שדי חמד אסיפת דינים ראש השנה כד

והנה לפי המבואר בסנהדרין דף ע"ב בסוגיא דמחתרת הטעם דגזל חייב באונסים מעידנא דאגביה הוא משום דכל הנאה שלו והוי כשואל יעויין שם בפירוש רש"י בד"ה מידי דהוה אשואל ואם כן מבואר הדין דשואל שופר חייב באונסין שהרי חיוב אחריות דגזלן מכי אגביה הוא רק משום דלא גרע משואל כנ"ל ופלפל עוד על פי הדברים האלו ושוב כתב דלעיקר ספקו של המחנה אפרים הנ"ל יש מקום עיון בההיא דהא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי אם הוא חייב באונסין במתנה על מנת להחזיר וגס במה שכתב המחנה אפרים דלהכי פטור ולא חשיב שואל משום דלא מטי ליה הנאת ממון צריך עיון מדברי התוספות בשבועות דף מ"ד אהא דמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה שהקשו דהא נהנה פרוטה דרב יוסף כמו בשומר אבדה ותירצו דיכול לכוין לתקוע בשעה שלא יבא עני יעויין שם ועל כל פנים יש לומר לענין שואל דחייב באונסין מכח דמטי ליה הנאת שוה פרוטה דבשעה שעוסק במצוה מיתהני פרוטה דרב יוסף ושוב שקיל וטרי בזה דכל שאינו נהנה מגופו של דבר רק על ידי גרמא אי חשיב הנאה וסיים ועל פי כל האמור יש לפלפל טובא לענין דינו של המחנה אפרים אלא שלא יתנני הזמן להתמהמה ורשמתי הדברים לזכרון

יב) לטלטל השופר בראש השנה אחר שיצא ידי חובתו שיטת רש"י והר"ן דמותר וגדולי האחרונים מחמירים והמחמיר תבא עליו ברכה והמיקל יש לו על מה לסמוך עיין בשו"ת הגאון דברי מרדכי פרידבורג סי' ל"ח

ואם מותר לתקוע ללא צורך (אחר שכבר יצא ידי חובתו) הנה הגאון שאגת אריה בסי' ק"ג האריך קצת וכתב דמותר לתקוע אף שלא לצורך והיה טעמו דכיון דביום זה הותרה שבות דתקיעה משום קיום המצוה אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי והוכיח כן מדאמרינן בפרק קמא דביצה דף י"ח גבי חושש בשיניו דמסקינן דמגמע את החומץ ובולע אף אחר טיבול דהואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי דלא גזרו על מקצת שבת אלא הואיל והותר למקצתו הותר לגמרי והכי נמי הואיל והותרה התקיעה ביום זה כדי לצאת ידי חובתו הותרה לכל היום אלו תורף דב"ק והביא עיקר דינו הרב עיקרי הד"ט בסי' ל' אות י"ג והרב מוהר"ר יוסף דוד בשו"ת משיב דבר (להגאון מואלזין) בסי' ל"ו העיר דאין ראיה מהיתר דרשות להיתר דמצוה דבא מצד דחיה והגאון המחבר כתב שצדקו דבריו והאריך להוכיח שאסור לתקוע בחנם ללא צורך אך חילק דזה דוקא אחר שהסיח דעתו מתקיעה דמצוה אבל אם רצה לתקוע לשם מצוה מותר לתקוע כל היום דכל זמן שעוסק במצוה נחשב למצוה כדאיתא בחגיגה ד' ח' ע"ב שאם הפריש עשר בהמות לחגיגתו כולן דוחות יום טוב ואפילו אם לא הפריש כולן ביחד אלא אחר שהקריב בהמה אחת מביא עוד בהמה ומקריבה ביום טוב כדאיתא בירושלמי וכו' שלעולם מוסיף והולך ומקריב ביום טוב עד שיאמר שאין בדעתו עוד והכי נמי בתקיעת שופר כל זמן שדעתו להוסיף על התקיעה מותר אבל לתקוע בחנם שלא לשם מצוה אסור ואיכא שבות וכן כשאין דעתו לתקוע אלא תקיעות שתקנו בש"ם ובפוסקים ורק על ידי שהטעוהו אחרים לומר שלא יצא ידי חובתו חזר לתקוע ולפי האמת כבר יצא ידי חובתו גם בזה איכא משום שבות כיון שאין דעתו לתקוע כי אם התקיעות שתקע הגאונים אלו תורף דב"ק וכבר האריכו רבני האחרונים בסי' תקצ"ו על דברי הרב טורי זהב עיין בספר ישועות יעקב ובס' ערוך השלחן ובשאר ספרים הקדושים אשר סביב לשלחן הטהור יחנו רק את זה אגיד כי אשר דחה הרב יוסף דוד דאין ראיה מהיתר דרשות להיתר דמצוה כפי הנראה כיונה דעתו לדברי השו"ת בשמים ראש בסי' ר"ב וכן מה שמסיק הגאון המחבר דאין איסור לחזור ולתקוע אלא אם כן אין בדעתו לתקוע לשם מצוה והוא שכתב וז"ל ומה ששאלת אם מותר לתקוע בראש השנה אחר שתקע תקיעות של מצוה שהרבה מן החכמים אומרים דשבות הזה כיון שהותר הותר אין אני רואה טעם בדברים אלו דכל דבר שהותר על ידי מצוה הרי הוא כדחוי מחמת המצוה וכל שעברה מצותו חזר אל איסורו ועוד שיש לי מקום לאסרו מכח המצוה גופא והוא דהוקצה השופר למצוה ואף שאינו מחסרו בזה כלום הרי זה כהדס דאקציה מריחיה אף שאפשר ליטלו ולהריח בו גם כן אלא שיש לחלק דשופר מיקרי טפי מכשירי מצוה או תשמיש שהרי אינו צורך לגופו של שופר אלא לשמיעת הקול ויש לחלק כיוצא בזה גם לענין קדושת בית הכנסת דלעיל ואמנם יש לומר דכל זה כחיבוב מצוה דהרי אין בזה בל תוסיף בלקיחת (אולי הוא כלקיחת) הלולב פעמים רבות ביום שהרי מנענע בהודו ובאנא ובסוף הלל ואחר התפלה בהושענא בהיקף וכן משמע בירושלמי שאין לאסור עכ"ל וידידי הגאון מוהר"י אייזנשטיין יצ"ו בספרו עמודי אש בסי' וי"ו אות י"א (ד"ה הנה אם מותר) העיר בענין זה בדברי כמה רבנים שאין ספריהם אצלי עי"ש שלא כתב דבר ברור להלכה אך מקרוב נדפס ספר בית אב לידידי הגאון מוהרא"א יודיליוויץ יצ"ו וראיתי שבסי' פ"ג אות ו' ואות ז' האריך מאד בזה וכתב ולפי זה קמו דברי החכם צבי בראיתו מסוף פרק אלו קשרים ואין לנטות מדברי הרמ"א דאוסר תקיעה שלא לצורך בראש השנה עכ"ל

עתה (תרס"א) השגתי חלק ב' מספר ארחות חיים החדש ידידי הגאבד"ק סאפינקא יצ"ו וראיתי בסי' תקצ"ו אות ב' שכתב בשם ספר כרם שלמה שדברי הטורי זהב שמתיר לתקוע בחנם אף אחר שיצאו דחוקים עיין תוספות עירובין ד' צ"ו ד"ה מיכל ובראש השנה כ"ט ד"ה ודייה ומוהרא"ל שם וקרבן נתנאל פרק ג' סי' כ"ז מכל הלין משמע שאין לתקוע בחנם ובשם ידידי הגאון אבד"ק ברעזאן יצ"ו כתב בטורי זהב האריך בדין תקיעה ביום טוב בחנם וכבר רמז המגן אברהם לדברי היראים והוא במצוה קי"ז דמפורש כהחכם צבי וכן הוא ברשב"א שבת ל"ה והביא ראיות החכם צבי ובשואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' קנ"ה חשב שמצא מציאה דברי היראים ולא ראה שכבר רמז המגן אברהם לזה ועיין שם שהביא סתירה בדברי הר"ן וגם הביא דברי הרשב"א והאריך בזה ומצאתי ברדב"ז חלק א' סי' שמ"ז שכתב גם כן דאיכא שבות ולצורך קצת מצוה התירו ומה שכתב הטורי זהב בענין טילטול עיין מגן אברהם סוף סי' תרנ"א והעירוני מדברי הטורי זהב יו"ד ריש סי' רס"ו שסותר את עצמו לכאן

יג) כתבו הפוסקים בסי' תקצ"ג תקיעות מעכבות זו את זו שאם אינו יודע אלא מקצת הסימן לא יעשה אותו המקצת שיודע אבל תשר"ת תש"ת תר"ת אין מעכבין זה את זה ואם ידע לעשות אחד או שנים עושה והטעם לפי שבכל סימן יש ספק שמא מקיים בו מצות ה' שאם יודע שברים ולא תרועה יתקע תש"ת דשמא תרועה האמורה בתורה זו היא שברים וכן בתר"ת והיה נראה לי מסתמיות דברי הפוסקים דכשתוקע הסימן שיודע יש לו גם כן לברך על תקיעתו לא מיבעיא לדעת הסוברים דחומר הספקות הם מדאורייתא ואם כן זה שיודע תש"ת או תר"ת הרי הוא ברי בחיובא דאורייתא לתקוע הסימן שיודע ואם כן חייב לברך אלא אפילו להסוברים דחומר הספקות מדרבנן מכל מקום כיון דמצווה ועושה מצוה דרבנן יש לו לברך כעל כל מצות דרבנן ומה גם דהרבה פוסקים סוברים דעד כאן לא נחלקו הרמב"ם והרשב"א בחומר הספקות אם מדאוריתא או אינם אלא מדרבנן אלא באיסורין אבל במצות עשה לכולי עלמא ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה כמו שהבאתי בקונטרס הכללים במערכת הסמ"ך אות מ"א ואם כן כיון שמספק שמא הסימן שיודע הוא התקיעה והתרועה אשר ציוה ה' עליהם חייב לתקוע אותו הסימן הרי מקיים מצוה מן התורה בזה וצריך לברך אבל באמת נראה כיון דקיימא לן ספק ברכות להקל ואין לנו לברך מספק אלא כשהברכה עצמה היא מדאורייתא ומסתפק בה כברכת המזון וכיוצא אבל כשהברכה היא מדרבנן כברכת המצות וכיוצא אף שעיקר המצוה היא מדאורייתא וחייב לעשותה מספק אינו מברך על עשייתה משום ספק כן נראה האמת וכן ראיתי להרב מטה אפרים בסי' תקצ"ג אות ג' שכתב מפורש בדין זה שלא לברך עי"ש והיינו ודאי מטעם שכתבתי והוא פשוט

יד) הרב באר היטב בסי' תקצ"ג הביא דיש לכסות השופר בשעת הברכה ועיין ביד אפרים סי' תקפ"ה ולא נודע טעם כיסוי זה והתפלא בזה סופר אחד בכנסת הגדולה החדש חוברת רביעית צד צ"ו אות י"א והאריך קצת וסיים דאולי הוא על פי הסוד עי"ש אמנם כבר עמד בזה סופר אחד בהחבצלת שנת העשרים נומר 43 וכתב טעם הדבר וז"ל וטעם כיסוי השופר שהוא