ראש יוסף על פסחים ט

אכתוב בקצרה כי נראה לכאורה אין דרך של עכבר לפרר שלא בעת אכילתו. אבל בעת אכילה לפעמים מפרר ונופל פירורין מפיו אבל לא שיהא רגיל לפרר בעת אכילה. אבל תינוק בעת אכילה רגיל הוא בכך ושלא בעת אכילה הוה ספק השקול. ולפעמים מפרר. והשתא בעכבר בין פירורין כדי כל הככר ובין שלא כדי כל הככר צריך בדיקה. ומיהו כדי כל הככר אפילו ביטלו צריך בדיקה דודאי מעלמא הם. וכיון שיש כאן ריעותא שיש חמץ בבית אמרינן דצריך להכיר אותו הככר ולא תולין באכלתי'. משא"כ קצת פירורין ספק השקול הוא וביטלו אמרינן בעת אכילה פירר. משא"כ תינוק בעת אכילה רגלים לדבר ושלא בעת אכילה אמרינן זהו שאבד (דזהו שאבד). והמעיין בר"מ בהלכה ח' כתב וכן עכבר קאי להלכה זיי"ן. דטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי. ומלת חוששין בפירורין לא ודאי כי בעת אכילה אפשר דמפרר וסיים אותה הפת דצריך שיכיר דוקא עמ"ל. ובהלכה ט' התחיל תינוק ומצא פירורין בין כדי כל הככר או לאו הכל א"צ בדיקה. ומ"ש ואין דרך העכבר לפרר בין כדי כל הככר ודאי אין מפרר ובין קצת פירורין לא הוה ספק הרגיל. ואי"ה יבוא' באורך. וכאן אין להאריך גם להלכה בספק הרגיל אי מוציא מידי ודאי דרבנן

בתוספת ד"ה מפני כדי כל הככר. דלא כהרמז"ל. ומיהו הר"מ מודה לתו' אף כדי כל הככר. אומרין זהו שאבד וכ"מ בש"ע שם. ועיימ"ש בפריי. ולתוס' הי' קשה להם דהי' לרבא לומר תינוק תליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג אלא הכי כ"ע מודים דנכנס אחריו מיד והוה רגלים לדבר. ולהרמז"ל בתינוק בעת אכילה אפילו לאו מיד. ומיהו בלא מצא כלל הפירורין אף תינוק צריך בדיקה ול"ת חולדה משיירה לחם ותינוק הוי ודאי. קמ"ל דלא. וז"ש הרמז"ל שם. אבל אם לא מצא כלל צריך בדיקה. ואי"ה יבואר זאת

בד"ה ואת"ל כו'. דאיפשטת דחיישינן תו לא צריכנא הנה איבעיא קמייתא בככר גדול. דאל"כ ס"ס הוה. וא"כ א"נ פשטת דחיישינן אפ"ה בשחור ולבן איכא למבעי בקטן הא ודאי אחרינא או דלמא ארמיי' מני'. והוה ס"ס ולעיל לא הוה ס"ס שמא זהו ושמא ארמיי' מני' דהוה משם אחד משא"כ כאן והבן

בד"ה ארמיי' השליכו ממנו ונטלו הוא וחבירו כו'. ר"ל דלכאורה ארמיי' מני'. משמע נטל ממנו ולא היא. רמה השליך ונט"ל הוא חסר בגמרא. וחבירו דוגמתו שם מאן מרמי מידי' אין הפירוש מאן נוטל מידי אלא מאן משליך מידי

ד"ה לדידי' כו'. פי' על עכבר בפיה הוה משתכח או גירסא אחרת

במשנה ומה שמשייר לכאורה במשנה קמייתא הו"לל זה. ולאביי לעיל בי"ד לא שכיחא ריפתא א"ש. משא"כ לרבא ולרב מרי קשה ויבואר

גמרא מר זוטרא מתני הכי באח"ד כו' דלל"ק אימא דפליגי בתרתי ורש"י שכתב מלת בהדיא אין לו מובן לכאורה דלגירסא קמא לא הוה קשה לי'

בתוספת בד"ה ואם לא בדק כו'. בתוך המועד משבע עד סוף י"ט ולא פירשו בתוך המועד מתחלת הלילה והוה א"ש טפי כפירוש הרא"ש וטור. דהא רבנן לא הזכירו ארבעה עשר שחרית אלא אור י"ד וי"ד כל היום ומועד מתחלת י"ט אלא דסוברים דבי"ט אין לבדוק דמה יעשה כפיית כלי אין תיקון כ"כ. וטוב שלא יבדוק וזמנים הללו משמע זמן אחר זמן מיד לכך פירשו משבע עד אחר י"ט ובחה"מ לא בי"ט גופא לולי שהמ"א פי' בהיפך

בא"ד ורש"י לא רצה לפרש כן. שפי' בודקים שלא יעבור בב"י עיין מהרש"ל ויראה לפרש כוונתו דשיטת רש"י מן התורה די בא' מב' דברים בדיקה או ביטול כשיטת הר"ן ז"ל, והיינו מקום שמשתמשין כל השנה הוה ודאי חמץ גלוסקא גדולה דלא בטל מאליו ועובר ב"י ובל ימצא. ומש"ה כשבדק ולא מצא תו הוה אין ידוע ולא אמרינן מידי דהוה אמי שאכל חלב בשוגג ומש"ה אמר וכי משכחת ליבטלי' ומשני כו' ודעתי' עילוי'. כי ימצא חס מלשורפה כו'. והשתא כתב מהרש"ל דודאי כאן איירי בביטלו דאל"כ מ"ט דר' יהודא. וגם לחכמים בתוך הפסח אין בודק ויבער משום גזירה שמא יאכל יעבור על איסור תורה (ויש לראות דהעמידו דבריהם כ"פ במקום תורה) וע"כ בביטלו מיירי ואפ"ה צריך בדיקה דלמא אתי למיכל כמ"ש התוס' בריש פסחים. אלא דסברת רש"י הוא דאי לאו ב"י לא מתקני רבנן לטרוח ולחפש בחורין אחר חמץ משום זאת הגזירה. משא"כ משום בל יראה צריך לעשות איזה תיקון ביטול או בדיקה החמירו חז"ל ואמרו דצריך בדיקה דוקא ולא סגי בביטול או בביטול לחוד חשו שמא ישכח מאחר שהם דברים שבלב. משא"כ בדיקה דהוא מעשה זוכר הוא. בשעה שיש רושם בשעה שבני אדם מצוין בבתיהם. משא"כ לאחר הפסח נהי דצריך לבער שלא יתערב חמץ איסור בהיתר (לא דלמא אתי למיכל דהוה דרבנן והוה גזרה לגזרה וכן נוקשה דרבנן סובר הטור דא"צ לבער משא"כ הטעם דלא יתערב היתר באיסור לאחר הפסח) מ"מ אין שייך להצריך בדיקה בשביל זה. זה תורף דברי מהרש"ל לפי דעתי. ומהרש"א ז"ל כתב דודאי איירי בלא ביטלו. (הוא לשטתי'. כמ"ש ברש"י ד"ה לאחר המועד דמשנה דוקא בלא ביטל איירי) ואפ"ה ליכא ב"י דפירורין ממילא בטלו. ושמא יש גלוסקא יפה באחת מזויות וא"י אין עובר לרש"י דלא דמי לחלב בשוגג דלא אסרה תורה חמץ כה"ג. ומש"ה פי' לעיל ודעתי' עלוי' כשימצא כו'. וא"כ שפיר אמר ר' יהודא דלאחר זמן איסורו לא יבדוק. דודאי הבדיקה לרש"י דרבנן ולית עיקר מ"ה אלא חמץ ידוע הא שאין ידוע ליכא איסור תורה כלל והבדיקה הוא שמא ימצא גלוסקא יפה ולא בטל מאליו. ויעבור ב"י שמא יחוס מלשורפה נמצא כל הבדיקות בחמץ שאין ידוע הוה דרבנן ואין עיקר מן התורה כ"א לחמץ ידוע ביעור או ביטול אבל לא בדיקה וסובר חמץ לא הוה אתחזק איסורא וא"כ שפיר הוא דלאחר איסורו לא יבדוק דלמה יבדוק משום חששא שמא ימצא ויחוס מלשורפה דהוה דרבנן דכ"ז שאין יודע אין עובר. ואדרבא אי יבדוק ודאי ימצא פירורין דקים לן שיש פירורין כמ"ש הרא"ש שם גבי הבודק צריך שיבטל. וא"כ אית טפי לחוש שמא יאכל ושוא"ת עדיף כיון דתרוייהו דרבנן נינהו. ואמנם כבר פירשנו שיטת רש"ל דכ"ז שלא בדק הוה דאורייתא מה שא"כ כשבדק הוה חמץ שא"י ואין עובר בספק כשיטת הר"ן ז"ל

בפרש"י בד"ה לאחר המועד עד שתחשך. עיין מהרש"א לרש"י ע"כ מועד היינו שש. ומ"מ לאחר המועד. י"ל עד סוף פסח. ומנא לי' לרש"י דעד שתחשך ותו לא. והר"ן כתב דאז בכרת. וחכמים מודים דלמא אתי למיכלי' דאף דמחזיר לשורפו ומנא לי' הא. לכן פי' מהרש"א דרש"י לשטתי' שסובר כל דין הבדיקה המוזכר במשנה משום ב"י הוא דלמא ימצא גלוסקא ויחוס מלשורפה ומשהה רגע אחת ויעבור. לכן צריך בדיקה מדרבנן (לא דלמא אתי למיכל. ושאני ככר בשמי קורה דודאי הוא וחיישינן דלמא נפל או מדין המשנה לא חששו דלמא אתי למיכל רק בימי אמוראים דבודק ומבטל כו') וכל המשניות בלא ביטל מיירי א"כ מליל א' דפסח למה יבדוק. הא כל זמן שא"י אין עובר ואי לשמא ימצא ויחוס לשורפה א"כ מגרע בבדיקה שע"י שיבדוק וימצא חיישינן שמא ימצא גלוסקא ויחוס מלשורפה ואי דיבטל דעל זה לא יחוס הא לאו ברשותי' דליבטלי' וטוב שלא יחפש אחריו. ומשא"כ שהוא מחזיר עליו לשורפה לא חיישינן שיאכל. משא"כ לרש"י דשמא יחוס לשורפה זה חיישינן אף בבודק ומחפש. ואמנם אפשר אף לאחר שתקנו הביטול צריך בדיקה כי ביטול תלוי במחשבתן של ב"א ויזכה בהן. ומ"ש שבאותן וי"ו שעות השבתתו בכל דבר בי"ט נמי השבתתו בכל דבר. ולרש"י אליבא דר' יהודא. רק בשעה ששית שריפה. ואולי כוונתו באותן ו' שעות השבתתו בכל דבר מפרר וזורה לרוח או לים. משא"כ בי"ט יש טוחן אחר טוחן וכדומה. ושריפה דשרי במתוך כל שלא ביטלו חיישינן שיחוס מלשורפה וצ"ע ומ"ש לרש"י משבע עד שתחשך אין עובר ב"י. הנה בדף ד' א' ד"ה בין לר"מ ור"י חמץ אין אסור ב"י ובאכילה אלא משעברו שש משמע מפורש דעובר ב"י משבע. ומ"ש כ"מ מפירש"י לקמן דאין עובר משבע עד הלילה ב"י יבואר לקמן אי"ה ועדיין צ"ע בכל זה

דף יא ע"א גמרא טחינה ברחייא דיד הרקדה ע"ג נפה לכאורה ומשם ואילך קמח וקלוי אין ראוי לאכילה כרב אשי אלא דאם כן הרקדה נמי אין ראוי לאכילה. אלא די"ל דנטחן ונתייבש קודם יו"ט ותו לא הי' מתעסקין בי' ומ"מ קשה התעסקות לייבש הוה ראוי לאכילה. וכן לרב אשי קלוי מא"ל דאיך מתעסקין להניח בתנור לייבש ועדיין רך וראוי לאכילה וצ"ע

ע"ש חדש בדיל מיני'. הנה המקשה הוה סובר חדש לא בדיל. כמו חמץ שחמשת המינים אוכלין מהם פת ותבואה זו גם כן תהי' מותרת אח"כ וגרוע יותר מחמץ. דכיון שעבר הפסח אסור הוא מדרבנן עכ"פ. וזה תהי' מותרת לאחר העומר. אלא דמבדיקה לא קשיא דאמאי לא יבדוק חדש מבית כמו חמץ. דהואיל ויהי' מותר אח"כ איך יבדוק משא"כ חמץ דאין ראוי לכלום אח"כ אף בביטלו. (ירושלמי חייש להערמה ק"ק מ"ש התוס' דנזיר איסורי' שרי לאחריני. א"נ אסור לכל. סוף שיהי' מותר משא"כ חמץ שעבר הפסח). וקשיא לי' רק מהתעסקות. איך שרי לעסוק בי' וחמץ גזר ר"י אף דבודק כדי לבער וחדש לא גזר. ומשני חדש בדיל יותר. ששנה שלימה אין למוד בכך וחמץ למוד בכך להושיט לפיו עד ע"פ כפרש"י. ומיהו קשה די"ל חמץ אסור בהנאה חיישינן להנאה לא לאכילה. או כמ"ש התוס' לעיל בתי' ב' הואיל ועבר ב"י. ומיהו י"ל עד הלילה ליכא ב"י. וכרת נמי ליכא עד הלילה. ומ"מ קשה דשאני חמץ דאסור בהנאה

ע"ש אמר רבא דרבנן ל"ק קשה לפרוך לעצמו כן. והא דמשני הוא עצמו מחזיר לשורפו. וחדש איסור התעסקות. ואי קשיא אם כן חלב וכל איסורי מאכלות יהא אסור לישראל לעסוק בהם לבשל לצורך גוי וכדומה י"ל דבדי' מיני'. וחדש בדיל כולי האי עכ"פ. גם פירות מתולעים בדיל הוא

בתוספת בד"ה אבל לא גודשין כו'. דממהרין ליקצר משאר פירות היינו דלא תנן זבלים ובית אילן דאין מביאין ואפ"ה אין קוצרים. אלא דהתם בקצירה ליכא פסידא. ודוקא שלחין ושעמקים. עיין תוספת מנחות ס"ח א' ד"ה קוצרין יע"ש. וזה שכתב מהרש"א ז"ל דאין קוצרין שאר מקומות היינו זבלים ובית אילן יע"ש