שדי חמד אסיפת דינים ראש השנה ל

תורה כן נכון הדבר לצאת מידי כל חשש ברכה לבטלה ח"ו (נחזור לדאתאן עלה אם אפשר שיברך אחד ברכת המצוה על המצוה שיעשה חברו)

ובסימן תרצ"ב כתב (במחזיק ברכה) על מה שכתב הרמ"א בסעיף א' דאחד יכול לברך והשני קורא שכתב הרב פרי חדש דהכי איתא בירושלמי ריש פרק שני דמגילה זה קורא וזה מברך מכאן ששומע כקורא עכ"ל וכתב על דבריו דבירושלמי קאי ארבי מאיר שקראה ונתן לאחר לברך ונראה מהירושלמי דקאי בברכה שלאחריה ואם כן אפשר דברכה שלפניה אי אפשר שאחד יברך ואחר יקרא והביא שכן כתב הרב זקן אהרן וכו' (הביא לשון הרב זקן אהרן שהביא בסי' תרפ"ט הנז"ל וסיים) הרי דכתב הרב דהירושלמי בברכה שלאחריה אמנם בברכה ראשונה כתב בפירוש דאין אחד מברך ואחד קורא ועל מה שכתב הרב זקן אהרן דהתם בדיעבד העיר דהא בירושלמי אמר דר' מאיר נתן לכתחלה לברך שוב כתב דמקור דברי הרמ"א הם מהגהות אשירי פרק ב' דמגילה בשם אור זרוע ושם כתוב מפורש דיתכן לעשות כן לכתחלה בין ברכה שלפניה ובין שלאחריה ולמד כן מן הירושלמי (אף שכתב דהכי איתא בתוספתא סמיכתו היא על הירושלמי) שאמרו דשומע כקורא וטעם זה שייך אברכה שלפניה נמי ושוב העיר על הרמ"א דלפי שיטתו זאת שבסימן תרצ"ב שפסק כמו שכתב בהגהות אשירי היה לו להגיה על דברי מרן שבסי' קמ"א ולא זו בלבד שלא הגיה אלא דמתבאר מדבריו שם שמודה לדינו של מרן ויישב כמו שכתבו האחרונים שהביא בסי' מ"ז דשאני ברכת קריאת ספר תורה שכך היתה התקנה וכו' ועוד אפשר דהרמ"א סובר דשאני מגילה דהקלו בה טובא לא כן בקריאת ספר תורה ושגם הרב שאלת יעב"ץ ח"א סוף סי' ע"ה כתב דשאני מגילה וכו' והעיר על דברי השאלת יעב"ץ על השגתו על הרב טורי זהב בסי' קמ"א וכו' אלו תורף דב"ק ואין הכרע לדינא בדב"ק הללו אי סבירא ליה כהרב הלק"ט דבכל הברכות הדין שוה מטעם הירושלמי דשומע כעונה וקריאת ספר תורה שאני משום שכך היתה התקנה או נקיט כהרב זקן אהרן דלא יתכן שזה יברך וחברו יעשה המצוה ומגילה שאני משום דהקלו בה טובא (דלומר כמו שכתב הרב זקן אהרן דהתם דיעבד ובברכה שלאחריה וכו' ודאי לא יתכן כמו שביאר מתוך דברי הירושלמי ומהגהות אשירי כנז"ל) אבל מדבריו שבסימן מ"ז הנ"ל מוכח דנקיט כדעת הרב זקן אהרן הנ"ל וכן הבין בדעתו הרב מוהר"א פינסו בספר משפט כתוב וכבר כתבתי למעלה הנראה לדעתי הדלה בזה

והנה השגתי עתה ספר בית דוד (הנז"ל בד"ה ובזה) וראיתי שבאמת לא מצא ישוב לקושיתו ודבריו הם בסי' שצ"ג וכתב הרב שם דלא משכחת שום מצוה שאחד יברך וחברו יעשה המצוה כי אם כשמברך אחר התחלת עשיית המצוה דלא קפדינן לברך עובר לעשייתן ממש אלא כשהמברך הוא העושה המצוה אבל אם אחד מברך ואחד עושה המצוה אינו יכול לברך עובר לעשייה דשמא ימלך חברו ולא יעשה המצוה הנה בכי האי גוונא הוא דמצינו שאחד מברך וחברו עושה המצוה והביא דמיון לזה ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שמברך אבי הבן אחר שמל מוהל אחר את בנו בין מילה לפריעה כדי שתוצדק לשון הברכה להכניסו בבריתו וכו' אבל בתקיעת שופר לא יתכן לעשות כן שזה יברך ואחר יתקע שאם יברך קודם שיתקע הרי יש לחוש שהתוקע ימלך ולא יתקע ואם יברך אחר שיתקע אם כן אינו עובר לעשיה כלל דאינו דומה לברכת להכניסו דאף שאינו מברך מקודם ממש על כל פנים הרי הוא מברך קודם הפריעה אבל שיברך אחר שגמר המצוה לגמרי לא מצינו שתקנו חכמים ברכה אמצוה בכי האי גוונא ואם כן לא יתכן כלל שאחד יברך וחברו יתקע ומה שהביא בתרומת הדשן בשם הרא"ש שגם בני הקהל חייבים לברך לשמוע וכו' לאו למימרא שבני הקהל יברכו אלא כונתו שעליהם היתה מוטלת חיוב ברכה זו לולא החשש דשמא ימלך התוקע ולכן הניחו שיברך התוקע כי לו נאה לברך כיון שבידו לתקוע לא חיישינן שימלך ומהאי טעמא נמי במקרא מגילה כשקורא אחר שכבר יצא ידי חובתו מברך הקורא ולא השומע ולפי דברי התרומת הדשן היה ראוי שיברך השומע ולא הקורא (כמו בשופר) דאף שהברכה היא על מקרא מגילה דשמיעתו נחשבת כקריאה שאם לא כן איך יברך לו הקורא על מקרא מגילה אלא ודאי האמת תורה דרכה אלו תורף דב"ק ואסיק דברי התרומת הדשן בקושיא ותמיהני על רב גדול שכמותו שממקום שבא להכריח היפך סברת רבינו התרומת הדשן אדרבא משם יש סיעתא לדבריו ואיך נעלם ממנו שהרמ"א כתב מפורש בריש סי' תרצ"ב שיכול אחד לברך וחברו יקרא והיינו בין ברכה שלפניה ובין ברכה שלאחריה (כנז"ל בד"ה ובסימן) והוא כנגד היסוד של הרב ועם שמרן חיד"א כתב לחלק לדעת הרמ"א דשאני מגילה דאקילו בה טובא מכל מקום אם אין מזה הכרח לסברת התרומת הדשן (שיכול אחד לברך ברכת המצוה וחברו יעשה המצוה) על כל פנים ללמוד ממקרא מגילה היפך סברת התרומת הדשן ל יתכן כמבואר

ועיינתי עתה בגוף תשובת רבינו התרומת הדשן וכמדומה לי שהרב בית דוד לא עיין בגוף דבריו כי אם מה שכתב בשמו מרן הבית יוסף אבל אם היה רואה גוף דבריו לא היה לו מקום לפלפל בזה שהחילוק בין שופר לשאר מצות מפורש בדבריו וז"ל בסי' ק"מ שאלה חולה שאינו יכול לבא לבית הכנסת וחברו שכבר יצא יתקע לו מי יברך החולה או התוקע תשובה יראה דמן הדין יברך החולה בעצמו דכיון דעיקר המצוה בשמיעה כדמוכח וכו' וכיון דאיהו נמי שומע כמו התוקע ואיהו מיחייב לשמוע ולא התוקע אמאי לא יברך בעצמו ולא דמי לשומעים משליח צבור דלא מברכי דהתם שליח צבור גופיה מיחייב לתקוע וכיון דאיהו דתקע שפיר טפי דאיהו מברך ונפקי כולהו בברכתו דאין להרבות בברכות דלא צריכין וכו' אבל בנדון דידן דשליח לאו בר חיובא רק החולה ומצות השמיעה היא בגוף החולה כמו בגוף התוקע אם כן למה לא יברך אותו שמחוייב בדבר ואף שזה מכשיר לו השמיעה מכל מקום הרי הוא כמו שקושר תפלין לחברו בראשו ובזרועו דמסתמא לא יברך רק המניח כן נראה מן הדין אלא שאין נוהגים כך עכ"ל הרי שכתב גבי תקיעת שופר מילתא בטעמא אמאי מן הדין צריך היוצא לברך ואם כן נוכל לומר דבשאר מצות שאין עסק בהן להיוצא ידי חובתו יודה הרב תרומת הדשן לסברת הרב בית דוד דהמוציא הוא יברך ולא היוצא ואף בקושר תפלין לחברו שכתב שיברך המניח היינו נמי מהטעם שכתב בשמיעת שופר שהרי המניח עצמו הוא עושה מצוה כל זמן שתפלין בזרועו ובין עיניו ולכן שייך הוא לברך יותר מהקושר שר לפי שהוא חייב והקושר כבר יצא ידי חובתו אבל בעלמא כשהחייב במצוה אינו עושה שום עסק בהמצוה ואיש אחר עושה המצוה בשבילו אפשר שסובר הרב תרומת הדשן שהעושה המצוה הוא שיברך ולא היוצא

אמנם נראה שיש סתירה לסברת הרבנים זקן אהרן ובית דוד הנז"ל דנקטי בפשיטות דלא משכחת שיהא אחד מברך וחברו יעשה המצוה מדברי הגהות אשירי בסוף פרק ראוהו בית דין וז"ל ברכת המצוה כגון להניח תפלין ולהתעטף בציצית אף על פי שזה מקיים המצוה חברו מוציאו אפילו אם אינו עוסק עתה באותה מצוה חוץ משמע וברכת המזון ותפלה ואם בעצמו אינו יודע גם באלו חברו מוציאו וכו' עכ"ל הרי דבכל ברכת המצות חוץ משלש הנ"ל הדין הוא דיכול אחד לברך וחברו עושה המצוה והרב מגן אברהם בסי' ח' סק"ח כתב וז"ל כתב בהג"מ (במחצית השקל מבואר דגרסינן בהג"א וכונתו על הגהות אשירי הנ"ל) סוף פרק ג' דראש השנה שאם אחד מתעטף בציצית יכול חברו לברך לו ובתרומת הדשן סי' ק"מ כתב מי שקושר תפלין לחברו מסתמא לא יברך אלא הלובש וכו' וצריך לומר דהג"מ מיירי שהמתעטף אינו בקי בברכה עכ"ל ולפי זה אין סתירה לסברת הרבנים הנ"ל מדברי ההגהות אשירי דלגבי שאינו בקי בודאי גם הם מודים שיכול הבקי להוציאו בברכה אף שאינו עושה הוא המצוה אך הרב מחצית השקל הביא שהרב אליהו רבה השיג על המגן