ראש יוסף על פסחים ז

ד"ה האי מאי כו'. התם חששא בעלמא א"נ דמשיירא בבישרא משמע בבשר חולק עליו דלר"ז אף הושלך הנפל הוה ודאי ודאי. ולרבא לא. ומלת חששא בעלמא יורה דהוה דרבנן כמ"ש התוס' ד"ה כל מקום ויש לעיין

תוס' ד"ה אין חוששין מרישא כו'. ואי דכאן אשמעינן אף בנטלה רק הגרירה ספק דעיקר חסר ומיהו מכאן שמעינן אף ככר גדול דאין לדבר סוף

ד"ה כל מקום עיין מהרש"א וכוונתו איך אמר רבא התם ספק וספק ונהי די"ל דכוונת רבא התם חששא בעלמא כפירש"י והיינו דרבנן מ"מ איך אמר התם ספק וספק. א"נ ודאי בדרבנן ספק מוציא מידי ודאי דרבנן. דליכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא. דא"נ פלגא ספק השקול בדרבנן לקולא ובפריי לי"ד ק"י. ובספר גינת וורדים נתבאר זה וכאן אין להאריך

ד"ה ואת"ל הוה כו'. ודמי לספק ביאה. צ"ע דזה לר"א בטהרות. ולרבנן אף ספק ביאה טמא (עיין חזקת הבתים נ"ה) ואם כן איך פריך רבא על ר' זירא הא ר' זירא משני לרבנן דהלכתא כוותי'. ודוחק לומר דמחמץ פריך ויבואר. ומ"ש דספק הרגיל לאו בהצטרף עם ס"ס אלא הוא לחודי' בספק וספק אזלינן בתר רובא

ד"ה כדי שתהא בהמה כו'. בגמרא ב' תירוצים לתי' קמא י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי דרבנן. ולתי' ב' בדרבנן מוציא מידי ודאי ספק הרגיל. דא"נ סמוך הו"ל ספק השקול בדרבנן לקולא וכן הלכה ועמ"ל ה' תרומות פ"ו. ומיהו חמץ למ"ד דנתקנה על הספק ומרתף תוכיח דאפי' בטלו צריך בדיקה דנתקן על הספק ולא אמרינן בי' ספק דרבנן לקולא אם כן כה"ג אין מוציא מידי ודאי דרבנן ובפריי יבואר

ד"ה כדי כו'. עיין מהרש"א ז"ל דתרומה אין כל שכן מטבל דאסור אף לכהן אלא מהיקשא גופא דמה טהורה אסור לישראל אכילה אף תרומה טמאה אסור לישראל להדליקה וגמר טהורה מטמאה דהנאה של כילוי אסור לישראל בתרומה אבל הנאה שאין כילוי מותר תרומה לישראל ומערבין

ד"ה בשפחתו כו'. שלא לצורך המת יש דיעות דאפילו שלא לצורך המת יכול לטמא והכי קיי"ל. עי"ד ה' אבלות ובר"מ ה' טומאת מת

ע"ב גמרא וספק גררוהו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי. לכאורה י"ל רבא נמי כר"ז סובר בשר לא משיירא והוה ודאי. וכנראה מפרש"י לעיל האי מאי. א"נ אורחא כו'. כלומר דא"צ לתירוץ ר"ז. אבל באמת סובר כר"ז ומש"ה הזכיר ספק גררוהו דשיעור אכילה לא הי' כאן כ"א שיעור גרירה לחוד והוה רק ספק הרגיל ומוציא מידי ודאי וי"ל קושיות מהרש"א ועיין

והוי יודע דהייתי סבור דאין ספק מוציא מידי ודאי היינו מדרבנן דספק הרגיל כמו רוב הוא כנראה מפירש"י לעיל ד"ה התם ודאי ולית גמגום והילוך רוב. ואם כן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא מדרבנן ואמנם ברמז"ל פ"ט מה' טומאת מת הי"א כתב בפירוש דבור שמפילין נפל דין תורה טמא. אם לא שנחלק בין טומאה לשאר איסורין ואי"ה יבואר בשושנת העמקים

רש"י ד"ה שחולדה כו'. פותח טפח כו'. בא לתרץ קושית התוספת ד"ה ספק כו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ועיין בר"מ פ"ז מה' טומאת מת כלל גדול כו'. דמת הנתון בקבר אז פותח טפח דין קבר יש לו ומטמא עד לרקיע ומצדדין. כדכתיב או בקבר. ואם אין פותח טפח בוקעת נגדה לחוד ולא מצדדין. וכאן אין דין קבר דלא ניתן לשם כך הלכך פותח טפח אין בוקעת כלל ואין טפח בוקעת מיהת כנגדה ויבואר אי"ה

ד"ה רוח הפילה. ואת"ל כלומר כו'. הכהן הוצרך לכל אלו הידיעות כו'. וד"ה ודאי גררוהו כו' דקתני כו' דודאי אכלום לא אמרינן כו'. דקתני היינו מדיוקא. הא חזינן. ומפרש נהי דשיורא משייר אמתני' קאי לא אכהן בבור. דלא הי' שיעור אכילה אלא אמתניתין קאי

בתוספת ד"ה ספק גררוהו כו'. אפילו בספקא אחת טהור. ואי ברה"י כו'. וי"ל גרירת חולדה הוה ספק הרגיל עכ"ל הנה לכאורה טומאה חלוק משאר איסורין באין חזקה. משא"כ ודאי אתחזק ואין ספק מוציא מידי ודאי דין תורה כמש"ל בשם הרמז"ל. אם כן אין לחלק בין טומאה לאיסורין. וכ"ת הכא יש חזקה לכהן והוה ספק השקול אם כן בלא רה"י ור"ה תקשה בפשיטות. מה פריך מטומאה לחמץ דהתם יצא הבית מחזקה. וע"כ כאן נמי כיון דנולד חזקה קמייתא תחלה תו לית חזקה דכהן. דומה למ"ד א'. כל טהרות נגררו אחר חזקה דמעיקרא עט"ז שם. ולכאורה תוס' סוברים. דאין ספק מוציא מידי ודאי. מדרבנן סמוך. והו"ל פלגא. והוקשה להם טומאה בספק השקול טהור ברה"ר. ומ"מ קשה מה קושיא. ברה"י. דאימא ס"ס בדרבנן מהני וצ"ע. ומ"ש דספק הרגיל בלא ס"ס נמי. דרובא מהני בטומאה בספק וספק

בא"ד ועוד י"ל גררוהו ואכלוהו הוה ספק הרגיל. פירוש דתחת רגליו לאו ודאי הוה הלכך ספק הרגיל מוציא מידי ספק השקול אף בטומאה דהולכין בתר רובא. כתוספתא ט' צפרדעים ושרץ אחד פירוש אף ברה"י טהור הביאותיו לעיל

והנה המקשה הביא ספק גררוהו. ולא הזכיר ספק אכלוהו. משמע דהונח לו, בספק גררוהו לחוד. אי ספק מוציא מידי ודאי ולתי' זה קשה. דאכתי אימא נגד רגליו ברה"י ובשלמא לתי' א' א"ש ולתי' ב' דהוה ודאי. וודאי נמי י"ל דנגד רגליו הוה ס"ס. עם אכלוהו משא"כ המקשה אי נימא דסבר דלא הי' שהות לאכילם רק גררוהו קשה מרגלי הכהן. ואם כן כיון בהכרח באנו לספק אכלוהו למה לי' להזכיר כלל ספק גררוהו דלא די בכך הי' לו להזכיר רק ספק אכלוהו דמוציא מידי ודאי

ועם זה יש ליישב הא דאמר לישנא אחרינא מה חולק עם תי' ואב"ע היא היא. ואמנם י"ל לתי' אבע"א רגלי הכהן ברה"ר. נהי דשיורא משייר היינו בבשר. לא הוה ספק הרגיל לרבא כדאמר לעיל האי מאי וכנראה מפרש"י שם. א"נ אורחא דמשיירא בבשר. וכדמשמע בב"ק דהוה אכילה ע"י הדחק. ל"ק ממדורת דספק וספק הוא. והוה ספק ביאה או דחששא בעלמא מדרבנן מהני ס"ס בדרבנן ברה"י אף בטומאה. ואם כן כאן הספק גררוהו לחוד. ומשני ודאי גררוהו. נהי דשיורא משיירא ולא הוה הרגיל. מ"מ ודאי גררוהו ורגלי הכהן ברה"ר ובספק אחד טהור. ולא אמר נהי דודאי אכלום לא אמרינן. אבל רגיל וקרוב לודאי הוה. הלכך בבור אין לטמאו דודאי גררוהו מבור לחורן ונגד רגליו אית ספק הרגיל. דאכלוהו ומוציא מידי ספק השקול. שמא נגד רגליו, אבל להמקש' קשה כאמור. וי"ל דהמקשה הי' סובר רגלי הכהן ברה"ר. ומהרש"א ז"ל כתב דכאן לא הוה מקשן ותרצן. רק הכל אחד הוא וגילה בקושייתו ליישב באמת. והיינו לאי בעית אימא דודאי וודאי הוא ורגלי הכהן ברה"י. קשה אמאי טהור. אלא משום ספק גררוהו ההיא שעתא תחת רגליו או לא גררוהו תחת רגליו דבספק אכלוהו לחוד הרגיל הי' לנו לטמאות מחמת דודאי גררוהו לחורייהו אם כן אין ספק מוציא מידי ודאי. ולז"א ספק גררוהו תחת רגליו או לאו וספק הרגיל אכלוהו מוציא מידי ספק גררוהו תחת רגליו

ודע שהתוס' כתובות ט' א'. כתבו דב' הספקות צריכין שיהיו שקולים וכן הלכה ועיין בפריי לי"ד ק"י. ומכאן דאמר שמא רוח הפילה אף את"ל דאין מצוי הוא מ"מ ספק הרגיל מוציא מידי ספק כזה דלאו ודאי גמור הוא. ומכ"ש אם נאמר דאין ספק הרגיל מוציא מידי ודאי מדרבנן הוא. ועוד דאם זו ממיעוט הוא. דרוב אין מפילות. אם כן חיישינן שמא, רוח הפילה. דלא כמי שכתכ וחולק מסברת הכרס לומר דהוה ס"ס אף שאין שקולים וכ"פ חולק על ראשונים מסברא גרועה דילי' ואין להאריך

רש"י ד"ה ומה שמשייר אחר בדיקה מאכילתו יניחנו בצינעא. עיין ב"ח ומ"א אי קודם בדיקה צריך להצניע יע"ש. וז"ש רש"י מדאמר ומה שמשייר היינו מאכילה לצורך מחר. ודאי אחר הבדיקה דקודם אסור לאכול. ומדלא קאמר קודם הבדיקה צריך להצניע כל החמץ שרוצה לאכול. ע"כ א"צ קודם בדיקה כו'. ומיהו אחר כך פירש"י בי"ד מיירי. משמע ביום י"ד בודק יע"ש ולולי דבריו הייתי אומר בי"ד. וצריך להצניע בליל י"ד שביום י"ד יהי' החששא ויבואר

גמרא היינו ט' חניות פי' היינו סיפא דתנן כו'. ברייתא היא זו לא משנה. עיין ר"מ פ"ח מהמ"א. ואמנם מ"ש בשר שחוטה ונבלה. ולא אמר בשר כשר ואיסור השמיענו. דל"ת בהמה בחיי' בחזקת איסור וסמוך והו"ל פלגא מדרבנן. עיין תו' נדה דף ח"י א' הרגישו בזה. ואפ"ה אשמעינן כן כיון דלא נולד החזקה עד אחר מיכן ועמ"ש בפריי לי"ד ק"י. וברש"י אבאר עוד

רש"י ד"ה ואתא עכבר ונכנס לבית בפנינו כו'. ולא ידעינן אי חמץ שקל כו'. התוס' הקשו לוקמי' אחזקה. ועוד מי הכריח לרש"י ול"פ כפשוטו לאכילה. וי"ל חדא מתורצת בחברתה. דאם כן מה קמ"ל היינו הך ואמנם לרש"י אשמעינן דלא אוקמי' אחזקה כיון דנולד הספק קודם שנכנס לבית. וספיקא מ"ה לחומרא. תו לא מועיל החזקה דדוקא אם החזקה קודם. עד"מ ב' צבורין. חמץ ומצה. ונכנס עכבר לבית בדוק ומצאנו שם העכבר וכדומה. דומיא דס"ס שמותר מטעם רוב. ואפ"ה כל שנולד ספק א', הוה כודאי איסור ולא מצטרף הב'. כ"ש חזקה דלא עדיף כרוב דלא מועיל. אמנם פירש ואתא עכבר ושקיל אשמעינן טובא דל"ת נהי דבדיקה א"צ לביטול יהא זקוק. דכל היכי דאיכא לברורי בקל מבררינן קמ"ל. דהיינו סיפא דחזקה עם רובא אף בירור בקל א"צ. זמנא אמינא לה מהא די"ד קפ"ד. אשה שיש לה וסת קבוע א"צ לשאול אותה דהוה ס"ס עם חזקה. עיין מנחת יעקב שם. ה"נ כאן ובפריי לי"ד בק"י הארכנו. ואי"ה בשושנת העמקים אבאר. ותו' אפשר סוברים משום סיפא נקיט לה. וכשיטת הרמז"ל פ"ט מה' טומאת מת הי"א כל ספיקא מ"ה שריא. לבד באיסור כרת. לחד גירסא שם. ול"ת פי' שרי דהוה רק דרבנן. משא"כ חמץ כרת קמ"ל, והוא רחוק. דתוס' לא ס"ל כהרמז"ל. ומה שהיפך רש"י חמץ או מצה לא ידענא מה הוא

תוספת ד"ה היינו ט' חניות כו'. דהיכי מייתי ראי' כו'. והכא ספק דרבנן. לא הוקשה להם אמאי לא ניזול לקולא. די"ל