שדי חמד אסיפת דינים ראש השנה לג

במקום אחר במה שלברכת להכניסו פסק מרן לברך אחר התחלת המילה לחוש לשמא ימלך ואילו גבי ברכת אירוסין פסק באהע"ז סי' ל"ד דמברך ואחר כך מקדש והוא לפי שהחשש שם הוא שמא תחזור בה האשה וזו חששא רחוקה דמסתמא אחר שעשתה הכנה דרבה ליכנס לחופה דקיימא לן דנותנים לה זמן לפרנס את עצמה מסתמא לא תחזור בה על דרך שאמרו אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל לגבי המוהל אין לנו שום סברא המכרעת שלא יחזור בו ולכן חיישינן שמא ימלך וכתבתי דאף שבבית יוסף השוה את שניהם דלענין ברכת להכניסו כתב דמנהג בני ארץ ישראל שלא לחוש לשמא ימלך והביא ראיה מדמברכים ברכת אירוסין קודם הקידושין מכל מקום כשחבר השלחן ערוך ירד לחלק ביניהם ולכן פסק גבי ברכת להכניסו לברך אחר התחלת המילה עי"ש

שוב כתב הרב ערך השלחן לחלק דאפשר דלא נחלקו הפוסקים אלא היכא דאחר מברך לעושה המצוה דהחשש בענין כזה הוא שמא הבא לעשות המצוה יחזור בו ולא ירצה לעשות המצוה הנה בכי האי גונא הוא דאמור רבנן דליכא למיחש כל כך דאחר הברכה לא יעשה המצוה דרמיא עליה אבל במוציא אחרים אחר שכבר יצא ידי חובתו דחשש החזרה אינה על המקיים המצוה אלא על הבא להוציאו ידי חובתו (אחר שהוא כבר יצא) הנה בכי האי גוונא לכולי עלמא לא יברך השומע דהכא ודאי חיישינן שמא אחר הברכה ימלך ולא יוציאנו דלא רמי חיובא עליה והיינו טעמא דבמגילה אחד מברך ואחד יוצא ומשמע דאפילו המברך כבר יצא ידי חובתו אפילו הכי לא חיישינן לנמלך כיון דרמי עליה חיובא אבל מוציא אחרים והוא כבר יצא לא יברך השומע (שמא ימלך המוציא) וכן הסכים הרב מחזיק ברכה בסי' תרפ"ט ומה שכתב בשם הרב זקן אהרן דשומע לא הוי כעונה לענין זה וההיא דמגילה היינו בברכה אחרונה שהיא מנהג אישתמטיטיה דברי המרדכי וכן מוכח מכל הפוסקים גבי ברכת אירוסין דיכול אחד לברך ואחד עושה המצוה וכן כתב הגהות אשירי סוף פרק ג' דראש השנה וכבר כתבתי בסי' מ"ז דשומע לא הוי כהרהור ושייך לברך ועיין הרשב"ץ ח"ג סי' ע"ט עכ"ל ובחלק יו"ד כתב הרב ערך השלחן בסי' א' סעיף ז' אות כ' על דברי מרן בדין שומע ואינו מדבר שאם הוא מומחה שוחט לכתחלה אם אחר מברך וז"ל דעת קצת אחרונים דאפילו אין אחר (האחר) שוחט מברך להוציא אחרים דהוי כברכת המצות וכבר כתבתי בא"ח סי' תקפ"ה דעת רוב הפוסקים דכל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן אין אחר מברך שמא אחר הברכה לא יעשה חברו המצוה והויא ברכתו לבטלה ואפשר דהכא כיון דאי בעי לא שחיט לכולי עלמא חיישינן טפי ואין אחר מברך מהאי טעמא וכן מבואר בהג"א דאין אחר מברך והתימא על הרב כנסת הגדולה עי"ש וכן הסכימו שאר אחרונים עכ"ל

והרב טהרת המים במערכת המ"ם אות ס"ח כתב שנים שנשתתפו במצוה אחת כגון נר חנוכה ואחד רוצה להדליק וחברו יברך נראה מדברי הרב זקן אהרן סי' ס' דלאו שפיר דמי למיעבד הכי דלא מצינו זה מברך וזה עושה המצוה ומדברי רמ"א ריש סי' תרצ"ב נראה דשפיר דמי לעשות כן ועיין מגן אברהם סוף סי' תרע"ו אלא דכל מה שכתב הוא מהגהות אשירי על שם אור זרוע וביו"ד סי' א' סעיף ז' מצינו שהביאו הפוסקים על שם אור זרוע דלא יתכן דאחד עושה המצוה ואחד מברך אם לא שאותו אחר נמי עוסק במצוה עיין טורי זהב ס"ק טו"ב ופרי חדש ס"ק ל"ב עכ"ל וכנראה לא היה אצלו ספר מחזיק ברכה לכן לא ראה שכבר עמד שם על דברי הרב זקן אהרן מדברי הרמ"א ויישב דמגילה שאני דאקילו בה טובא ומה שהקשה דברי האור זרוע אהדדי הנה לפי מה שחילק הרב ערך השלחן הנ"ל מתיישבים שפיר דברי האור זרוע דבשחיטה דאי בעי לא שחיט חיישינן טפי ובקונטריס שיורי טהרה (שבסוף ס'. טהרת המים) במערכת הבי"ת אות מ"ב יישב דברי האור זרוע על פי מה שחילק הרב פרי חדש שם בס"ק ל"ב בין מצוה דרשות לחובה וציין לערך השלחן ס"ק כ' הנ"ל והביא עוד בשם הרב מגן אברהם סי' שס"ו סק"כ לחלק דבמצוה דאית בה מעשה יברך היוצא ואם אינו יודע לברך יברך העושה ויוציא את חברו וכדכתב המגן אברהם סי' תקפ"ה סק"ג ושם מסיק כהכנסת הגדולה דמצוה שיש בה מעשה יברך העושה ותקיעת שופר לא חשיב לו מעשה ובהדלקת נר חנוכה כתב הבאר היטב סי' תרע"ה דאחד מדליק ואחד מברך

גם ראיתי להרב הנ"ל (בית דוד) בסי' שצ"ה שעמד על דברי מרן הבית יוסף הנז"ל בראש אות זו במה שכתב וזה כדעת התרומת הדשן וכו' וז"ל הקשה הרב כנסת הגדולה שזו שלא כדעת התרומת הדשן שסובר שאפילו ברכת התקיעה לא יברך אלא השומע והרמב"ם סבר דמברך התוקע איברא דסברת הרמב"ם תמוהה כיון דלדידיה עיקר הברכה מברך המוציא מאי שנא ברכת שהחיינו מברכת התקיעה עכ"ל ולי נראה שזה סובר כהרמב"ם ממש לפי שהוא מפרש בתשובה סי' ק"מ דדוקא בברכה זו ששייכה להיוצא עצמו דבשמיעה תליא מילתא דמשום הכי תקנו לברך לשמוע קול שופר מן הדין הוא שיברך היוצא אבל בשאר דוכתי כגון במקרא מגילה שתקנו על מקרא מגילה ואינה שייכה להיוצא שהרי אינו קורא לכן יברך המשמיע ומזה הטעם מחלק הרמב"ם בין גוף המצוה לשהחיינו דשהחיינו שייכה נמי להיוצא שהיא ברכת הודאה על שהגיע לזמן הזה לכן יברך היוצא אבל עיקר הברכה שאינה שייכה להיוצא כמו מגילה שהוא אינו קורא לכן יברך המוציאו דלשון הברכה שייך בו ומה שלא פירש הרמב"ם חילוק זה הוא משום שרוב הברכות שייכות להעושה המצוה זולת בשופר שהיא לשמוע דשייכה גם להיוצא עכ"ל ולפום ריהטא דבריו הללו סותרים למה שכתב בסי' שצ"ג הנ"ל דברכת על מקרא מגילה שייכה להיוצא דשמיעתו נחשבת לקריאה

כ) כתב הרב מגן אברהם סי' תקפ"ה ס"ק י"א בשם הרבנים מטה משה ומוהרי"ל דפעם אחת לא יכלו לתקוע והפכו השופר וקראו לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע וכתב הגאון בדגול מרבבה שזה היה בתקיעות דמעומד דבתקיעות דמיושב הפסק גמור הוא בין ברכה לתקיעה דקשה לומר דזה מקרי צורך תקיעה דאין זו סגולה בדוקה עכ"ל וכלומר דאף על גב דבגביל לתורי וכו' מידי דהוה צורך סעודה לא שרינן לכתחלה אלא שאם הפסיק בדיעבד הוא דלא הוי הפסק כדכתב הרמ"א בסי' קס"ז סעיף ו' וכן היא גם דעת מרן וכל רבנן קדישי כמו שכתבתי במכתב לחזקיהו בחלק התשובות סי' ה' מכל מקום אם היתה סגולה בדוקה היה אפשר להתיר לכתחלה דכל דלא אפשר בלאו הכי הוי דיעבד ועיין מגן אברהם סימן תקצ"ב סק"ה וסימן כ"ה ס"ק י"ו

אמנם דעת הגאון בשערי תשובה היא דנוכל לומר שהמעשה היה בתקיעות דמיושב שכתב דיש לומר כיון שלא היו יכולים לתקוע בהכרח שהיה צריך הפסק גדול לילך ליקח שופר אחר וכיוצא ובלאו הכי היו צריכים ברכה אחרת וגם עתה שקראו ויהי נועם באמת ברכו ברכה אחרת עכ"ל ולי הדל נראה שאין הכרח שהיו צריכים לברכה אחרת דמסתמא התוקע עצמו לא זז ממקומו לחזור אחר שופר אחר אלא היו שולחים איש אחר והתוקע לא היה לו להפסיק רק בשתיקה ונחלקו הפוסקים אם השתיקה חשיבא הפסק או לא ופסק הרב מגן אברהם בסי' ר"ו סק"ד כדעת הסוברים דשהיה לא חשיב הפסק לא שנא מועטת ולא שנא מרובה וכן דעת הרב תבואת שור בסי' י"ט סעיף ז' וכן דעת הרבנים נהר שלום סי' ק"מ עי"ש ד' כ"ה ע"א וערך השלחן סי' ר"ו ודעת מרן הפרי חדש בסי' ק"מ וכן דעת הרב פרח שושן שהביא הרב ערך השלחן בסי' ק"מ סוף אות ד' לחלק בשהיה בין כשהיא לצורך המצוה לכשהיא לדבר הרשות והרב חיי אדם כלל ה' אות ט' ובנשמת אדם שם הביא דברי הרב פרי חדש דיש לחלק בין לצורך לשלא לצורך והאריך להוכיח דאפילו שלא לצורך לא הוי הפסק (עיין במה שהבאתי בשדי חמד חלק אסיפת דינים במערכת הה' אות י"ב בד"ה ולולא דמיסתפינא) ואם כן בכי האי גוונא דהאיש משתאה מחריש לצורך התקיעה עצמה נראה דלכולי עלמא לא הוי הפסק ולא היה צריך לברך וגבי תפלה דקיימא לן דשהה כדי לגמור כולה חוזר לראש כתבו הרבנים מעשה רוקח