שדי חמד אסיפת דינים חול המועד קמו

והביאוהו התוספות והרא"ש אמתניתין דמחזיר גרושתו הני מילי מן הנישואין אבל מן האירוסין לא דלכאורה תמוה היכי הוה סלקא דעתין לומר דמן האירוסין שרי דמאי שנא מכל נישואין דבתר אירוסין אסור וגם עמד לבאר מה שהרי"ף והרמב"ם השמוטי דין הירושלמי ובפלפולו הזך העלה דמה שאמרו בירושלמי אבל מן האירוסין לא כונתם דאף על גב דלהחזיר גרושתו מן הנישואין דשרי היינו גם לעשות סעודה אבל לארס גרושתו מן האירוסין אינו מותר לעשות סעודת אירוסין וכתב טעם להסביר הדבר ובזה יישב השמטת הרי"ף והרמב"ם ומה שהתוספות והרא"ש הביאוהו וכו' וכתב דמתוספות והרא"ש ומרן בש"ע באבן העזר סי' ס"ד נראה דמותר להחזיר גרושתו מן הנישואין עם סעודה ואף אם נאמר בכונת הרמב"ם כמו שכתבו בבית יוסף ולחם משנה דאסור מכל מקום כיון דמילתא דרבנן הוא (דאף על גב דבלישא נשים בעלמא שכתב מרן הבית יוסף בסי' תקמ"ו דכיון דמילי דרבנן הוא נקיטינן להקל תמה הרב מגן אברהם דהא דרשה גמורה היא ושמחת בחגיך וכו' מכל מקום נישואי מחזיר גרושתו ודאי מדרבנן הוא) ובדברי הרמב"ם אינו מפורש לאיסור ומתוספות והרא"ש והמחבר נראה דמותר אם כן המתיר לעשות סעודה אין מזחיחין אותו אלו תורף דב"ק וכן מיסתבר ליה להרב נהר שלום בסי' תקמ"ו דכיון דשרו נישואי גרושתו מן הנישואין סעודה נמי שרי אלא שנראה שחזר בו מפני מראית אשר עינו ראה דמה שכתב הרב לחם משנה דאסור כן כתב גם מרן עי"ש באות א'

ט) על שאלתו אם מותר לצרף יי"ש בחול המועד ויש כמה מלאכות ועוד שאל שיש לאסור לעשות סחורה בחול המועד והאריך דהוי פסידא שירגלו הקונים במקום אחר אבל לעשות ודאי ראוי לאסור תמה אני למה לא ראה ש"ס מפורש במועד קטן ד' י"ב מטילין שכר במועד וכו' עד תנאי היא דתניא אין מערימין בחול המועד ר"י בר ר"י אומר מערימין ובש"ע ריש סי' תקל"ג מבואר דאסור להערים והמגן אברהם הביא ראיה לסברת הרמב"ם דמותר ולי נראה דתליא באם מלאכה בחול המועד מדאורייתא או אינה אלא מדרבנן דהערמה שריא בדרבנן ואף למאן דאמר דאורייתא יש לומר דכיון שאינה הערמה ניכרת שרי ועל כן אין לאסור וגם מצד הואיל ומיקלעי ליה אורחים ראוי להתיר אף דהואיל אסור לכתחלה מכל מקום אם מלאכת חול המועד מדרבנן ודאי דמותר והנח להם לישראל וישתו קצת מהיי"ש שעושין ואז מותר אלו תורף דברי הגאון שואל ומשיב במהדורא תליתאה ח"א בסי' רי"ט

יו"ד) ספק דבר האבוד כתב הרב מגן אברהם בריש סי' תקל"ז בשם הרב מוהרש"ך סי' קי"ג דמותר וכתב הרב מחצית השקל שם דצריך לומר דרש"ך סובר מלאכה בחול המועד דרבנן והוי ספק דרבנן וכן הרב בית יוסף פסק דהוי דרבנן כמו שהוכיח מגן אברהם ריש סי' תק"ל עכ"ל נראה דכונתו לומר דגם דעת מרן היא דספק דבר האבוד מותר לפי מה שהוכיח מגן אברהם בדעתו דמלאכת חול המועד מדרבנן ונראה שכתב כן לפי שלא ראה דברי מרן בבית יוסף סי' תקל"ט (בד"ה ואיכא למידק) ומה שכתב הרא"ש ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך היינו לומר דאפשר דלא ירויח כל כך וכיון דלאו דבר האבוד בודאי הוא אסור וכו' הרי דמרן סבירא ליה דלא התירו אלא בודאי דבר האבוד ואפילו תימא דלדברי הרא"ש קאמר וליה לא סבירא ליה הכי (מה שאין כן פשט דברי מרן) מכל מקום הרי הרא"ש הוא מכ"ת הסוברים דמלאכה בחול המועד הוא רק איסור דרבנן כמו שכתב בפסקיו ריש מסכת מועד קטן וכיון דניחא ליה למרן הבית יוסף לומר בדעתו דדוקא ודאי דבר האבד מותר ולא ספק אם כן שמעינן דלאו הא בהא תליא כדמשמע ליה להרב מחצית השקל ומצאתי שהרב חיי אדם בכלל ק"ה בקונטריס נשמת אדם אות א' כתב על דברי המגן אברהם שאין זה מוסכם והוכיח גם מדברי מרן הבית יוסף בסי' תקמ"ב דסבירא ליה דדוקא ודאי דבר האבד הוא דהתירו ולא ספק ולכן פסק דיעשה על ידי נכרי עי"ש אמנם בשו"ת כתב סופר אורח חיים סוף סי' ק"ב מתבאר שהרב המחבר והרב השואל והחולקים ומפקפקים על הוראתו כולם נמשכו אחר מה שכתב הרב מגן אברהם דספק דבר האבד מותר ועם כי לפי הנראה לא ראו דברי הרב חיי אדם הנ"ל מכל מקום נראה דאפשר לסמוך עליהם וצריך עיון למעשה אחרי שגם דעת רשב"ם נראית כן כמו שכתב מרן בבית יוסף בריש סי' תקל"ט (בד"ה ומ"ש רבינו ואפילו סחורה) דמה שכתב רשב"ם דישר כח המחמיר מלקבל הקפות חובותיו מן הנכרים בחול המועד היינו משום דסובר דכיון שאינו בודאי אבד אם לא יתבענו עכשיו שפיר דמי להחמיר דלא הוי דבר האבד אלא דבר שיאבד בודאי אם לא יעשה עכשיו עי"ש אבל באמת יש לומר דלא אמר רשב"ם אלא שרשאי להחמיר אבל לא שכן שורת הדין מחייבת וגאון עזינו בספר העמק שאלה בפרשת הברכה שאלתא ק"ע סק"ד כתב מיהו בכבר נולד הספק כתב המגן אברהם בסי' תקל"ז ובבית יוסף סי' תקל"ט בשם רשב"ם משמע דאסור וכו' נראה שדקדק לכתוב משמע לפי שבאמת אינו מוכרח ויש לומר כמו שכתבתי ונראה מדבריו שם דלדינא מסכים לסברת הרב מגן אברהם עי"ש

והשגתי עתה שו"ת מהר"ם שיק וראיתי שם בחלק יורה דעה וסי' שע"ו שעמד הגאון בענין זה (אעתיק תורף דב"ק כי אין הספר מצוי במקומות אלו) וכתב דהמגן אברהם בריש סי תקל"ז סובר דספק דבר האבוד שרי אלא שהפרי מגדים והמחצית השקל כתבו דזהו לכאורה דוקא להפוסקים דמלאכת חול המועד הוא רק מדרבנן (והמגן אברהם בסי' תק"ל הביא מחלוקת הראשונים בזה) ולדעת המגן אברהם דהתיר ספק דבר האבוד סתמא הוא משום שסובר שזה דהוי פלוגתא דרבוותא יש לדונו לספק ספיקא וכבר הביא השפתי כהן בסי' ק"י בכללי ספק ספיקא אות י"ו דאם יש ספק ספיקא על דאורייתא וחד ספיקא על דרבנן יש לדונו לספק ספיקא ואם כן הכא נמי ספק דבר האבוד ומותר לכולי עלמא ואם תמצא לומר דאינו דבר האבוד מכל מקום דילמא מלאכת חול המועד הוא רק דרבנן ואם כן על דאורייתא איכא ספק ספיקא ועל דרבנן הא סגי בחד ספק ונהי דהשפתי כהן בסוף סי' ז"ן האריך אי מצרפינן פלוגתא דרבוותא לספק ספיקא מכל מקום בכמה דוכתי מצינו דמצרפינן פלוגתא דרבוותא לספק ספיקא ועוד אפשר לומר בכונת המגן אברהם דהרי ספק דבר האבוד אין פירושו שהוא ספק מצד חסרון ידיעה דזה אינו ספק ומסתמא כונתו דהספק הוא אם לא יתרמי ליה דברים המעכבים לאחר יום טוב ויהיה לו על ידי זה שלא עשה בחול המועד הפסד והספק הוא במציאות ולא בחסרון ידיעה ואם כן אפשר לומר דאפילו אם לא יארע בסוף דבר המעכב ויהיה אפשר לעשותם אחר כך מכל מקום הואיל ואפשר דיארע ליה עיכוב שרי מן התורה מצד הואיל כדאמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים וכו' אלא דמצד הואיל אכתי איכא איסור דרבנן אם לא יהיה דבר האבוד באמת אבל אם יהיה באמת דבר האבוד יהיה מותר לכולי עלמא ולכך סתם המגן אברהם דספק בדבר האבוד שרי ואם כן בנדון דידן דהוי ספק דבר האבוד מצד איסור מלאכה בחול המועד מותר לדברי המגן אברהם וכל שכן שהמלאכה תהא נעשית על ידי נכרי ואי הוי מלאכת חול המועד מדרבנן איכא למימר דהוי שבות דשבות ואפילו במקצת מצטער כתב המגן אברהם בסי' ש"ז סק"ז דמותר לקצת פוסקים אלא שאין מדמין שבותין זה לזה ועל כל פנים לפי האמור מצד חול המועד כתבו הפוסקים סתמא דספק דבר האבוד שרי כשהאיסור הוא רק משום חול המועד

ואם מותר לאדם לעשות מלאכה שהיא לחבירו דבר האבד ולזה אין שום נזק רק משום חבירו הוא עושה ראיתי להגאון כתב סופר בסוף סי' ק"ב (נדונו הזכרתי במערכת בין המיצרים סי' ב' אות כ' בשדי חמד ח"א) שכתב וז"ל ועוד אם לשוכר שרי משום פסידא דידיה מי נאמר לשוחט חטא ושחוט משום פסידא דשוכר דלשוחט אין שום פסידא וכו' עכ"ל מבואר דסובר דמה שהתירו מלאכת דבר האבד אינו אלא לבעל הדבר עצמו ואם אי אפשר לו לעשות בעצמו ולא על ידי נכרי אסור לאחר לעשות לצרכו אמנם הרב חיי אדם בכלל ק"ה אות ט' כתב בשם הגר"א דדבר האבד מותר לעשות בשכר דכשם שהתירו לבעל הבית ליתן