שדי חמד אסיפת דינים חנוכה קפ

בנדבת המשכן הוא משום דלא הוכשר למלאכת שמים וכו' ואם כן איך הותר לעשות ממשי צרכי בית הכנסת ומעיל לספר תורה ומה שהותרו חוטי משי לעשות ציצית לא קשיא דדוקא לתשמישי קדושה כגון תפלין ספר תורה מזוזה ומשכן וכדומה הוא דמקפדינן ולא לתשמישי מצוה כמו שמתבאר מדברי הר"ן ריש פרק ראוהו בית דין לענין שופר מבהמה טמאה דמה שנסתפק בו הוא משום דשופר כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי הא לאו הכי לא הוה מספקא ליה משום דבתשמישי מצוה לא קפדינן וכן כתב בספר חמד משה סי' תקפ"ו ולכן לא קשה מציצית דמצוה בעלמא היא ולאו מידי דקדושה אבל מצרכי בית הכנסת קשה ותירץ כיון דהר"ן גופיה מספקא ליה אם עלתה ההלכה דלא הוכשרו אלא טהורין לגבי משכן והניח בצריך עיון ומדברי הרשב"א בחידושיו לשבת בשם רבינו האיי מתבאר דהוכשרו למלאכת המשכן גם עור דטמאה אף דמסקינן דתחש טהור היינו דקושטא הכי הוא אבל לא מפני שלא הוכשר וכו' דאף אם היה טמא הוה כשר (עיין בזה לקמן בד"ה ומקרוב) ועל כל פנים מספיקא לא נפיק ובבית הכנסת דרבנן אזלינן לקולא ולכן משתמשים לצרכי בית הכנסת במשי אלו תורף דב"ק

ויש להעיר לכאורה על מה שנראה מדב"ק שמבין מדברי רבינו האיי שהביא הרשב"א דלכל מילי ילפינן ממשכן דכי היכי דלמשכן כשר אף מעור טמאה הכי נמי בכל דבר קדושה ומצוה דנראה שאינו מוכרח ואעתיק לשון הרשב"א שראיתי דב"ק בברכי יוסף שם בד"ה אך אוסיף) והם על מאי דאיבעיא לן בעור בהמת טמאה אי מטמא באהל ומסיק רבא מברניש דאתי בקל וחומר מנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים ומטמא באהל המת קל וחומר לעור טמאה שמטמאה בנגעים שמטמאה באהל המת ואהא פרכינן אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא ומסקינן לרצועות ועל זה כתב הרשב"א מצאתי בתשובת רב האיי גאון השתא קמיבעיא לן הואיל וקם ליה קל וחומר דרב הונא מברניש ולמדנו דעור מטמא טומאת אהל הילכך כמו דגמרינן אהל המת מגזרה שוה דאהל אהל ממשכן מה להלן צמר ופשתים וכו' הכי גמרינן אהל דמשכן מאהל המת מה להלן עור בהמה טמאה אף באהל דמשכן עור בהמה טמאה הרי מן הדין הזה הוכשר למשכן עור דטמאה ואם כן הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא הואיל ולאהל משכן הוכשר עור בהמה טמאה ומפרקינן לתפלין עכ"ל ולפי דברי הגאון כי בעי תלמודא מאי הוי עלה היינו אי גמרינן גזרה שוה משכן מאהל המת כדסלקא דעתין או דילמא לא גמרינן גזרה שוה בכי האי גוונא ופשיט דהיה התחש טהור ואם כן לא גמיר משכן מאהל המת אבל כולהו מילי בכלל לא הוכשרו אלא בטהורין ולא איסתפק לתלמודא אלא בתחש משום דסלקא דעתין דליגמור משכן מאהל המת ולפי זה הוא הדין בשופר דבעינן מבהמה טהורה כן פירש דבריו מרן חיד"א בברכי יוסף שם וביאר בזה מה שהר"ן הניח בספק אם שופר דטמאה כשר או לא והיינו משום דפשטא דסוגין משמע דלא איתמר הא דלא הוכשרו וכו' אלא לרצועות ולא למילתא אחריתי ומשום הכי בעי בתחש ולפי זה שופר מבהמה טמאה כשר אבל יש מקום לפרש כדמתרגם לה רבינו האי גאון ולפי זה שאני תחש דיש מקום ללמוד גזרה שוה מאהל המת ויוצא מן הכלל אבל שאר מילי כולהו בכלל הכלל דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים ושופר מטמאה פסול והיינו דאיסתפק ליה להר"ן ולפי פירוש זה דעת רבינו האי גאון היא שלכל דבר נאמר הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' אלא מטהורה והר"ן הוא דמספקא ליה וכיון דלפי דברי רבינו האי גאון הדין פשוט דגם בשאר דברים איתא להא דרב יוסף אף דהר"ן מסתפק בזה מסתברא דיש לתפוס הדין כפי דעת רבינו האי גאון כדקיימא לן בכיוצא בזה דהיכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה נקיטינן כמאן דפשיטא ליה אף אם הפשיטות הוא לקולא כמו שכתבתי בכמה מקומות ועיין במה שרשמתי בזה בקונטריס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ט ובמקומות שציינתי שם ובפרט שהרשב"א הביא דברי רבינו האיי בשתיקה כהודאה והר"ן לא הזכיר מדבריהם כנראה שלא ראה דבריהם ואם היה רואה אולי לא היה מסתפק בזה (נחזור לדברי הגאון חתם סופר)

וכתב עוד ליישב מה שמשתמשים במשי לצרכי בית הכנסת משום שנארג ונעשה ממנו בגד אישתני ופנים חדשות באו לכאן ואהני ליה שינוי זה להשתמש ממנו לכל דבר שבקדושה וזה שלא כדברי רבינו בחיי הנ"ל וציין לעיין חות יאיר סי' קס"א והביא מה שכתב הראב"ד בראשון מהלכות כלי המקדש גבי מור שבשמן המשחה שהוא עשב וכו' ולא רצה לקבל מה שכתב הרמב"ם שהוא דם חיה וכו' דמתבאר שסובר הראב"ד דלא מהני שינוי לזה (שהרי לדברי הרמב"ם הרי הוא דם שנעכר ונעשה בושם ואין הראב"ד מודה לו) וכתב לחלק דהתם איסורא במילתא קאי ובתר מעיקרא אזלינן והיוצא מהטמא טמא לעולם מה שאין כן משי שנשתנה בידי אדם ונעשה ממנו בגד וכיוצא אפשר דמועיל ועוד הא התם פליגי עליה גדולי עולם ויש לסמוך עליהם בדרבנן מיהת

ושוב הוקשה לו שהרי הראב"ד קאי על דברי הרמב"ם ודברי הרמב"ם הם גבי שמן המשחה ואין המור נשאר בו במתכונתו כי משתנה ומתבטל בכמה סממנים ואם כן מוכח דלהראב"ד לא מהני שינוי והאריך קצת לפלפל בזה ותירץ דאף דהרמב"ם שם עסיק בשמן המשחה מכל מקום הרי המור נצרך גם לקטורת ושם נאסר דם משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכו' ובזה ביאר היטב לשון הראב"ד שנתקשה בו במה שנראה שדעתו לאסור אף דם של חיה טהורה וגם מאי שנא דם חיה דנקט והלא לגבי איסור דם אין חילוק בין חיה לבהמה וכו' ומסיק דשפיר משתמשים לצרכי בית הכנסת במשי דיש לסמוך אהנך דעות דלא בעינן בצרכי מצוה מן המותר בפיך או משום שנשתנה ונעשה ממנו בגד ושינוי מהני וכו'

אלא דקשה מה נענה למה שכתב בדרכי משה יו"ד סי' רע"ח וסי' ר"פ דנוהגין לתפור ספר תורה בחוטי משי ומה שטווין החוטין לא חשיב שינוי לענין זה שהרי אסור לתפור בגידין מבהמה טמאה אף שנטוו ונעשו חוטין כמו שכתב המגן אברהם בסי' ל"ב ס"ק ס"ה אלמא דלא חשיב שינוי והלא ספר תורה דבר שבקדושה הוא ולכולי עלמא בעינן מן המותר בפיך וכתב ליישב דצריך לומר דמיירי בחוטין צבועים בצביעה דאינו חוזר לבריתו ולכן מיקרי שינוי ופלפל בחכמתו הרמה בדין זה אם הטוייה חשיבא שינוי וסיים דלכל הנ"ל עדיין צריך תלמוד ושוב ראה בספר בני יונה סי' רע"ו פלפול ארוך לאסור תפירה במשי מטעם הנ"ל אבל בעמודים היקל משום שלדעתו אין צריך כלל לתפור אלו תורף דב"ק ואין הכרע בדבריו כל כך אם תופס לעיקר כדעות הסוברים דלא בעינן דבר טהור אלא למידי דקדושה ולא בשאר מצות אלא שנראה קצת שיותר נוטה דעתו לסברא זו

אמנם הגאון מוהר"ש לאנדא בנודע ביהודה מהדורא תניינא בחלק א"ח סי' ג' (בד"ה אמנם יש לדחות) נראה דפשיטא ליה דבמצות לא בעינן שתהא קיומן בדבר טהור והוא ששם נשא ונתן על מה שנשאל ברצועות של תפלין שמושחין העורות בשומן דגים טמאים אם יש חשש דצריך להיות מן המותר בפיך ואחר שנשא ונתן בדין אי חזותא מילתא היא והאריך ורצה להוכיח שאפילו בדבר שהמצוה היא בחזותא לא שייך בו מן המותר בפיך ממה שהיה במשכן ובמקדש תכלת בפרוכת ובבגדי כהונה ותכלת וצבע הוא מדם חלזון שהוא תולעת ושקיל וטרי בזה אם חלזון הוא תולעת או דג שיש לו סנפיר וקשקשת והוא טהור וכתב להביא ראיה מתולעת שני שכתב הרמב"ם בשמיני מהלכות כלי המקדש הלכה י"ג דתולעת שני הוא צמר הצבועה מתולעת ומשמע שהוא תולעת ממש (אלא שבסוף הסימן הביא דברי הרמב"ם שבהלכות פרה אדומה הנ"ל ופירש גם דברי הרמב"ם הללו לכונה זו עי"ש) שוב כתב לדחות דאף שהיה במקדש ומשכן ובגדי כהונה דברים הנצבעים מדבר טמא אין להביא ראיה על רצועות ותפלין דהא דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' נלמד מלמען תהיה תורת ה' בפיך וזה שייך דוקא בדבר שהוא תורה עצמה שיש בו כתב כתפלין וכיוצא ובתים של תפלין שיש בהם שי"ן וברצועות אף דליכא כתב דדלי"ת ויו"ד של רצועות לא מיקרי כתב עיין תוספות מנחות ד' ל"ה (בד"ה אלא תפלין) ועל כרחין טעמא דרצועות הוא הואיל והן תשמיש קדושה כדכתבו התוספות שם ואם כן הוא