שדי חמד אסיפת דינים ראש השנה כו

הביא משם הרשב"א בחידושיו שהסכים לסברת הרמב"ן וכן פסק מרן בשולחנו הטהור וכן כתב הריטב"א בחידושיו לקידושין ד' ח' בשם הרמב"ן ושכן שמע מפי מורו גם הרב הלכה ברורה בפרק י"ב מהלכות גזילה דף ק"ג ע"ב כתב בשם מוהרש"ל וצריך לשלם שכר הרופא משלם כמו שהתנה באופן שסברת הרמב"ן מוסכמת מהרשב"א והטור והרב המגיד ומרן ורש"ל וכו' (שקיל וטרי דבנמוקי יוסף בפרק מצות חליצה כתב בשם הריטב"א על דברי הרמב"ן הנ"ל ואינו מחוור וכו' וגם שקיל וטרי על דברי הרדב"ז בחלק שלישי דפוס פיורדא סי' תקנ"ו שכתב שרוב המפרשים סוברים דלא כסברת הרמב"ן ולא ידע מי המה המפרשים וכו' וסיים) הנה נתבאר דכל מצות עשה דלא רמיא עליה דידיה לחודיה אם נזדמנה לו ולא רצה לקיימה עד שהתנה שכר כך וכך ליכא איסורא ליטול שכר המצוה עצמה ואפילו שכר הרבה ומעתה מתרצה שפיר חקירת הרב מערכי לב בתקיעת שופר ושליח צבור דלפי האמור ניחא שהרי מסתמא ודאי הם מתנים תנאי עם התוקע ועם השליח צבור בתחילה על שכרם וכיון דלאו עלייהו בלחודייהו רמיא מצות תקיעת שופר ומצוה ללמוד ולהתפלל בצבור להוציאם ידי חובתם שהרי כל אדם יוכל להתחכם וללמוד תקיעת שופר וגם ללמוד ולהתפלל בציבור וכיון שכן לא הוי מצוה דרמיא עליה דידיה לחודיה וכגון דא ודאי מהני תנאה דמתנו התוקע והחזן לתקוע ולהתפלל [בעד שכר] וליכא איסורא וכדכתב הרמב"ן אלו תורף דב"ק

ולי הדל במחילת כבוד תורתו הרמה דבריו תמוהים דעדיין לחלוחית הדין קיימת שהביא דברי הרמב"ן שכתב דאסור לרופא ליטול שכר החכמה והלימוד וכו' וכן כתב הרב טורי זהב ולענין חיוב ממון דוקא הוא שכתבו דהכל לפי תנאו וצריך החולה לשלם לו שכרו כאשר התנה עמו ואין פוט"ר אותו משום שהרופא אסור לו ליטול שכר החכמה והלימוד דסוף סוף לענין ממון כל שהתנה עמו חייב לשלם לו כפי תנאו והנה בנדון הנ"ל אם היתה החקירה לומר איך הצבור חייבים לשלם שכר להתוקע ולהחזן להתפלל היתה מתיישבת על פי מה שכתב הרמב"ן ודעמיה דכל שהתנה הרופא שיתן לו שכר כך וכך חייב לשלם וכו' והכא נמי התנו התוקע והחזן שיתנו להם שכר כך וכך ודאי חייבים לשלם שכרם דומיא דרופא שהתנה אבל חקירת הרב היתה על התוקעים והשלוחי צבור עצמם מי התיר להם ליקח שכר מצוה וכיון. שדבר זה נפתח בגדולים שמסתמא התוקע והשליח צבור הם יראים ושלמים ומחזירים אחר היותר הגון שאפשר למצוא לא תנוח דעתינו לומר דאין הכי נמי דאיסורא עבדי כמו ברופא שמתנה שיתנו לו כל כך שכר דעביד איסורא ואפילו הכי הרי הוא נוטל שכרו דלא יתכן לומר כן על יראי ה' ושלמים ולכך חזר הרב לבקש טעם שיצא הדבר בהיתר וניחא ליה על פי חילוק הנ"ל בין דבר שמוכרח להיות על ידי זולתו לדבר שיכול לעשות בעצמו והדר קשיתיה דגם בתקיעות תלוי בזולתו דאין הכל בקיאים בתקיעות וכו' ולולא קושיא זו היה ישוב זה נכון אבל על פי דברי הרמב"ן הנ"ל נראה ודאי דאינו מתיישב דאם באנו לומר דלפי דברי הרמב"ן כל מצוה דלא רמיא עליה דידיה בלחוד מישרא שרי ליטול עליה שכר אם כן גם שכר לימוד מותר ליטול שהרי כל אדם יכול להתחכם ללמוד כדקאמר הרב שנות ימין ואם, כן הא דמה אני בחנם וכו' היכי משכחת לה אלא ודאי דלגבי איסורא לא מהניא מידי הא דלא רמיא עליה בלחוד דסוף סוף איסורא קעביד ורק לענין ממון הוא דמהני דכל תנאי שבממון תנאו קיים ואחר זמן רב ראיתי בספר יד ימין הן ל"ו הובא שם השמטות לספר שנות ימין ובענין זה כתוב שם בדף קע"ה ע"ד וז"ל מה שישבתי לקושית הרב מערכי לב על שכר תקיעת שופר על פי דברי הרמב"ן האמת דאחר כך ראיתי להרב מוהר"י עיאש בספר מטה יהודה סי' של"ו (בקונטריס שבט יהודה) שפירש דברי הרמב"ן דאיסורא מיהא איכא עכ"ל ומבואר דהדר ביה רב משמעתיה ובדין עבד דהדר ביה אך תמיה לי למה הוצרך לדברי הרב מטה יהודה והלא דברי הרמב"ן עצמו קרו בחול דאיסורא מיהא איכא וכמו שכתב הרב טורי זהב כאמור

נחזור לדברי הרב מערכי לב הנ"ל והוא דאחר שיישב חקירתו על תקיעת שופר על פי חילוקו הנ"ל הדר קשיתיה ממה שכתבו הפוסקים אשר הובאו ביתה יוסף סי' תקפ"ה על שכר החזנים אי איכא משום שכר שבת דתיפוק ליה משום שכר מצוה וכתב ליישב דשכר זה מותר משום דלא אסרו אלא בדאורייתא כדכתבו הרא"ש והר"ן בנדרים דף ל"ז ואף להפוסקים דתפלה דאורייתא מכל מקום שכר השליח צבור הוא לצאת ידי חובת קדיש וקדושה שהם דרבנן וגם שאר עניינים דאפילו חיוב דרבנן ליכא כדכתב בבית יוסף סי' ג"ן אלו תורף דב"ק ולפי הנראה לא זכר שר את דברי הרמ"א בסי' ש"ו דאם שכורים לחדש או לשנה שרי לכולי עלמא עי"ש והיה לו להקשות על זה דאיך אפשר דשרי הא איכא משום שכר מצוה כמו שהקשה על מה שכתב מרן בבית יוסף סי' תקפ"ה והנה מה שכתב דלצאת ידי חובת קדיש וקדושה אינו אלא מדרבנן כן נראה דעת רוב הפוסקים עיין להרב ארעא דרבנן באות תקמ"ג ושו"ת ארח לצדיק סי' ב' וסי' ג' וסמיכה לחיים סי' א' מכל מקום אינו מוסכם דהרי הרשב"ץ בח"ב הביא דבריו בקהלת יעקב בתוספת דרבנן סי' קכ"ח ובברכי יוסף א"ח סי' קל"ה אות א' ובשיורי ברכה שבברכי יוסף סבירא ליה שהם מדאורייתא עיין באור לי בהשמטות דף קמ"ו ע"ב ואם כן לדעתו החקירה במקומה עומדת אכן בהורמנותיה דמר נראה ליישב על פי דרכו והוא שידוע דגם להרמב"ם שסובר דתפלה מצות עשה מן התורה מכל מקום נוסח התפלה הוא מדרבנן דמדאורייתא בבקשה בעלמא פעם אחת ביום יוצא ידי חובתו והשליח צבור שנוטל שכר על התפלה הוא מן התקנה ואילך דתקון רבנן סדר תפלה בא לו בארוכה ואילו היה די בבקשה בעלמא לא היינו צריכים לשליח צבור כלל וזה אינו אלא מדרבנן לכן יכולים לקבל שכר על אריכות נוסח התפלה וכן גבי שופר מן התורה אין לנו חיוב אלא שלשה פעמים תר"ת ולזה לא היה צריך שכר אלא דרבנן תקנו לתקוע תשר"ת וכו' שלשה פעמים ולתקוע בברכות וכיוצא שהתוספות מרובה על העוקר והתוקע בא בשכרו על התוספת הזה וכיון שהוא מדרבנן יכול לקבל על זה שכר ורק החשש הוא משום שכר שבת. שוב התבוננתי דבמה שכתבתי ליישב החקירה לענין התקיעו' דמן התורה אין חיוב אלא שלש פעמים והשאר הוא מדרבנן יש לפקפק דמאחר דמה שאנו תוקעים כל הסדרים הללו הוא משום דמספקא לן בתרועה האמורה בתורה אי גנוחי גנח וכו' הוי ספקא דאורייתא ולדעת הרשב"א ודעמיה דחומר הספקות מדאורייתא הדר הוה ליה דין תורה דאסור ליטול שכר ואפילו לדעת הרמב"ם ודעמיה דחומר הספקות מדרבנן יש לפקפק לדעת הסוברים דלא אמר הרמב"ם ודעמיה דחומר הספקות מדרבנן אלא בענין איסורין אבל במצות עשה לכולי עלמא ספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא עיין במה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הסמ"ך אות מ"א אלא דעדיין יש לקיים מה שכתבתי דהא לצאת ידי ספק זה די בשלשים דמיושב דהתקיעות שעל סדר הברכות וגם מה שתוקעים עוד אין חיוב מן התורה כלל

אחר שנים רבות השגתי ספר בית מאיר על א"ח וראיתי בסי' תקפ"ה שעמד בחקירה זו אמאי לא אסרינן ליטול שכר משום מה אני בחנם כמו בנוטל שכר להזות ולקדש דמשום דהוי הכשר מצוה אסור כמו שכתב רש"י בבכורות דף כ"ט בגמרא וכתב דיש לומר דהוי מידי דטרחא דשרי כמו שכר להביא מי חטאת ואפר חטאת דשרי כמו שפירש רש"י בפרק האיש מקדש דף ח"ן דמילתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמי עליה ושרי למישקל אגרא עכ"ל ולכאורה קשה דהא הבאת המים והאפר אינן גוף המצוה ואם הותר ליטול שכר עליהן משום דאיכא טירחא היכי מצינן למילף מינה שיהא מותר ליטול שכר על תקיעת שופר שהיא גוף המצוה מפני שיש בה טורח דילמא בגוף המצוה אף דאיכא טירחא לא שרי ונראה ליישב דודאי מה שכתב רש"י דהזאה וקידוש היא הכשר מצוה אין פירושו כשאר מכשירי מצוה דאמרינן בעלמא שפירושו הוא שאינו עיקר וגוף המצוה אלא הכשר מצוה דקאמר רש"י הכא פירושו עיקר גוף המצוה דאם נאמר דהזאה גופה מכשירי מצוה הויא אם כן מה היא גוף המצוה אלא ודאי הכשר מצוה דקאמר כלומר גוף המצוה דהזאה וקידוש הן גוף המצוה והבאה ומילוי הוו מכשירין בעלמא וכיון דקאמר רש"י בקידושין דף ח"ן ע"ב בטעם איסור ליטול שכר על הזאה וקידוש דהוא משום דלית בה טירחא