שדי חמד אסיפת דינים ראש השנה נג

דצריך שיאמר עמו מלה במלה וכתב שטעמם משום שצריך כונת שומע ומשמיע וסתמא אין דעת שליח צבור להוציאו בברכה זו והכא נמי אין דעת שליח צבור להוציאו לתשלומין ועוד אין אדם יכול לכוין עם שליח צבור בשתיקה כמו שכתב הטור בסי' נ"ט (צ"ט) בשם הרא"ש אבל אם גם השליח צבור כיוון לתפלת התשלומין וכיוון הוא עמו כל התפלה בשתיקה אפשר דגם הבקי בדיעבד יצא אף בתפלת שחרית דהא קיימא לן דשומע כקורא ממש ועדיף מהרהור והרי הרמב"ם וסמ"ג סברי דיוצא בהרהור וכדאי הם לסמוך עליהם בדיעבד וכן כתב הרב בסי' ס"ב ושומע מחברו איכא ודאי הרהור של עצמו שצריך לכוין עמו וכל שכן דהוי כקורא ממש אלו תורף דב"ק נמצא שכל מה שיש לצדד לענין תפלה הוא משום דקיימא לן דאין שליח צבור מוציא את הבקי אבל לא מפני שלא תועיל תפלה אחת דשתי כונות והכי נמי נראה דהוא הדין לענין תקיעות

לט) אחד היה לו משפט גדול אשר מוכרח לילך ביום ראש השנה לערכאות ואם יתפלל תפלת מוסף עם הצבור ירא הוא פן יאחר המועד נשאל ידידי הגאון אבד"ק קאפוליא יצ"ו בספרו הבהיר בית אב סי' פ"ו אם רשאי לקצר התפלה ובתשובתו האריך בשיטות הפוסקים בהא דאמרינן בסוף ראש השנה כיון דאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך דיש שלש דעות א) דזה קאי אפסוקי מוספים אבל פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות לא סגי דלא אמר להו ב) דקאי מל פסוקי מלכיות וכו' אלא דצריך לומר פסוק אחד של תורה ג) דדוקא בהתחיל לומר פליגי דלא יפחות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל יכול לפטור עצמו לגמרי על ידי ובתורתך כתוב לאמר והביא (באות ב) מה שהשיב על זה הגאון הגדול מוהר"ר ירוחם יהודה ליב אבד"ק מינסק ופלפל בדב"ק ובמסקנתו כתב בדף ק"ו סוף ע"א העולה להלכה לשאלה הנ"ל וז"ל נידון השאלה הנ"ל יכול לעשות כמו שכתב הגאון דמינסק הנ"ל שיתפלל (ביחיד) קודם התקיעות אם הוא כבר אחר שלש שעות ביום וכדעת הסוברים דיחיד מברך תשע ברכות ואחר כך תוקע וכבר בררנו שמדברי הרמב"ם נראה שיכול היחיד לעשות כמו שירצה אכן לפי פסק הרמ"א כהכל בו וארחות חיים דיחיד תוקע ואחר כך מברך אם כן לכתחלה צריך לתקוע מקודם ואם לא ימצא מי שיתקע לו ומוכרח לחכות על תקיעות הצבור רשאי לו אחר כך לדלג הפסוקים ולא יאמרם כלל רק יאמר ככתוב בתורתך וכן כתוב בדברי קדשיך וכן נאמר על ידי עבדיך הנביאים ודרך זו נכונה ביותר להלכה ולמעשה לפי פסקי השלחן ערוך ועיין במה שכתבתי לעיל בסי' זה אות ל"ז בשם הגאון ישועות יעקב בדין יחיד שאינו תוקע על סדר הברכות אם יקדים התקיעות או יקדים הברכות

מ) עוד העלה שם (בשו"ת בית אב סוף סי' פ"ו אות ב) דהמנהיג סובר כהלבוש דבתקיעות אין לחוש בשלש שעות הראשונות והמגן אברהם סי' תקצ"א פסק כמוהרי"ל וכן הוא בעט"ז סי' תקפ"ט וביולדת וחולה שאין יכולים להמתין עד אחר שיצאו מבית הכנסת יתקע להם אחד אחר שתקעו בבית הכנסת ולא ימתינו עד שיצאו מבית הכנסת וכתב הרב יצ"ו דאפשר להקל כהלבוש ומנהיג ואין צריך להמתין כלל על תקיעות דבית הכנסת אלא יתקע להם אחד מקודם ויכוין לצאת גם הוא בתקיעה זו ויברך הוא בעצמו שהרי הוא יוצא בזה אלו תורף דב"ק עתה השגתי ספר ארחות חיים (החדש) ח"ב וראיתי בסימן תקפ"ה אות ה' שכתב בשם שו"ת עולת שמואל סי' פ"ב בתוקע לרבים שהוצרך לתקוע לחולה שאי אפשר לו להתענות עד אחר תקיעות דבבית הכנסת ואף אם החולה יברך לעצמו איכא ספיקא דדינא דלמאן דאמר מצות אין צריכות כונה כבר יצא בתקיעות להחולה והורה דמוטב שיאכל החולה קודם שמיעת התקיעות וישמע התקיעות אחר שיצאו מבית הכנסת וציין לעיין עוד שם בסי' פ"ג וסי' פ"ז בענין זה ולפום ריהטא יש להעיר דמלבד דהלכה רווחת מצות צריכות כונה ועוד דאף למאן דאמר אין צריכות כונה מכל מקום אם מכוין בפירוש שלא לצאת אינו יוצא כמו שכתבו הראשונים עיין במה שכתבתי בקונטריס הכללים במערכת המ"ם כלל ס"ו וכיון שיש איסור לאכול קודם התקיעות ועיין לעיל בסימן זה אות ל"א שגם לטעום אפשר דאסור ביום הראשון דאורייתא אם כן יותר נכון נראה שיש לומר להתוקע לחולה שיכוין בפירוש שלא לצאת בתקיעה זו דאף שיש סוברים שגם בצווח שאינו רוצה לצאת יוצא למאן דאמר מצות אין צריכות כונה יש לסמוך על דעת הראשונים שסוברים דבאומר בפירוש שלא לצאת אינו יוצא ועוד איני מבין דכי נמי נימא דנפיק איהו נמי בהני תקיעות מאי הוי הא מצי בתר הכי למיתקע בבי כנישתא לאפוקי רבים ידי חובתם והגאון מטה אפרים בסי' תקפ"ה סעיף ט' כתב מי שתוקע בכמה מקומות יש לו לכוין לצאת ידי חובתו בתקיעות שתוקע בראשונה ואף על פי כן יוכל לברך במקומות אחרים בשביל הציבור שלא יצאו עדיין ואין לו להיות מתון בכונת יציאת ידי חובת עצמו שמצוה הבאה לידו לא יחמיצנה ואולי לא יהיה יכול לתקוע אחר כך מאיזו סבה אבל אם צריך לתקוע בבוקר בשביל יחיד חולה וכיוצא בו ואין דעתו נוחה לצאת בתקיעות אלו שתוקע ביחיד יוכל לכוין שאינו רוצה לצאת ידי חובת עצמו בתקיעות אלו ויוצא אחר כך במה שתוקע לצבור עכ"ל והוא מכוון לכל מה שכתבתי ולא שכיח גבאי האי ספרא דאורייתא (עולת שמואל) למיהב עליה דעתאי אולי כונתו לחוש לכל החומרות א) לדעת הסוברים מצות אין צריכות כונה ויוצא אפילו בצווח שאינו רוצה לצאת ב) לדעת הסוברים דבמצוה דאורייתא מי שיצא ידי חובתו אינו מוציא אחרים ידי חובתם כמו שכתב בארחות חיים שם באות ו' בשם ספר לחם הפנים בשם הגאון שאגת אריה בסימן י"ג

מא) במה שכתבו איזה פוסקים בשם הגאון מוהרש"ל בתשובה בדין לשלוח נכרי ביום טוב להביא שופר מחוץ לתחום דאם הדבר ספק אם יביא הנכרי השופר אפילו ביום טוב ראשון דראש השנה אסור לומר לנכרי שילך חוץ לתחום להביאו וכן פסק הרב חיי אדם בכלל קמ"ח אות ח"י לענין לולב הנה בדין זה נשא ונתן בשו"ת בית אב הנ"ל בסי' פ"ה והעלה שאין דין זה מוכרח ושכן כתב בא"ז (אליהו זוטא) ולכן בכי האי גונא יש לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר עיין חות יאיר ויותר טוב שיאמר לנכרי קטן שיאמר לנכרי אחר וציין לעיין בספר אומץ יוסף

מב) יש מקומות שנוהגים לקרות התוקע מכלל העולים לספר תורה כמו שכתב הרמ"א בסי' תקפ"ד בשם הכל בו וכן הוא מנהגנו וכתב הרב מוהרח"א אדאדי בס' ויקרא אברהם בחלק ארח חיים סי' ח' שבמקומו חדשים מקרוב התחילו להיות מוכרים אותה עליה על אבן המקח בהכרזה בבית הכנסת ולאו שפיר עבדי דעליה זו עשאוה ככל החיובים כהן ולוי ואבי הבן וכיוצא כמו שכתב בספר שער אפרים וכי היכי דבהנך חיובא רמי עליו לעלות ולא סגי למנות אחר הכי נמי בזה ובטורי זהב סי' קנ"ג כתב דדבר שהוא לכבוד בעלמא ואינו קנוי לו במעות אינו רשאי לתתו לאחר ועוד שיש חשש משום כל הנוטל שכר לתקוע דאינו רואה סימן ברכה והוה עובדא בתוקע כהן ותלמיד חכם ודחיקא ליה שעתא ונתנו לו רשות למוכרה כיון שהוא עולה ראשון אי אפשר לו לעלות בקריאה הקבועה לו שהמנהג הוא לקרותו ביום ראשון סמוך וביום שני משלים מינכרא מילתא לא כן אם הוא ישראל

מג) בעיר תירייא נהגו מימי קדם שאין תוקעים בתפלה שבלחש כי אם בחזרת המוסף ומשלימים המאה קולות במה שתוקעים שלשים קולות תכף אחר חזרת הש"ץ במקום מה שתוקעים בלחש בשאר מקומות ולהיות התוקע חלוש וכבר עייף מתקיעות הקודמות קשה עליו לתקוע אחר החזרה שלשים קולות בבת אחת לכן רוצים לשנות מנהגם ולתקוע שלשים בלחש כמו שנוהגים בשאר עיירות והרב מאריה דאתרא מוהר"ר חיים ביזה האריך בענין זה בתשובתו שבספר לב חיים ח"ב סי' טו"ר והביא דעות הפוסקים ראשונים ואחרונים הללו אומרים לתקוע גם בלחש והללו אומרים שאין נכון לתקוע בלחש דלא חשיבא חבורת צבור אלא תפלת החזרה גם הביא דברי מרן החבי"ב בשיירי כנסת הגדולה שקורא תגר על המנהג לתקוע בלחש ושהטוב והישר הוא שלא לתקוע בלחש והעיד שכן המנהג בעיר תירייא (אתריה דרב כנסת הגדולה היא) ולכן לא הסכים לשנות המנהג ושאל על זה ממרן החבי"ף והסכים