פסקי הרא"ש על חולין ו:ה

א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרב אשי מאי שנא מתלמידי דרב. דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא א"ל הב לן וניבריך והדר א"ל הב לן ונשתי. אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמר הב לן וניבריך איתסר לכו למשתי פירש רש"י עד שיברך לפניו וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. והשתא מייתי שפיר ראיה דכי היכי דהוי הב לן וניבריך גמר וסילוק ברכה ראשונה וצריך לברך בורא פרי הגפן אם רוצה לשתות. ה"נ הכיסוי הוי גמר מעשה הראשון וצריך לברך על השחיטה אם בא לשחוט. ויש מפרשים אסור למישתי עד דמברכיתו ברכת המזון. ולא נהירא דאין הנדון דומה לראיה. וגם בערבי פסחים דף קג. מייתי מהאי עובדא ראיה למאן דמברך אכסא קמא ואכסא דברכתא דברכת המזון הוי גמר וסילוק וצריך לברך כשבא לשתות. ולקמן בפרק כל הבשר (חולין דף קז.) גבי שמש מברך על כל פרוסה ופרוסה לא משמע שצריך לברך ברכת המזון מדלא קאמר מברך אחר כל פרוסה ופרוסה. אלמא היסח הדעת זוקקו לברכה ראשונה אם רוצה לאכול או לשתות לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח דעתו מלאכול או לשתות. אבל אין היסח הדעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה פעם אחרת. דמאי נ"מ בזה אם יאכל פעם אחרת ויברך ברכת המזון על שתי סעודות. דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה רק בין הברכה ראשונה למעשה חשו להפסק. כגון בין נטילת ידים וברכת המוציא לאכילה. אבל אחר אכילה כל זמן שאין רעב מאותה אכילה מצי לברך ומה שאמר להם רב ייבא איתסר לכו למישתי אע"פ שלא היה יודע אם היו רוצין לשתות על ידי ברכה או לא. מורה היה להם שחייבין לברך. ומה שאמרו בערבי פסחים דף קא: כשלא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה. לא בשביל שהיסח הדעת זוקק לברכה אחרונה אלא עצה טובה קמ"ל שמא ישהה כל כך שיהא רעב מחמת סעודה ולא יעלה לו ברכת המזון על מה שאכל כדאמרינן בברכות. תדע לך דאי בכל שעה צריכין ברכה למפרע מה צריך לומר היכא שבירכו למפרע דאם באו אחרי כן לאכול שצריכין ברכה לכתחלה אלא ודאי הא דקאמר טעונין ברכה למפרע אינה חובה אלא עצה טובה קמ"ל. ולהכי קאמר אם לא ברכו למפרע כשיצאו כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה משום היסח הדעת אבל אין טעונין ברכה למפרע. והא דתניא בתוספתא דברכות בעה"ב שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו א"צ לברך למפרע. הפליג צריך לברך למפרע. וכשחוזר מברך לכתחלה. לאו כשחזר קאמר דמברך למפרע. והפליג דקאמר היינו כשקראו להפליג. ועצה טובה קמ"ל כדפרישית לעיל. וביומא פרק שני דף ל. תניא דיבר עם חבירו הפליג טעון נטילת ידים ומשמע מדתני נט"י ה"ה ברכת המוציא אבל בהמ"ז לא קתני דצריך ההוא מיירי כשלא ידע מתחלה שהיה לו להפליג וא"ת הא דאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מב.) דרבה ורבי זירא הוו אכלי סליקו תכא מקמייהו אייתו להו דיסתנא רבה אכל רבי זירא לא אכל. א"ל לא סבר לה מר סילק אסור לאכול. אמר ליה אנא אתכא דריש גלותא קסמיכנא והשתא אם לא היה צריך בהמ"ז תחלה למה לא היה אוכל וי"ל דאותו מאכל לחם היה מעורב בו והיה עליו טורח ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא: