פסקי הרא"ש על חולין ו:ו

הכי השתא התם מישתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. הכא אפשר למישחט בחדא ידא ולכסויי בחדא ידא. ה"ר יום טוב ז"ל היה אומר מטעם זה דפעמים שאדם זוכר באמצע סעודה שלא התפלל ועומד להתפלל כשחוזר צריך ליטול ידיו ולבצוע המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר כדאמרינן הכא. ולא דמי כלל דהיינו דוקא לענין בהמ"ז דחשיב הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה. וכן כיסוי הדם גמר מעשה השחיטה. דאטו אם יברך באמצע הסעודה על הזיקין ועל הרעמים הוי הפסק. ובהדיא אמרינן בערבי פסחים דף קב. אם עקרו רגליהן לילך לבית הכנסת כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אם הניחו שם מקצת חברים. אע"פ שהתפללו בינתים. הכא אפשר דשחיט בחדא ידא: וכן היכא דסח בין עוף לעוף היה נראה דחוזר ומברך כמו גבי תפילין. כדאמרינן בהקומץ רבה דף לו. סח בין תפלה לתפלה מברך שתים ועבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ושמא בתפילין היא עבירה טפי לפי שהן מצוה אחת. אבל בשחיטה אם ירצה ישחוט יותר ואם ירצה לא ישחוט ומיהו מסתבר דכל היכא שיכול לפטור את עצמו בברכה אחת אסור הוא לדבר כדי שיהא זקוק לברכה אחרת כדמוכח ביומא דף ע. דקאמר ונוטל ספר תורה וקורא בה אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא בעל פה. ופריך ונייתי ס"ת וניקרי. ומשני משום ברכה שאין צריכה ושמא א"צ לחזור ולברך כשסח בין עוף לעוף כאילו סח באמצע סעודתו דאין חוזר ומברך ברכת המוציא. ולא דמי לתפילין דשתיהן מצוה אחת. ובעל הלכות כתב היכא דבעי למישחט עשר זוגיתא ושחט חדא מינייהו ואישתעי. לכסוייה והדר ליברך ולשחוט הנך אחרנייתי וכ"כ הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה. וכן מצאתי כתוב בשם ר"ת דסח בין עוף לעוף צריך לחזור ולברך כההיא דסח בין תפלה לתפלה דחוזר ומברך. לפי שכשהפסיק וסח בינתיים גמר מצותה שבירך עליה וצריך לברך שנית. וכן אם היו לו לשחוט שני עופות וסח ביניהם כיון דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט איכא גמר מצוה וכיון שהפסיק בשיחה צריך לברך. אבל המברך על מצוה והתחיל לעשותה וסח קודם שגמרה אינו חוזר ומברך כגון תקיעת שופר וקריאת הלל ומגילה וכיוצא בהן כיון דלא סגי ליה דלא גמיר אע"ג דסח קודם שגמר המצוה א"צ לחזור ולברך. לכך טוב ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה. אבל אם דיבר מצרכי שחיטה כגון הביאו לשחוט לא הוי הפסק. מידי דהוי אעול כרוך וגביל לתורי ברכות דף מ. והיכא שלא היה בדעתו לשחוט אלא עוף אחד ואחר שנשחט הביאו לו עוף אחר צריך לברך על השחיטה כדאמרינן לקמן (חולין דף קז:) גבי שמש שמברך על כל פרוסה ופרוסה. ובשמעתין נמי מדמי שחיטה לעובדא דתלמידי דרב אלמא היכא דנמלך צריך לחזור ולברך. וכן כתבו התוס' כיון דצריך לחזור ולברך על השחיטה צריך לכסות תחלה מה ששחט. דהא לר' יהודה שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט עוף ובברכה אחת על השחיטה סגי וכל שכן שטעון כיסוי למה ששחט היכא דצריך לברך על השחיטה. ואע"ג דאין הלכה כרבי יהודה מ"מ שמעינן מדבריו דכי היכי דלדידיה אמרה תורה דחיה ועוף צריכין שני כסויין אע"פ שמתחלה היה דעתו לשחוט שניהם. הוא הדין נמי לדידן היכא דנמלך ושתי שחיטות הן שצריך לגמור מצות שחיטה ראשונה קודם שיתחיל אחרת. וכ"כ בעל הלכות והראב"ד ז"ל. ולמעלה כתבתיו. ולא דמי לאדם שיושב ואוכל ואמר הב לן ונבריך ואם אחר כן רוצה לאכול מברך המוציא ואין צריך לברך ברכת המזון תחלה על מה שאכל. התם ברכת המזון אינוגמר מעשה אלא שנותן הודאה ושבח להקב"ה על הנאתו וסגי בהודאה אחת על שתי אכילות. אבל מעשה הכסוי היא גמר מעשה השחיטה וכיון שנסתלקה שחיטה ראשונה צריך לגומרה קודם שיתחיל שחיטה אחרת. אבל אין צריך לברך על כיסוי השני כדפרישית לעיל. ולכך הביא רב אלפס ז"ל בהלכותיו ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת אע"פ שאין הלכה כרבי יהודה. כדי שנלמוד ממנו לדידן לענין פסק הלכה כמו שכתבתי: כתב בעל הלכות שמכסה תחלה ואח"כ מברך. ואע"ג דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. הני מילי בתחלת המצוה. אבל זו סיום מצוה היא ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך. הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה. ועל כסוי אחר גמר המצוה. והעולם לא נהגו כך משום דחשיבי כסוי מצוה בפני עצמה.: