שדי חמד אסיפת דינים ראש השנה כה

לזכר מה שאמרו בבראשית רבה פרשה נ"ו ובפסיקתא שהצניע אברהם אבינו ליצחק בשעת בנין המזבח עד העקדה ממש שלא יזרק בו ויפסל וכיון שהתקיעה בשופר איל זכר לעקדה ואילו של יצחק עשו זה גם כן לזריזותי' דאברהם כן מפורש הטעם במאמר קדמות הזוהר להגאון רד"ל ז"ל עכ"ל: א

טו) אם אפשר לתקוע שופר אחר המילה בפה המלוכלך בדם עיין בסי' תקפ"ד בטורי זהב שהגאון מוהרמ"ף עשה כן והגאון דגול מרבבה שם כתב דאין לעשות כן משום חציצה והביא מסקנת הדגול מרבבה הרב עיקרי הד"ט בסי' ל' אות ט"ו אך הגאון בשערי תשובה מקיים עובדא דהגאון מוהרמ"ף עי"ש וכן בספרו מטה אפרים סי' תקפ"ד אות ז"ך הביא מה שהיה עושה הגדול הנ"ל עי"ש והגאון בית שלמה סי' ק"ו הביא בשם מר בריה שכתב להשיב על הדגול מרבבה הנ"ל ושהלק"ט הובא בבאר היטב סי' קס"א סק"ז כתב דמוהל שנתייבש דם המילה בידיו אינו חוצץ אך הגאון המחבר האריך קצת בזה ונראה שדעתו מסכמת לדברי הדגול מרבבה עי"ש

טז) מה שנוהגים להקרות לתוקע סדר התקיעות מלה במלה כמו שכתב הרמ"א בסוף סי' תקפ"ה היה פשוט בעיני שאין זה אלא בתקיעות דמיושב ובתקיעות שבחזרת השליח צבור אבל לא בתקיעות שבתפלת לחש משום דהוי הפסק בתפלה ואיך יתכן להתיר ההפסק משום חשש שמא יטעה ואין ספק מוציא מידי ודאי והלא מראש מודעת זאת כי בתפלה שבלחש אינו מוסכם שצריך לתקוע והרבה מן הראשונים ואחרונים סוברים דמה שתקנו תקיעות על סדר הברכות אינו אלא על הברכות שבחזרת התפלה אבל כשאומרים הברכות בלחש כיחידים דמי ואין היחיד שומע תקיעות על סדר הברכות וכתב הרב ערך השלחן בסי' תקצ"ב דמוכח מרבינו ירוחם שאין תוקעין אלא לתפלה שבחזרת שליח צבור ושכן כתב בשיירי כנסת הגדולה בשם אור זרוע ושכן מוכח בהדיא מהר"ן ורשב"א בחידושיו אההיא דאמרינן לרבנן למה שליח צבור יורד לפני התיבה ומוכח ודאי שכן דעת רבינו הטור ומרן בשלחן ערוך שלא הזכירו תקיעות שעל סדר הברכות בתפלה שבלחש בסי' תקצ"א כי אם בסימן תקב"ץ בתפלה שבחזרת השליח צבור וכן נמשכו אחריהם הפוסקים האחרונים להזכיר התקיעות שעל סדר הברכות בחזרת השליח צבור וכבר טרח וכתב באורך בזה הרב ר' חיים ביז"ה בתשובתו שבספר לב חיים ח"ב סי' רט"ו וכתב שגם הרמב"ם והרא"ש וארחות חיים סוברים כן והגאון מוהרז"ש בשלחן ערוך שלו בסי' תקב"ץ אחר שכתב שתוקעין על סדר הברכות שבחזרת התפלה הביא שיש מקומות שנוהגים לתקוע גם בתפלה שבלחש וכתב שבמקום שאין מנהג אין לנהוג כן לכתחלה שמוכח מזה שהעיקר לדינא כדעת הסוברים שלא תקנו לתקוע על סדר הברכות אלא בחזרת התפלה ובתשובה שבספר לב חיים סי' רט"ו הנ"ל כתב בדף קמ"ז (בד"ה עלה) בשם הרב שיירי כנסת הגדולה שכמה פעמים קרא תגר על מנהג זה דלתקוע בלחש ושאמר כן לפני חכמים גדולים והודו שכן נכון שלא לתקוע בתפלה שבלחש אלא שלא בטלו המנהג שהיה קבוע במקומותיהם לתקוע בתפלה בלחש עי"ש ונהי דמנהגנו לתקוע גם על סדר הברכות שבלחש וכמאן דסבר שגם בברכות שבלחש נקראים הצבור חבר עיר היינו להתיר התקיעה עצמה אבל להתיר גם הפסק בדבור באמצע התפלה מה שלא מצינו מפורש בפוסקים ראשונים ואחרונים שיתירו להפסיק בתפלה שבלחש מי יעצור כח להתיר כזאת הא ודאי לא מסתברא כלל

ולכן כאשר נודעתי שבעיר הזאת (קראסוב באזר) נהגו באחת מהבתי כנסיות להקרות להתוקע גם בתפלה שבלחש (ובשאר הבתי כנסיות אין מקרין כי אם בחזרת התפלה) שלחתי להודיעם שלא יעשו עוד כן כי באמת כמו זר נחשב בעיני להתיר להפסיק בתפלה מפני החשש שמא יטעה ויטעה ומה בכך הא ודאי בדיעבד אם יטעה אין שום חשש שהרי תפלת החזרה לפניו ושם יתקע כהוגן שהקורא עומד ומקרא לו אחת אחת

אך אחר איזה שנים ראיתי לידידי הגאון מוהר"א פוסק אבד"ק האליפוליא יצ"ו בספרו הבהיר מור ואהלות בקונטריס אהל ברכות והודאות סי' ב"ן שכתב בד' מ"ט ע"ד קבלה בידינו מקדושי עליון וגאוני ארץ שנהגו כן ושכן שמע מפי קדוש מפורסם והאריך לקיים המנהג דאין בו חשש משום הפסק בתפלה מה שהמקרא קורא להתוקע מלה במלה עיש"ב ומנהג זה לא נשמע בינינו הספרדים דאף במקומות שנוהגין להקרות את התוקע אין מקרין להתוקע בתפלת לחש כלל ועם שאיני כדאי להרהר אחר מנהג הזה אחרי שכן נהגו קדושים וגאוני ארץ אבל נראה לדעתי הקצרה דמנהג שלנו נכון וקיים

יז) מה שנהגו העולם ליטול שכר על תקיעת שופר עמד בזה הגאון חקרי לב בספר מערכי לב חלק ראשון ד' כ"ט ע"ד דהא קיימא לן מה אני בחנם וכו' דאסור ליטול שכר לימוד ולאו דוקא שכר לימוד אלא הוא הדין שכר קיום המצוה כדמוכח מדברי רש"י בקידושין ד' ח"ן ע"ב (עיין מה שכתבתי בקונטרס הכללים מערכת השי"ן אות כ"ג) וכן מדברי הרמב"ן שהביא בטור יו"ד סי' של"ה לענין שכר הרופא ועמד גם כן על דברי הפוסקים בסי' תקפ"ה דשקלו וטרו בשכר תקיעת שופר משום שכר שבת ואמאי לא קשיא להו דאסור משום שכר מצוה ונפקא מינה דאין יוצאים ידי חובתם כדקיימא לן דהנוטל שכר לדון דיניו בטלים ונדחק ליישב זה דכיון שאמרו תקיעת שופר. חכמה ואינה מנכה אם כן יודעים לתקוע וכל הקולות כשרים ולא נאסר כי אם בלימוד שאינו יודע ללמוד בעצמו וכן דיין ועדות ורופא ולהזות ולקדש את מימיו אף שאפשר בכל אדם מכל מקים כיון שאי אפשר לעשות לו בעצמו כי אם על ידי אחר בכלל האיסור הוא אבל תקיעת שופר אפשר לכל אדם שיתקע לעצמו ליתיה בכלל האיסור עם שקצת קשה עדיין דהא אמרינן הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאים עכ"ל והנה עם שהחילוק שחילק הגאון דלא אמרו מה אני בחנם וכו' אלא בדבר שאין האדם יכול לעשותו בעצמו והוא מוכרח לחברו וכו' הוא חילוק נכון ואית ליה תנא דמסייע ליה מר ניהו נתאי הארבלי דאמר עשה לך רב וקנה לך חבר (כפרק קמא דאבות משנה ו') וכתב רבינו עובדיה דמשום הכי אמר וקנה לך חבר שאפילו אם צריך לפזר על זה ממון מותר אבל ברב אין שייך לומר קנה לך רב שהרב צריך ללמוד בחנם עי"ש וטעמא בעי אמאי שרי בחבר ולא חשיב כשכר לימוד אלא ודאי היינו טעמא דלגבי חבר כיון שגם בלעדו יודע ללמוד הרי מצות הלימוד יכול בעצמו לקיים אבל ברב כיון שהתלמיד צריך לרבו להתלמד ממנו אם כן אי אפשר לו בעצמו לקיים המצוה והוא מוכרח לאחר לכן שייך ביה איסור דמה אני בחנם ואם כן בשופר דאפשר לו לתקוע בעצמו ליכא משום מה אני בחנם אלא שכבר דחה הגאון בעצמו ישוב זה דהא אמרינן דאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וכן הוא האמת דלאו מילתא זוטרתי היא לידע סדר התקיעות ודיניהן וכמה חבילות של סברות נאמרו בפוסקים בדיני התקיעות ולאו כולי עלמא דינייהו גמירי ומה שאמרו כל הקולות כשרים בשופר אינו ענין לכאן דהתם מיירי בקול השופר עצמו דאיך שיהיה קולו החזק הוא הרפה יוצא באותו הקול אבל התוקע ודאי צריך הוא שידע סדר התקיעות ודיניהם ואין ביד כל אדם להיות בקי בזה ובלאו הכי התקיעה עצמה אף שהיא חכמה ואינה מלאכה נראה שאינה מלאכה קלה שביד כל אדם לעשותה והרבה בני אדם אינם יכולים לתקוע כלל והדרא חקירת הגאון לדוכתא

וראיתי להרב שנות ימין בח"א בדרוש י"ב לתשובה ד' מ"ח ע"ב שכתב ליישב חקירת הגאון מערכי לב הנ"ל על פי דברי הרמב"ן והביא דבריו הטור ביו"ד סי' של"ו דאף שכתב דאסור לרופא ליטול שכר החכמה והלימוד מיהו סיים וכתב שאם התנה שכר הרופא הרבה חייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים ויש מי שסובר וכו' ולא מיסתברא וכו' עד אלא כל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לו ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו ופירש דבריו הרב טורי זהב שם וז"ל רצונו לומר דאף שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד והחכמה מכל מקום כיון שכבר התנה עמו ונתחייב נגדו חייב לשלם כיון דלאו עליה דידיה לחודיה רמיא מצוה זאת דהא כל אדם יכול להתחכם ללמוד רפואות והביא (הרב שנות ימין) שרבים ונכבדים נקטי כסברת הרמב"ן הלזו והם רבינו הטור שם שפסק כן גם הרב המגיד בפרק י"ב מהלכות גזילה הלכה ז'