שדי חמד אסיפת דינים חנוכה קפו

כעין דאורייתא תקון וניחא ליה דבמצוה שאינה צריכה להיות במידי דבר אכילה לא קפדינן בהכי אלא דאכתי קשה משמן קיק וכו' ויישב דמאן דסבר מדליקין בהן בחנוכה מפרש שמן קיק כשאר הפירושים שבש"ס ואינו עוף טמא ואי נמי דלא אמרו אלא בשמנים שמה שאין מדליקין בהם בשבת הוא לפי שאין נמשכין אחר הפתילה ושמן קיק נמשך אחר הפתילה ומה שאין מדליקין בשבת הוא משום האי טעמא דאינו מותר לפיך וגם לחנוכה אין מדליקין (כיונה דעתו בכל זה לדברי הרבנים בית שלמה ותורת חסד שהבאתי למעלה)

ואנכי לא ידעתי מה הוקשה לו משמן קיק אחר שכתב לחלק דלא בעינן שיהא בטהורים אלא במצוה שצריכה להיות בעור או בדבר אחר מבהמה אבל במצוה שאפשר לקיימה שלא במין בהמה אפשר לקיימה גם בטמאים אם כן גם משמן קיק לא קשיא שהרי שעוה אף דאין מדליקין בשמן שעוה מכל מקום מותר להדליק בנר של שעוה וכן המנהג במקומות שאין שמן מצוי עיין בסי' תרע"ג ס"א וגם לנר שבת מותר להדליק בנר שעוה כמבואר בדברי הפוסקים בסי' רס"ד הרי דלא בעינן להדלקת נר שבת וחנוכה מידי דבר אכילה דשעוה לאו מידי דאכילה הוא ולכן אף בשמן טמא שפיר דמי ולא בעינן בזה מן המותר בפיך הן אמת שגם מדברי הגאון תורת חסד הנז"ל נראה קצת שסובר שמשמן קיק לולא מה שתירץ (שאין פיסולו משום שאין נמשך אחר הפתילה וכו') הוה קשיא לן מהא דבעינן מותר בפיך למאן דאמר דשמן קיק הוא מעוף טמא מדלא כתב ליישב קושיא זו על פי מה שכתב לחלק בין מצוה שצריכה להיות במין בהמה וכו' אך לדעתי הקצרה נראה פשוט דעל פי חילוק זה לא קשיא תו משמן קיק שהרי הדלקה כשרה במידי דלאו ממין בהמה הוא כמו שכתבתי

ובשם רב אחד כתב ובדף ט"ל ע"א) שהקשה על המגן אברהם מהירושלמי דסוטה שהבאתי לעיל (בד"ה ובעיקר מה שכתב) דאי בכל המצות בעינן מותר לפיך מאי טעמיה דר' שמעון דמתיר לכתוב על עור טמאה ולמה ליה לבריה למימר שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז בעור טמא תיפוק ליה דבעינן מותר בפיך והרב המחבר כתב ליישב דר' אלעזר בן שמוע דאמר אין כותבין אותה על עור טמאה נוכל לומר שהוא משום דבעינן מותר לפיך ורבי שמעון דאמר כיון דלמחיקה ניתנה למה אינו כותב הכי קאמר כיון דעיקר מצותה היא המחיקה ומטעם זה אינה מטמאה את הידים כדאיתא התם מקמי הכי אם כן לא חשיב העור מגוף המצוה דניבעי מן המותר בפיך ובזה מיישב מאי דלא אשכחן במנעל של חליצה שיהיה של עור טהורה משום מן המותר בפיך דאפילו רבינו תם שהביאו התוספות ביבמות ד' ק"ב דצריך שיהא של טהורה אתי עלה משום דתחש כתיב ולא אמר משום מן המותר בפיך והיינו משום שאין המנעל גוף המצוה אלא החליצה היא המצוה ואף דלגבי מיכתת שיעוריה לא מהניא האי סברא וקיימא לן חלצה בסנדל של עיר הנדחת חליצתה פסולה מכל מקום לענין מן המותר בפיך אית לן האי סברא וכו'

והביא מה שכתב הרב שיירי קרבן שהרמב"ם לא הביא מה שאמרו בירושלמי דמגילת סוטה בעיא על עור טהור ותמה עליו שלא ראה דברי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות סוטה הלכה ח' שכתב כותב המגילה על עור טהור לעיל בד"ה ואף דאיתא וכו' נמשכתי אחר דברי הרב קרבן העדה ועתה רואה אני שהאמת כן הוא שמפורש בדברי הרמב"ם דמגלת סוטה כותבה על עור טהור ומרן כסף משנה מראה מקום הוא לדברי הירושלמי הנ"ל)

וכן ראיתי שכתב גאון עזנו אבד"ק קאוונא יצ"ו בס' עין יצחק בחלק א"ח סי' ה' אות ז"ך שנעלם מהקרבן העדה דברי הרמב"ם בהלכות סוטה הנ"ל ואנכי חזו"ן הרבתי שכבר קדם רב גדול בדור שלפנינו לערער על הרב קרבן העדה שנעלם ממנו פסק הרמב"ם בהלכות סוטה הנ"ל מר ניהו הרב מראה הנוגה עיין בדב"ק בדף ל"ג ע"א ושם ראיתי שהתפלא על מה שפסק הרמב"ם כהירושלמי הזה והלא מש"ס דילן מוכח דלית ליה דפרשת סוטה בעיא עור בהמה טהורה והוא מדאמרינן בשבת ד' כ"ח ע"ב אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא ונדחק הש"ס לאוקמה לרצועות ואמאי לא קאמר למגלת סוטה אלא ודאי דמגלת סוטה לא בעיא עור טהור ואם כן קשה היכי שביק ש"ס דילן ופסק כירושלמי ותירץ הרב דאולי יש לומר שסובר הרמב"ם דש"ס דילן לא בעי למימר דהא דרב יוסף איצטריך למגלת סוטה שאינה נוהגת בזמן הזה ועדיפא מינה משני דאיצטריך לרצועות דהוא מידי דשכיח בזמן הזה אלו תורף דב"ק ודבריו דחוקים בעיני ויותר נכון לומר לדעת הרמב"ם בפשיטות דמגילת סוטה בכלל תורת ה' היא ולא איצטריך דרב יוסף להכי וכדכתב הגאון הרש"ש שהבאתי למעלה (בד"ה גם ממה שכתב הגאון) או דיש לומר דבעי הש"ס למימר דאיצטריך דרב יוסף אליבא דכולי עלמא לאפוקי סוטה דלר' שמעון כותבין על עור טמאה ובלא זה גם כן במחילת כבוד תורתו אין שום תמיהה על הרמב"ם דבודאי בדבר המפורש בירושלמי ולא נמצא סתירה מפורשת בש"ס דילן לא יוכל לדחות המפורש בירושלמי מפני הוכחה כזאת שיש לדחות בכמה פנים

ובדף מ' ע"ב כתב דיש להעיר על סברת המגן אברהם דבמכות ד' י"א בספר שתפרו בפשתן דפליגי ר' מאיר ור' יהודה חד אמר כשר וחד אמר פסול מאן דאמר פסול דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפלין מה תפלין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידים אף כל לתופרם בגידים ואידך כי אתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש עיין שם בפירוש רש"י ואי כדעת המגן אברהם אינו מובן לפי מה שביאר במאמר שט"ח מדברי רש"י והר"ן דגם במידי דלאו בר אכילה כגון זהב ממעטינן מן המותר בפיך (כנז"ל בד"ה שוב הביא) אם כן למה הוצרך בש"ס לסיים מה תפלין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידים וכו' תיפוק ליה מדכתיב למען תהיה ואיתקש כל התורה לתפלין דבעינן מן המותר בפיך וממילא אימעט נמי פשתן דכיון דלאו מידי דבר אכילה הוא לא הוי מן המותר בפיך ובתפלין גופייהו למה לי הלכה תיפוק ליה מתורת ה' בפיך אלא משמע דלאו בכל המצות בעינן מן המותר בפיך רק בכתב הוא דבעינן מן המותר בפיך ויישב ע פי מה שכתב ליישב קושית המהרש"ל בנודע ביהודה מדכשר פיל לדופן סוכה דדוקא במצוה דבעינן שתהיה קיומה במידי דמין אכילה הוא דקפדינן אטהורים ולא בדבר שאפשר להתקיים גם במידי דלאו בר אכילה אם כן בתפירת תפילין וספר תורה אי לאו הלכה לא הוה איכפת לן משום מן המותר בפיך דאף דבעינן תפירה אבל לא מצינו דקפיד שתהיה התפירה במין מאכל

ומלבד זה נראה דהא דשלא מן מותר בפיך פוסל אינו אלא בדבר שהוא מחלקי המצוה ומעכב בהמצוה אבל בדבר שאינו מהלכות וחלקי המצוה ואינו מעכב בהמצוה רק שעושין לנוי וחיזוק הדבר אין שלא מן המותר בפיך פוסל בו ומצא בספר בני יונה שכתב כן בסי' רע"ח לתפירת עמודי הספר תורה במשי דכל שאינו לעכב כי אם לתוספת שמירה ויפוי לא מיפסל ביה מה שאינו מן המותר וציין לספר חקרי לב יו"ד ח"ג סי' קכ"ג ולפי זה אי לאו ההלכה דתפלין בעו תפירה וכן ספר תורה אי לאו הלימוד בהיקשה מההלכה דבעי תפירה אף שהיה נצרך לתפירה לנוי ולחיזוק לא היה פוסל בו שלא מן המותר בפיך

וביאר עוד ובדף מ"ב ע"ב) דלפי שיטת רש"י והר"ן שבכל דבר שאינו ראוי לאכילה שייך לפסול משום מן המותר בפיך (כנז"ל בד"ה שוב הביא) אם כן למה הוכשר דיו של מימי עפצים וקנקנתום לכתיבת ספרים תפילין ומזוזות כדכתב הרמב"ם בראשון מהלכות תפילין ואף רבינו תם שפוסל דיו של עפצים מודה בשל קנקנתום ואמאי הא לאו מידי דחזי לאכילה הוא והרי בכתיבה לכולי עלמא קפדינן אלמען תהיה וכו' מן המותר בפיך וזה שאינו ראוי לאכילה ליפסל משום מן המותר בפיך ויישב דכיון דהלכה למשה היא לכתוב בדיו ויש סמך מדכתיב ואני כותב על הספר ובדיו והוראת דיו הוא כל שהוא שחור ביותר כמתבאר מדברי הזהר הקדוש בפרשת תרומה ד' ק"ט ע"א ברעיא מהימנא על פסוק ועשו ארון עצי שטים שדיו הוא מלשון די שהוא הסבלנות והשפלות וכו' אם כן ודאי שדיו של קנקנתום נכלל בכלל הכתוב ואני כותב על הספר ובדיו ולא שייך למיפסל משום מן המותר בפיך וגם בדיו של עשנים היו מטילים קנקנתום כדמשמע בעירובין ד' ט"ז ובסוטה ד' כשהייתי לומד אצל ר' מאיר הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו