ראש יוסף על פסחים ה

למי שאמרן כי פירוש וכי משכחת ליבטלי' פי' בעי ואח"כ מקשה בשית ואח"כ בד' וה'. ועיין מ"ש לעיל וכאן אין להאריך

ברש"י ד"ה כיון דאיסורא דרבנן וכיון דחס עלי' ומשהי פורתא אינו ענין לכאן והא ודאי שמא ימצא גלוסקא לאחר שבע קאמר וצ"ע

ד"ה אפילו בחיטי קורדנייתא כו', כל דמקדש כו' והפקר ב"ד כו' יראה שהם שני תירוצים. א' כל דמקדש אומר כדת משה. כתולה תנאי אם יסכימו רבנן ולא שייך זה בחמץ. והפקר ב"ד הפקר דלאו מידי קיהיב לה וזה שייך בחמץ דמ"ס עובר אח"כ בב"י כשאלת רבני וויניציאה הובא בפר"ח. כיון דמ"מ לאו דידי' הוה. וזה מרומז בדאורייתא דמיא ולא אמר מדרבנן לא מצי מבטל אלא (משש) [ממש] כדאורייתא (ועל) [ואף] שהוא בכ"ף הדמיון. ובביאה שייך רק טעם ראשון. ועיין כתובות גבי צנועות כל דמקדש ברש"י שם

בד"ה דייקא נמי דעדיין לא החמיצה כו'. מה בידו לעשות יותר השבתה בלב זהו ביעורו כו' ומשום יו"ט כו'. ושבת מתוקמא בחמץ גמור כו' עכ"ל. הנה פירש דייקא נמי לא קאי רק לעיסה מגולגלת אבל אי מצי מבטל לאחר איסורו לא נשמע כלל מהכי ומ"ש מה לעשות יותר דחמץ אסור לאפותו בי"ט. וממ"ש השבתה זהו ביעורו משמע דדי בכך ואפילו לא יהי' די בכך מה לעשות יותר. ואמנם ודאי דיכול לשורפה לדידן מתוך כו' בלא ביטלו כמ"ש רש"י במוצא חמץ כופה כלי. אלא התם לפי האמת דלאחר איסורו לא מצי מבטל. משא"כ כאן יכול להשבית תו לא הוה צורך היום קצת דאי דלא אתי למיכל בכפית כלי סגי ביום א' ובלילה יבערנו (עיין שו"ת שבות יעקב ח"ב). ואי קשיא בביתו יכול להטיל לצונן. י"ל דסברת רש"י ביטול עדיף מהטלת צונן. ומ"ש רש"י בשבת חמץ גמור פירוש דחמץ גמור נמי מתוקמא וכ"ש בעיסה מגולגלת. ומיהו זה טעות דע"כ חמץ גמור לש מע"ש והחמיץ כבר. ומיהו קשה בביתו הי' יכול ליתן במתנה לגוי ומשום כבוד רבו התירו שלא יזוז מב"ה ויבטל וישאר החמץ בביתו ויעבור תקנת חז"ל בדיקה ומשום כבוד רבו ויבואר אי"ה

ואי קשיא לרש"י בפ' א"ע [שפי'] ב"י תערובת ונוקשה. ולר"א שרי בהנאה כמ"ש התוס' בפ' כ"ש. א"כ לימא דאיירי בתערובת ונוקשה ומבטיל בתר איסורו דממון דידי' הוא וא"ש הי' יושב בב"ה דבביתו יש תקנה שיבטל וימזוג שיהא יותר מששים דאז אין עובר ב"י אפילו לרש"י או כזית כא"פ כדבעינן למימר לקמן פא"ע אי"ה ובפריי לא"ח בפתיחה הארכתי בזה. דא"כ איך אמר מבטל בלבו הא דברים שבלב בממון גמור אין דברים כמ"ש הר"ן ז"ל ר"פ ותירוצו דאין ברשותו ל"ש כאן כיון דשרי בהנאה ומיהו אין מבטלין איסור ל"ש כאן דסוף סוף אסור באכילה חמץ בכ"ש אסור והבן זה. ואי"ה אבאר זה באורך וכאן אין פנאי

גמרא מאי אריא כי רבתה מצה אפילו כי לא רבתה מצה ניזול בתר בתרא מדלא פריך כי רבתה חמץ נמי. י"ל דרובא עדיף מבתרא ופריך שוה בשוה ומה"ט לא פריך אמאי כי רבתה מותרת ניזול בתר בתרא. שלפעמים נשתמשו מצה קודם ואח"כ חמץ קודם פסח ובפסח נמצא. י"ל דודאי הדין אמת ויציב דרובא עדיף מבתרא ופריך למה לא ביאר כל צורכו דלפעמים שוה בשוה ונשתמש מצה באחרונה שרי ולמה הזכיר בכיון דוקא זה הדין ולא הזכיר החלוקה שני'. ועמ"ש ברש"י ד"ה כיון שרבתה מצה ולקמן משמע בתרא עדיף מרובא

בפירוש רש"י בד"ה כיון שרבתה קס"ד. כו' יותר מחמץ ולכאורה סובר רש"י דחמץ יבש ביבש אין בטל חד בתרי דאל"כ למה לא פירוש כפשוטו. ועיין פני יהושע ויבואר

בד"ה אי הכי וליכא ספק. לכאורה הל"ל פשיטא ממשנה דשקלים דאזלינן בתר בתרא ומה אשמעינן רב ומשקלים ידעינן דאפילו נגד הרוב בתרא עדיף דבשעת הרגל מעשר ולא אזלינן בתר רוב שתא וכי לא רבתה מצה ל"ד אפילו רבתה חמץ נמי

תוספת ד"ה בהר הבית. האיך נמצאו כוונתם דמיעוטא העוברים ונושאים שם חולין או שוגגים. ואמאי לא מתרומת הלשכה הוא. ואי לזה כוונתם קשה הא מבואר בירושלמי שקלים שם והרמז"ל פ"ו מה' מ"ש ונ"ר הביאו דחזקה שאין הכהן מוציא מלשכה עד שיחלל כו' ומיהו קושייתם דנימא מעות הקדש הוה כמו קיני זבים וכדומה דחולין מיעוטא הם העוברים או שוגגים. ותרצו באין דרך גנאי חולין רובא הוה א"נ כפשוטו דאמאי ברגל לא ניזול בתר רוב מעשר ממה דנימא חולין מיעוטא דמיעוטא דהא אסור לילך עם חולין. ותרצו דשרי באין גנאי

ברש"י ד"ה אם רוב כו'. אלמא בתר רובא אזלינן תראה שכיוון פלא והוא דפריך ומי אזלינן ולא פריך משנה אבריית' אלא די"ל בתרא ורובא שקולים הם ומש"ה בירושלים מעשר מספק כמו בסוחרי בהמה לפירוש רש"י והייתי מתרץ קצת בדוחק אם רוב חולין ונשתמש חולין באחרונה ואם רוב מעשר אעפ"י ששימש חולין באחרונה ספק שקול לחומרא. משא"כ השתא דפריך דניזול לקולא במצה פריך שפיר ואמנם זה טעות דאדרבא מדפריך כי לא רבתה מצה ולא פריך כי רבתה חמץ נמי אלא שקולים הם וא"כ מה פריך מהתם. וע"כ הכין הוא האמת דלא פריך אלא מדתניא סתמא משמע אף מעשר באחרונה אם רוב חולין ואמאי שקולים הם ולחומרא. וא"כ מרוב מעשר אין קושיא דא"נ חולין בתרא שקולים הם וזה שציין רש"י רוב חולין אלמא ולא המתין על סיפא כאמור

נסתפקתי בתרא ורובא איזו עדיף. הר"מ השמיט בפ"ו ממ"ש הנך אוקמתות עיין כ"מ

גמרא הבודק צריך שיברך מה מברך כו'. כל מצות דרבנן נמי מברכינן ואפשר דהפרשת דמאי אספק דבריהם לא בעי ברוכי. עיין במה מדליקין ובדיקה נמי ספק דבריהם הוא במרתף שמסתפק דלא הוה אתחזק כיון שאין משתמשין כל השנה. ומ"ה ביטול די אף לשיטת [הפוס' דמה"ת צריך ביעור] דמידי דהוה אכל חלב שוגג מש"ה הוצרך להשמיענו דכאן מברך משום ביטול או שאר תירוצים ומה מברך אפשר דמספקא על בדיקה או ביעור או ביטול שהוא מ"ה להטור בתל"א. וכ"ד הרא"ש ז"ל בהא דשמא ימצא גלוסקא יפה ומשני לבער. או על ביעור שבדיקה תחלת הביעור הוא

רש"י ד"ה בלבער כ"ע ל"פ ושפיר דמי כו' משום דלכאורה אפשר לפרש כ"ע ל"פ דמשמע ודאי להבא וכ"פ בעל ביעור אי משמע ג"כ לשעבר או להבא טפי כמ"ש התוס' ע"ב ד"ה כי פליג ואפשר דא"ד על ביעור דוקא לא לבער כי סובר על משמע לעבר ולהבא ומברך אחר הבדיקה קודם הביטול סמוך לו מיד כי הוא עיקר הביעור מ"ה ולא יברך קודם הבדיקה דיהי' הבדיקה הפסק זמן רב בין ברכה לביטול שהוא ביעור דאורייתא ועל ביעור קאי אלשעבר נמי אבדיקה דרבנן ולהבא אביעור דאורייתא. משא"כ לבער לא קאי אבדיקה דלשעבר ואפשר נמי כמי שאומר שאם לא בירך קודם יברך אח"כ או שאר תירוצים ורש"י מיאן בזה כמו שיראה הרואה במ"ש גבי גלוסקא יפה. דמ"ה בדיקה נמי מהני ומש"ה פירוש ושפיר דמי והבן

והוי יודע שהטור בתל"ב כתב שמיד אחר הבדיקה כו' ובעל העיטור כתב שהחיינו ורא"ש כתב דסמכינן אזמן הרגל, ולבעל העיטור הקשה הב"י דאין שייכות כו'. והנה בדיקה דלמא אתי למיכל שייך מתחלת שבע. ולא שייך לרגל. עט"ז. ואם נאמר עיקר הברכה משום ביטול. דאין מברכין על ספק דרבנן. כ"א אספק תורה א"כ בל יראה ובל ימצא ברגל הוא לרוב הפוסקים. ועשה תשביתו רק אחמץ ידוע דבשלמא ב"י וב"י מדלא כתיב לא תראה חמץ ולא תמצא ש"מ התורה הזהירה על הספק כמ"ש הרא"ש בהדיא בגלוסקא יפה משא"כ עשה תשביתו. י"ל דוקא ודאי חמץ ולא ספק ושייך שפיר אזמן דרגל, ומיהו הרא"ש כ' כמה פעמים כמדומה טעם שהחמירו חז"ל משום חומרא דכרת דקשיא לי' בב"ח וערלה וכ"ה. וסובר דהני נמי לא בדילי' מני' ולא ס"ל תי' התוס' דשם בב"ח בדיל ואם כן שפיר שייך לרגל דהוה בכרת לא מתחלת שבע דלא הוה כ"א בלאו ויבואר אי"ה

ע"ב רש"י ד"ה נימא למול אותו רופא היינו מוהל ומ"מ אמאי לא פירוש כפשוטו דהא אין המצוה מוטלת עליו אלא על אביו

בתוספת ד"ה על הטבילה רש"י פירוש בעל קרי. ושאר ל"פ. ור"ח מיאן בב"ק דהא בטלי'. רק משום גר. ול"פ לא ס"ל ור"י מפרש כר"ח ול"פ. (ועל רש"י קשה אמאי לא פירש טבילת גר ול"פ) ומ"ש נ"י כו'. ומיהו כו'. י"ל דפליגי בב' דיעות בטור או"ח כל האוכל בלא ניגוב כאלו אוכל לחם טמא. א' אמר דמים טמאים. ולפ"ז טובל ידיו או רביעית בב"א א"צ ניגוב ואפ"ה מברך אח"כ וע"כ ל"פ. ומיהו סובר דמשום מיאוס צריך ניגוב אף בטובל וז"ש מהרש"א טבילה בכלל נמי טבילת ידים דנ"י בלא"ה עובר לעשי' מקרי דצריך ניגוב ויבואר

גמרא מנא הני מילי (ולא אבוקה) ובעי סמך מקרא כי רוב דברי חז"ל רצו להסמיך מציאה ממציאה מבנימין ועל (מה) זה למדנו דלהוי בחפוש כמו מציאת בנימן והוה כאלו כתיב כאן חיפוש ואח"כ נלמוד חיפוש בחמץ מחיפוש ירושלים. ולענין (מ"ה) [זה] וחיפוש מנרות (עיין כתובות כה"ג למדנו שעריך משעריך כו') וכי חזר מפרש דילג חיפוש מחיפוש שכבר מובן הוא ממציאה ורש"י עשה כלומר. כי מציאה מחיפוש אין גזרת שוות אלא פירוש הוא כאמור

בתוספת ד"ה ונרות מנר וקשה הל"ל וחיפוש מנר ולא נרות מנר כו'. דיליף חיפוש דנר מחיפוש ירושלים כו' וא"ש דצריך לאתויי קרא כו' עיין מהרש"א. ולכאורה תו' מקשו ב' קושיות א' אמאי לא יליף ג"ש בפ"ע ג"כ חיפוש מנר כמו דבי ר"י. ב' נרות מנר לאיזו צורך וכ"ת קולא. א"כ גם באמת צריך ללמוד מנר לומר דנרות לאו קולא א"כ למה לי כלל נרות בג"ש לילף חיפוש דחמץ מחיפוש דנר כמ"ש מהרש"א ז"ל לכן כתבו די"ל חיפוש לא קאי אנר אי לאו ג"ש חיפוש דנר מחיפוש ירושלים דלהוי קאי חיפוש אנר ויהי' הפירוש מציאה מחיפוש דידי' וחיפוש מחיפוש דנר וחפוש דנר מנרות מה התם קאי החיפוש ע"י נרות אף כאן וזה ג"ש אחת. ואגב גררא אומר ג"ש שני' ונרות מנר דלאו קולא הוא. וקשה א"כ אמאי דילג באומרו הפרט ומציאה מחיפוש דידי' וחיפוש מנרות ולא הזכיר חיפוש מחיפוש דנר ולרש"י א"ש