פסקי הרא"ש על חולין ו:ד

מתני' חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אתן חייבין לכסות. בינן לבין עצמן פטורים מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו אם שחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהן. בינן לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט וחכמים אוסרין. ומודים שאם שחט שאין סופג את הארבעים:

גמ' הורה רבי כר"מ והורה ר' כחכמים הי מינייהו דאחרנייתא. ת"ש דשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר"מ. אטו כרבנן לא אורי אלא ש"מ דאחרנייתא הוא שמע מינה:

מתני' שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן. מאה עופות במקום אחד כיסוי אחד לכולן חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף:

גמ'

וקי"ל כת"ק ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אע"פ שצריך להפסיק לכסות דם החיה א"צ לברך על שחיטת העוף. דכיסוי לא הוי הפסק כדמסיק דאפשר למישחטא בחדא ידא ולכסויי בחדא ידא. ומצאתי כתוב בשם ר"ת שעל כיסוי אחרון א"צ לברך. כי ברכת כיסוי הראשון עולה גם לכיסוי אחרון. דכי היכי דמסקינן דכיסוי וברכת כיסוי לא הוי הפסק בין שני השחיטות להזקיקו לברך על שחיטת העוף ה"נ לא הוי שחיטת העוף הפסק בין שני הכיסוין להזקיקו לברך על כיסוי השני אע"פ שיש קצת לחלק דדין הוא שהכיסוי לא יפסיק בין שתי השחיטות לפי שאין כאן היסח הדעת. כי דעתו לשחוט העוף אלא שגזירת הכתוב שצריך כיסוי לחיה בפ"ע ולעוף בפ"ע והוי כמו אדם המדבר באמצע סעודה שאין זקוק לברך ברכת המוציא אבל הכסוי כ"א מהן מצוה בפ"ע וסילוק וגמר למעשה השחיטה ולמה יפטרו בברכה אחת. ומיהו נראה כיון דבשעת כסוי הראשון דעתו לשחוט ולכסות מברך על דעת שני הכסויין. כדתניא בתוספתא עשרה בני אדם שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולן. כ"ש יחיד העושה מצוה אחת שתי פעמים בלא היסח הדעת שאינו מברך אלא פעם אחת ואפילו במקום שמברך על השחיטה ביניהם. ברכה לא הויא הפסק כל שלא שח שיחת חולין. כדאשכחן בברכות של יקנה"ז דלא הוו הפסק אחר בורא פרי הגפן: