ראש יוסף על פסחים י

ודברי מהרש"ל תוכן כוונתו. דביעור רק כמו עולי רגלים. אלא דלר"י אין חילוק בין עולי רגלים לפסידא נקטו פסידא. ואי קשיא דלמא עולי רגלים לאו סברא כלל לר"י אלא הטעם משום שינוי הוא וקוצרין פסידא ואם כן ל"ק דרבנן אדרבנן. י"ל דע"כ עולי רגלים סברא. דאל"כ לר' הורא למה אין גודשין למה דמסיק חדש בדיל. ולא אתי למיכל. למה אסרו גדישה. אלא ש"מ (בתים) [בחנם] לא התירו ולמה התירו קמח וקלי ע"י שינוי בחנם. וע"כ משום עולי רגלים וקשיא דרבנן אדרבנן. ומהרש"א הקשה ג' קושיות. ותוכן כוונתו דלא יקשה דר"י אדר"י. דביעור לא הוה רק כמו עולי רגלים. גם מנא לן דאית סברא עולי רגלים ודלמא משום שינוי וחדש לא בדיל כפי סברת המקשה ושאני קוצרין דאיכא פסידא. וא"כ לא ר"י אדר"י ולא ר"מ אדר"מ קשה ולכן תירץ דעם סברא הוא עצמו מחזיר לשורפו. הוא דשוין ביעור כמו פסידא. וז"ש רבא דרבנן אדרבנן ל"ק. ר"ל אי דרבנן אדרבנן ל"ק ה"ה דר"י אדר"י . ל"ק וכאמור

גמרא ור' יהודא מתיר. לא ידענא התם אין התעסקות אלא מונח וצ"ע

תוספת ד"ה כל היכי דבדילה דר"מ אדר"מ כו'. י"ל לכאורה דקדשים בדיל טפי מחדש

משנה ושורפין בתחלת שש. היינו דעומד לשרפה אבל לא עשו הרחקה לב"י כמש"ל ורשאי לשרוף רגע קודם שבע. ושתי חלות פירש"י חמץ. ה"ה מצה אלא דמסתמא עשו ההיכר בחמץ ולר"י ולרשב"ג א"ש הסימן ולר"מ י"ל דוחק שאומר שלא הי' סימן אלא דיאמר בה' מונחים שתיהן ובשש ניטלה אחת לאסור בהנאה וקודם שבע ניטלו שתיהן לסימן לשרוף שלא יעבור ב"י

רש"י בד"ה אחד אומר בשנים בחודש וכיון דהשוו כו'. וכשבודקים באיזו יום בחודש כו'. תי' בזה קושיות התוס' ד"ה זה ידע כו'. ומ"ש וכשבודקים לאו דאחרי כן בודקים אלא כבר בדקו מקודם דחקירה דכמה בחודש מעיקרא הוה

בתוספת בד"ה זה ידע כו'. רובא דאינשי טעו קשה דלמא לאו רובא אלא מחצה ובתרי עיבורי מיעוטא דמיעוטא הוא דטעי ולכך א' בב' וא' בשלש עדותן קיימת וא' אומר בג' וחמש עדותן בטלה וצ"ע

בד"ה אחד אומר כו'. לשעה ומחצה כו' וסבורין שהשני' התחילה אחר הנץ עיין מהרש"א ז"ל. הנה החשבון מכוון ארבעים מילין ועשר שעות לארבעים חלקים עולה רבע שעה ט"ו מינוטין למיל נשארו ב' שעות ק"כ מינוטין למ' חלקים מגיע ג' מינוטין לחלק הרי ח"י מינוטין למיל. וה' מילין עולה לשעה וחצי ממש. (ועיין פוסקים ור"מ י"א ה' רבע שעה יע"ש. וזה הכל ביום בינוני י"ב שעות ניסן ותשרי) וממ"ש התוס' וסבורין שהשני' התחילה. משמע משום דבאמצע שני' מתחיל הנץ. סובר שמתחיל בתחלתה אבל לא יטעה בראשונה. ומש"ה א"ש א' אומר בשתים וא' בשלש ולא נקיט ראשונה ושני' דאלו דייקינן הוה מוכחשת דאין לומר שזה שאומר שנים סוף שתים סובר שהנץ אחר כל שעה שני' דיטעה בנץ לומר שעדיין לא נץ זה אינו אבל להיפוך יטעה שפיר ומש"ה לקמן כי מזימין שני' ושלישית וכו'. תו עדותן בטילה דאי ראשונה אין טועה ולענין להרוג העדים בעינן מראשונה ג"כ

דף י"ב ע"א גמרא. ומה אלו דייקינן כו'. דהאי דקאמר שלש בתחלת שלש והאי דקאמר חמש בסוף חמש ואנן ניקום ונקטל מספיקא. הנה פריך אפילו הלכו להם העדים וא"א לשאול להם איך קטלינן מספקא כיון דאפשר דהאי דאמר כו'. וכ"ש אי איתא לפנינו דצריך לשאול להם. ומ"ש והאי דקאמר חמש לכאורה וי"ו הפירוד דא"נ שלש סוף שלש דלמה חמש נמי בסוף חמש. והוה ב' שעות ואין טועה יותר משעה. ואמנם רש"י ד"ה אמר רבא כו'. והנה חילוק שלשה שעות משמע דחילוק ב' שעות מקרבן ומצרפן דתולין הטעות בשניהם וג"א טעי שעה כו'. דלא כמ"ש התוס' ד"ה אלא וא"כ יקשה קושיות התוס' שם וי"ל דרבא לדבריו דאביי קאמר דסובר תולין הטעות בשניהם ואמר א"נ לל"ב נמי כן הוא אפ"ה דלמא תחלת שלש וסוף חמש. ואין טועה שעה וחצי לל"ב. ואה"נ דא' בב' וא' בחמש עדיין קיימת לר' יהודא ורבותא דר"מ קאמר כמ"ש מהרש"א ועמ"ש בתוספת

אלא אמר רבא כו'. דהשתא אין להקשות איך נקטול מספקא דלמא לא טעו וכ"א עומד בשלו. והוה עדות מוכחשת כיון דרובא דאינשי טעי בכך אזלינן בתר רובא ואמרינן מסתמא טעו בכך. אף דלית לן הוכחה לזה כמו בימים כמ"ש התוס' לעיל ד"ה זה ידע. מ"מ י"ל כן

בתוספת בד"ה אלא כו'. וי"ל דאין לתלות הטעות בשתיהם עיין מהרש"א לל"ב לאביי י"ל דתולין הטעות בשתיהם וא' בחמש וא' בשבע דעדותן בטלה כבר הוקשה לתוס' ע"ב ד"ה בשית חמה בי קרניתא קאי דאמאי כו' ותירצו דלית לי' לאביי שית בי קרניתא א"נ שאני עדות יע"ש. והנה זה יצדק לל"ק משא"כ לל"ב תקשה א' אומר בשית וא' בשבע או חמש ושית נמי עדותן בטלה כיון דאין טועה בין חמש לשית. או בין שית לשבע וכ"ת דהאי דאמר חמש סוף חמש והאי דקאמר שית תחלת שית. ומעשה הוה בסוף חמש ותחלת שית דלל"ב אין סברא לומר כן דאל"כ מי הכריחו לאביי לל"ב לומר לר"מ אדם טועה משהו ולא כל"ק. וע"כ דאין סברא לומר דהמעשה הי' בסוף חמש ותחלת שית. א"כ הוה לאשמעינן רבותא טפי חמש ושית או שית ושבע עדותן בטלה. לכ"ע ודוחק לומר לענין להרוג אם הוזמו קאמר דעדותן בטלה לחוד קאמר ויבואר לקמן אי"ה בתוס' שם. וכאן אין להאריך. ומ"ש התוס' אלו דייקינן היינו מה מפסיד ונישיילי' ותירצו דלא בדקינן להחמיר כלל

בתוספת בד"ה באיזו יום אפילו לא כיוונו איזה יום הוה חוזרין ומגידין יש לעיין תכ"ד נ"מ מיהת. והתו' הקשה עדיף מני' והיו יכולין להקשות לאיזה צורך נ"מ בשאלה זו. ועיין מהרש"א ושם בסנהדרין כתב דאי אמרו אח"כ טעינו בעיבורא דירחא אין נאמנין דדוקא כשא' אומר בב' וא' אומר בג'. רואין שינוי ומכוונין ליום א' בשבוע הוא דאמרינן טעו בעיבורא יע"ש

בפירש"י בד"ה ואי אמרת כו'. חקירות נמי דאיזו שעה ובגמרא מהופך. ויש ליישב בין כך וכך דנמי קאי לבדיקות יע"ש

ד"ה לר"מ כו'. עוד חמישית. וכ"כ אח"כ בפירוש לשלש יהבינן משעה ראשונה ועיין מהרש"א לעיל תוס' ד"ה אחד אומר כיון לרש"י בכאן אבל בגמרא אין הכרח די"ל באמת לשלש לא יהבינן משעה א'

תוספת ד"ה לר"מ כו'. דאין לתלות הטעות בשתיהם לכאורה כל שלא יש הכחשה ביניהם אין סברא שיטעו. כמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה באיזו יום יע"ש. ודוקא כשא' מכחיש חבירו אמרינן יש כאן טעות א"כ צ"ע מה קושיא חקירות דאיזו שעה הא נ"מ טובא כשאין מכחישין זה את זה אין תולין כלל שטעו ומוזמין הם באותו שעה

ע"ב תוס' ד"ה ניכול כולה שית. היינו פחות מנוט א'. ולמ"ד משהו ניכול סוף שית. היינו שתי מנוטי"ן כאמור

בד"ה ולהך לישנא דבחמש חמה כו'. עיין מהרש"א ז"ל. והנה המקשה ידע מתניתן דלשם. ולא הי' יכול להקשות על מתני' כאן דניכול כולה שית לר"מ ולר"י ולאביי ורבא. דשית ושבע אין טועה. די"ל חמץ יום המעונן וכדומה. או לכל מסור. וקושיות אי הכי נולדה ממה דמשני חמש כו'. וא"כ צ"ע מה מקשין התוס' כאן

בד"ה שית בי קרנייתא קאי היינו חמץ דלכל מסור והוא כמו תירוץ רבא לר' יהודא. אלא דאין סברא שיהא פלוגתתן בזה לר"מ הטעות גדול. אף חמץ אין טועה ולר"י טעות כזה טועה בחמץ רק ד' שהוא טעות ביותר אין טועה ובלי סברא. לכן אמר שית בי קרנייתא קאי והוא טעות דק מאוד ועדות דבעי דקדוק גדול אין טועה משא"כ חמץ אף הזריזין טועין בזה משא"כ ה'. ור"י סובר לכל מסור והלכך בעינן הרחקה טפי וא"ש

בא"ד א"נ הך שנויא לית לי' לאביי. הנה לאביי אף עדות אף בין שית לשבע אין טועה. וא"כ מה אריא חמש ושבע. וי"ל דשית ושבע עדותן קיימת דסוף שית ותחלת שבע ומעשה הוה במיפק שית ומעייל שבע, ומיהו לל"ב קשה דמדאמר לר"מ משהו. עדותן בטלה. ומנא לי' ולא כל"ק וע"כ דאין סברא לומר מעשה בתרי שעה הוה במיפק שית ומעייל שבע. (ומיהו לל"ב קשה דמדאמר לר"מ משהו). ובשלמא לר' יהודא אליבא דרבא יש לומר דחמש ושבע עדותן בטלה בודאי אף אלו אירע ששאלו אותן ודייקינן בהו ואמרו סוף חמש ותחלת שבע עדותן בטלה. משא"כ שית ושבע אלו אירע ואמרו סוף שית ותחלת שבע די"ל המעשה במיפק שית ומעייל שבע אף דלא בדקינן להחמיר מ"מ אי אירע כך משא"כ לאביי לל"ב קשה וצ"ע

גמרא ת"ר שעה א' מאכל לודים. שני' לסטים. לכאורה כי לסטים נעורים כל הלילה עד שעה שני' לאחר הנץ כמ"ש יצא בכי טוב שמש. שנא' תזרח השמש יאספון. וה"ה לסטים. ושני' לאחר הנץ אוכלים וישנים אח"כ כל היום. ורש"י לא פי' כן

ע"ש שינויא דשנינן שינויא הוא. רש"י השמיט (רש"י) תירוץ ללקט עצים משום דאיתותב רבא בזה והתי' לכל מסור או יום המעונן. ושם יבואר ברש"י בד"ה משום שנויא דשנינן כו' לר"מ ב' שעות חמץ לכל מסור לכאורה תמוה. כיון דלרבא קיימינן דהלכתא כוותי' א"כ אדרבא חמץ לבעי הרחקה טפי. וי"ל בדוחק דה"ק חמץ בין ה' לשבע לא טעי ושית דקשיא לך אי הכי שית נמי ניכול שית בי קרנייתא קאי וטעי בחמץ דלכל מסור. כמ"ש התוס' ד"ה בשית חמה וכתירוץ א' יע"ש

גמרא ארבע זמן סעודה לכל היא. עיין ט"ז ה' פסח סימן תמ"ג כל השעות הם שעות זמניות וה"ה ד' זמן אכילה לכל נמי צריך לומר לפי העת אלא כל העתים שוות אף לענין אכילה ועיימ"ש שם בפריי

דף יג תוספת ד"ה ר"ג נימא כר"מ או כר"ג י"ל הל"ל מ"מ אין הלכה כר"י תנא קמא דלא כוותי'. אבל לומר כר"מ או כר"ג מסופק הוא אי מותר יק הוא או לאו גם י"ל אי ר"מ ור"ג לכאורה הלכה כר"ג ויבואר אי"ה

רש"י ד"ה ה"ג ואי בעית אימא קבע הלכתא דאי ר"א ברתותא הי' לומר דאמר כר"א אלא כהאי תנא דקבע הלכתא ולא הוזכר שמו. ומש"ה אמר כהאי תנא: