שדי חמד אסיפת דינים חנוכה קפח

עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הכ"ף אות ק"מ בענין זה וכבר הובא למעלה (בד"ה ולענין דינא מאחר) דברי הגאון מלובלין בספר תורת חסד חלק א"ח סי' ס' דלענין מן המותר בפיך לא נימא כל כך כעין דאורייתא תקון ותו לא מידי (ובמה שכתב שאין לחוש משום הקריבהו לפחתיך אכתוב בזה להלן איה"ש עיין בד"ה ומה שכתב הגאון)

ובאות ד' הביא מה שכתב הרב מוהרש"ל בנודע ביהודה תניינא א"ח סי' ג' דבכל המצות שאין בהם כתיבה ולא קדושה לא בעינן מן המותר בפיך ומני"ר יצ"ו כתב להוכיח כן דהנה להר"ן ודאי אסור ליקח נעל לחליצה מבהמה טמאה דהוי מצוה ואין צריך למה שכתבו התוספות ביבמות ד' ק"ב ד"ה ואנעלך תחש דילפינן מתחש דבעי בטהור עיין נודע ביהודה תניינא אהע"ז סי' קנ"ב דבלא זה פסול לחליצה לפי זה הוא הדין גט דהוי מצוה להרמב"ם (ומטעם זה כותבים על איסורי הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו כמבואר בבית חדש ובחלקת מחוקק סי' קכ"ד) אין לכתוב על עור טמאה והרי מבואר במשנה כתבו על יד של עבד כשר אף דעבד לא הוי מן המותר בפיך להפוסקים דאף מת נכרי ועבד אסור בהנאה ועל כרחין דלא בעינן מן המותר בפיך בשאר מצות ואין לומר דעור האדם ודאי לא אסור מן התורה כדכתבו התוספות נדה נ"ה דמכל מקום האדם גופיה לא הוי ממין המותר בפיך והרי עור בהמה טמאה כשנתיבשה אין בה איסור טומאה ורק מכל מקום לא הוי ממין המותר בפיך והוא הדין אדם לדעת האוסרים בשר אדם נכרי ועל כרחין בשאר מצות לא בעינן מן המותר בפיך וזו ראיה נכונה עכ"ל יצ"ו ועם כי לדעתי הקצרה יש הרבה לפלפל בדב"ק בזה ואיה"ש אכתוב במקום אחר כתבתי דב"ק לרגל מלאכתי למען דעת שהגאון הנ"ל יצ"ו דעתו מסכמת לדעת הרבנים עליונים למעלה דלא בעינן בכל שאר מצות מן המותר בפיך

ומה שכתב הגאון (בית יצחק) יצ"ו ואי משום הקריבהו לפחתיך דמהאי טעמא אסור להדליק בבית הכנסת בשמן שנפל בו עכבר אין זה אלא כשהדבר מאוס מחמת עצמו ולא במה שמאוס מחמת איסור וכן כתב בבשמים ראש סי' ש"ך הנה לנדון שנשאל הגאון דהיינו להדלקת נר חנוכה אין אנו צריכים לחלק בין דבר מאוס מחמת עצמו למאוס מחמת איסור דאף אם נאמר שגם במאוס מחמת איסור אסור מכל מקום אין ראיה מההיא דשמן שנפל בו עכבר וכו' דיש לומר דלהדליק בבית הכנסת דחשיבא מצוה דאית בה קדושה חמיר מה שאין כן במצוה בעלמא וכמו שכתב הגאון מוהרש"ל בנודע ביהודה תניינא סי' ג' לחלק לענין דינא דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' בין מצוה שיש בה קדושה למצוה שאין בה קדושה וכן כתב הגאון חתם סופר בסי' ט"ל לחלק בזה כאמור למעלה ומה שקשה לכאורה לחילוק הגאון יצ"ו מהא דקיימא לן בא"ח סי' רצ"ז ס"ג וביו"ד סוף סי' ח"ק שקים מלאים בשמים שמשימים הנכרים תוך קנקני היין אף על פי שמותר להריח בהם אין מבדילין עליהם והיינו משום דמאוס לגבוה והרי בשמים הללו לא מאיסי מחמת עצמן אלא מחמת איסור אלמא דגם מחמת איסור הוי מאוס לדבר מצוה וכן קשה לכאורה מדקיימא לן בסי' י"א סעיף ח' המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית והיינו משום דמאיס למצוה אלמא דמחמת האיסור חשיב מאוס אמנם יש לומר דהיינו דוקא במאוס מחמת איסור עכומ"ז או יין נסך דהוי אביזרא דידה כמו שכתבו כן רבני האחרונים אבל מחמת איסור אחר כל שאינו מאוס בעצמו לא הוי מאוס למצוה

ומה שכתב עוד הגאון בית יצחק בשם הבשמים ראש סי' ש"ך כונתו למה שכתב בכסא דהרסנא על דברי התשובה דסי' ש"ך (שהבאתי למעלה בד"ה וכן מתבאר יפה מתשובה) וז"ל עיין א"ח סי' קנ"ד ויו"ד סי' ק"ב בב"י ורמ"א ואחרונים ואין רבינו חולק על הדין דעכבר הנמצא בשמן דעיקר טעמא התם משום מאיסותא פירוש שהשומן בעצמו מאוס עכשיו מכח העכבר ולא שהאיסור עצמו ענ"י (אולי צריך להיות עב"י והיא תיבת עביד) נמאס מחמת איסורו שהנבילה מגונה היא וכן החזיר אבל החלב וכן שומן החזיר בעינו אינו מאוס ובהכי איירי וכו' אבל כאן תשמיש בגופו של דבר ואין להביא לדבר מצוה הנקראת קדושה דבשר האסור להדיוט ואין להאריך דודאי הדעת נותנת שאין האיסור ממאסו לדבר קדושת בית הכנסת ולא עדיף השמן הזה מאתרוג של ערלה שהוא מצוה שחייבו חכמים ביום טוב שני ויוצאים בו ואין לחלק בין איסור לאיסור עיין במגן אברהם באתרוג שבלע דבר איסור וכו' עכ"ל ודבריו ברור מללו שיש לחלק לענין מצוה בין דבר המאוס מחמת עצמו לדבר שאינו מאוס בעצמו אלא שמחמת איסורו הוא לנו כמאוס וזה כשר לדבר מצוה ואפילו לדבר שיש בו קדושה לולא שישראל קדושים נהגו סלסול בדבר שיש בו קדושה כדכתב בגוף התשובה שבבשמים ראש הנז"ל

אמנם מדברי הרב פרי מגדים במשבצות סי' ל"ב ס"ק ז"ך מתבאר שסובר שגם אם אין הדבר מאוס בעצמו בכל זאת מחמת האיסור נחשב מאוס שכתב נסתפקתי עור של איסור הנאה שור הנסקל ועבודה זרה מה דינו לבתים ולתפלין וכו' עיין באבן העזר סי' קכ"ד בחלקת מחוקק ובית שמואל והוא הדין תפילין דאותיות פורחות באויר באם הקלף מדבר הטעון שריפה ומיהו בלאו הכי ה"ז (הרי זה) מאוס למצוה כמו שופר של ע"ז וכו' עכ"ל הרי דכייל ותני עור של שור הנסקל ושל ע"ז ועל שניהם הוא אומר דבלאו הכי מאיס למצוה אף על גב דעור של שור הנסקל אינו מאוס מחמת עצמו וגם אין בו אביזרא דע"ז ובכל זאת קאמר דמאיס למצוה (דדוחק לומר שדבריו אלו הם רק לגבי עור של ע"ז) ומביא ראיה לזה מדין שופר של ע"ז אלמא פשיטא ליה דאף בדבר שאינו מאוס בעצם ואף אין בו משום אביזרא דע"ז חשוב מאוס מחמת האיסור ואם כן לדבריו יש לומר דהוא הדין לנר שיש בו תערובת שומן חזיר (ואין בו ששים לבטלו דמסתמא בהכי הוא דמיירי הגאון בית יצחק יצ"ו כמובן) דהוי מאוס מחמת האיסור ואינו כשר להדלקת נר חנוכה ואולי יש לדחות שמאוס מחמת איסור לא חשיב מאוס לגבי מצוה דרבנן וזה דוחק מכמה אנפי

ויותר נראה לומר דמאי דמשמע מדברי הרב במשבצות הנ"ל דגם מחמת האיסור הוי מאוס למצוה אינו אלא באיסור שאסור גם בהנאה כשור הנסקל וע"ז וכיוצא אבל באיסור בעלמא שמותר בהנאה גם הוא מודה דאינו מאוס לגבי מצוה מחמת האיסור

אלא שמדברי הרב פרי מגדים בסי' תרע"ג באשל אברהם סק"א מתבאר שמחמת איסור אף שאסור בהנאה לא חשיב מאוס למצוה שכתב לבאר איזה פרטי דינים ואלו הם שמן ערלה ותרומה טמאה צריך עיון אם נימא מיכתת שיעוריה דבעי חצי שעה או דילמא כל להדליק שרי ועיין בשס"ה בלחי ובתוספות עירובין ואיסורי הנאה שריין במצות אף דרבנן דלאו ליהנות ניתנו דלא קיימא לן כהרז"ה וכו' ושופר ולולב ביום שני בנדר הנאה יוצא בו שמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בחנוכה אמתניתין קאי ולא הזכרו במשנה איסורי הנאה במקום שמשימין חמאה בחלב ועושים נרות שרי לנר חנוכה דלאו ליהנות ניתנו עיין שו"ת שער אפרים עכ"ל הרי מפורש יוצא מדבריו אלו שדבר שאינו מאוס מחמת עצמו כגון שמן של ערלה ותרומה טמאה ושל בשר בחלב מותרים להדלקת נר חנוכה משום דמצות לא ליהנות ניתנו ולמה לא יהיו אסורים משום מאוס לדבר מצוה אלא מוכרח שסובר הרב שדבר שאינו מאוס בעצם אין האיסור משוי ליה למאוס אף שהוא אסור בהנאה וכן מתבאר מדברי הרב שער אפרים שהתיר להדליק בנר האסור מחמת בשר בחלב מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו ומדלא חייש משום מאוס למצוה מוכח דמחמת האיסור לא חשיב מאוס (ועיין במה שרשמתי למעלה באות ד' בדין חמאה שנאסרה משום בשר בחלב ובמה שכתב הרב אשל אברהם דלא הוזכרו במתניתין איסורי הנאה יש לתמוה הא תנן בהדיא ולא בשמן שריפה והיינו תרומה טמאה ולפי הנראה כאן שנה רבי אליבא דרב חסדא בדף כ"ג סוף ע"ב דמוקים למתניתין ביום טוב שחל בערב שבת עי"ש ודוחק) וזה שלא כמו שנראה מדבריו בסי' ל"ב במשבצות הנ"ל דבאיסורי הנאה כשור הנסקל וע"ז אסור