסקים הוא דהדין שוה בשני כבראשון מדלא כתבו לחלק בפירוש בין יום טוב ראשון לשני דאין לומר דמציאות רחוקה היא שיצטרך לזה ליום טוב שני בלא יום טוב ראשון דהא כיון דבהרבה שנים חל יום טוב ראשון בשבת ואז אין התקיעות ביום שני אלא מדרבנן הא ודאי כל כי האי מילתא דשכיחא טובא לא הוו להו להפוסקים לסתום והיה להם לכתוב מפורש דדין הזה אינו אלא אם חל יום ראשון בחול ולא כשחל בשבת אלא ודאי מוכח דגם בחל בשבת והתקיעות הן מדרבנן ילך למקום שתוקעין

אמנם ראיתי תנא דמסייע להרב הנ"ל יצ"ו מר ניהו הגאון ישועות יעקב בסי' תקצ"ה שגם הוא עמד בחקירה זו ומסיק שילך למקום שמברכים וז"ל יש לי ספק אם יש שני מקומות באחד ישמע הברכות בשני ימים של ראש השנה ואם ילך למקום שתוקעין לא יהיה אפשר לו לשמוע רק התקיעות של יום שני שהוא מקום רחוק שלא יוכל לבא לשם עד ליל שני דראש השנה (אמר המחבר לא ידעתי למה הוצרך לדרך רחוקה ולימא מר כגון שיום טוב ראשון חל בשבת שאין בו תקיעה) מה דינו ולכאורה נראה כיון דתקיעות דיום שני הן רק מדרבנן וברכות דיום ראשון גם כן דרבנן בשני הימים ילך למקום שמברכין או ילך למקום שירצה כיון דשניהם דרבנן או אפשר דתקיעות עיקרן מן התורה ובכל הספקות החמירו בהן עד שאומרים שמברך עליהם ולא אמרינן ספק לא בעי ברוכי הוא הדין בזה ילך למקום שתוקעין דיש לו עיקר מן התורה ובמקום שמברכין עיקר מדרבנן אמנם לפי זה קשה מאי פריך בש"ס (אברייתא דתני באחת תוקעין ובאחת מברכין ילך למקום שתוקעין) פשיטא הא דאורייתא וכו' דילמא הא אשמועינן דהולך למקום שתוקעין אף דמקום שמברכין הוא ביום ראשון ומקום שתוקעין הוא ביום שני תוקעין עדיף שיש לו עיקר מן התורה (ונראה שאין לדחות שזה נכלל במה שהשיבו בש"ס לא צריכא אף על גב דהא ודאי והא ספק ותקיעות דיום שני חשיבי ספק והולכים למקום הספק שכבר הקדים הגאון שבכל הספקות החמירו בהן ואם כן זה אינו בכלל ספק) לכן נראה ברור שבאופן זה שאפשר לקיים הברכות היום ואי אפשר לתקוע אלא ביום שני הולך למקום שמברכין והטעם כמו שכתב הרדב"ז במי שחבוש בבית האסורים ונתן לו השר רשות לצאת יום אחד ואם יצא היום יוכל לקיים מצוה קלה ואם יברור לו לצאת ביום אחר יוכל לקיים מצוה רבה והורה הגאון (הרדב"ז) שאין מעבירין על המצות ויותר טוב שיצא היום ויקיים מצוה הבאה לידו אף שהיא קלה ולא ימתין למחר לקיים מצוה רבה אם כן הוא הדין בזה כיון שאפשר שיקיים מצות ברכוה שהן דרבנן היום אין ממתינים שביום אחר יקיים מצוה יותר חמורה עכ"ל הרי שפסק לנדונו למי שהמקום שתוקעין רחוק ממנו ולא יוכל לבא שם ביום הראשון שילך למקום שמברכין והוא הדין לכשחל יום ראשון בשבת כיון שאי אפשר לו לשמוע התקיעות אלא ביום השני ילך למקום שמברכין והגאון פרי מגדים במשבצות כתב דאיתא בירושלמי סוף ראש השנה יום טוב של ראש השנה שחל בשבת הולך אצל המברך ולא אצל התוקע ולמי שאין שהות לתקוע ואמרת הולך אצל המברך ההיא אמרה פליגין ועיין בהגאון המפרש שם אלמא למאן דאמר תוקע עדיף אף ביום טוב שני דשבת ראש השנה ביום א' מערב עירוב לשניהם כבסימן תי"ו עיין שם אפילו הכי תוקעין עדיף ממברכין וצריך עיון עדיין בספק כזה עכ"ל ומה שציין לעיין בהגאון המפרש לפי הנראה כונתו לפירוש קרבן העדה ועיין בישועות יעקב שם סק"ב מה שכתב על דברי המפרש ועל כ פנים הרב פרי מגדים רפיא בידיה האי דינא והרבנים ישועות יעקב ומטה אפרים חלוקם בדין זה ומי יבא אחרי המלאכים האדירים להכריע

עתה השגתי ספר ארחות חיים (החדש) חלק השני לידידי הגאבד"ק סאפינקא יצ"ו וראיתי בסי' תקצ"ה אות א' שכתב בשם ספר דברי צבי דף ק' ע"ב שנסתפק בראש השנה שחל בשבת ויום ראשון ולפניו שתי עיירות באחת תוקעין ולא מברכין ובאחת מברכין ולא תוקעין ואם ילך בערב ראש השנה למקום שמתפללין לא יוכל לילך ביום ראשון למקום שתוקעין והנה התקיעה ביום שני נמי הוי רק מדרבנן מי אמרינן דילך למקום שתוקעין דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון או נימא ילך למקום שמברכין דמקיים הדרבנן שני ימים ואם ילך למקום שתוקעים יקיים הדרבנן רק ביום שני ומכל שכן לפי מה שכתב בספר יום תרועה בראש השנה דף כ"ט ע"ב (דבריו הם בד"ה גמרא מה"מ אר"ל) דבשבת דליכא תקיעות הוי זכרון הפסוקים דאורייתא אם כן בודאי צריך לילך למקום שמברכים עכ"ל מחשבתו ניכרת שכונתו לפסוק שצריך לילך למקום שמברכים ונראה לי הדל שהטעם שכתב הרב על פי דברי מרן מוהרמב"ח בספר יום תרועה הנ"ל הוא טעם נכון ובצירוף שיש סוברים שאין מעבירים על מצוה דרבנן הבאה תחילה משום המצוה דאורייתא שתבא אחר כך ואם כן לפי דעה זו אף אם התקיעות של יום שני היו מן התורה היה מקום לומר דהברכות דרבנן שזמנן קודם אין מעבירים עליהם וכל שכן שבאמת תקיעות של יום שני אינן אלא מדרבנן אף שיש להן עיקר מן התורה שפיר קאמר הגאון ישועות יעקב דיש להקדים המצוה קלה הבאה בתחילה אף שאם לא יעשה זאת יוכל אחר כך לעשות היותר גדולה ושם (בארחות חיים) הובאו דברי ידידי הגאון אבד"ק ברעזאן יצ"ו וכתב לעיין בשואל ומשיב תניינא בחלק ד' סי' קע"ג בדין תקיעות דרבנן שנסתפק בישועות יעקב וסיים הוא וכבר העלה במשבצות כאן דגם ביום שני דינא הכי עכ"ל יצ"ו וכבר העתקתי דברי הפרי מגדים ומתבאר שלא העלה דבר לדינא ועיינתי בשואל ומשיב הנ"ל (דבריו בזה הם בד"ה נחזור לענייננו) שכתב שמהירושלמי דסוף ראש השנה מתפשט ספקו של הישועות יעקב דעל כרחין מיירי כשחל יום טוב של ראש השנה להיות בשבת והיינו יום ראשון דיום שני אי אפשר שיהיה בשבת דלא אד"ו ראש וסיים הגאון שואל ומשיב וז"ל הן אמת שהדבר תמוה למה ידחה דרבנן את דאורייתא דהתקיעות עיקרן דאורייתא אך נראה דהירושלמי לשיטתיה דבריש פרק ד' מבואר דסובר הירושלמי דבשבת זכרון תרועה דאורייתא ולא סבירא ליה כש"ס דילן דאינו רק דרבנן מה דלא תוקעין בשבת ועיין בשלום ירושלים שם ולפי זה אם נאמר דבשבת זכרון תרועה והיינו הברכות הם דאורייתא ועיין בספר יום תרועה ריש פרק ד' אם כן שפיר הולך אצל המברך דגם זה הוא דאורייתא וזה שנקט הירושלמי יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת דהיינו דבזה הברכות מן התורה ובזה מיושב מה שתמהו האחרונים על דבר השמטה שהשמיט הרמב"ם הך דירושלמי שאין דרכו להשמיט ולפי מה שכתבתי אתי שפיר