ראש יוסף על פסחים ד

שדינן לך שני אלא ימצא וזה פשוט. ומיהו בין רבא לאביי איכא נ"מ לדינא ויבואר אי"ה

גמרא דאלו מיגנב או מתביד עיין בפוסקים אי דוקא גניבה ואבידה כו'. הניחא כו' הנה למ"ד לאו כממון דמי אפילו באונסין כמו הקדש ונדר דאם מת כו'. ולמ"ד כממון דמי י"ל הכא צריך לגניבה או פשיעה. ועיין רש"י פי' הניחא משמעו אברייתא פריך לא ארבא ויבואר

דף ו' בפירש"י בד"ה לא תבעי דלא זכה כו'. משמע הא זכה בהן אעפ"י דמצי מסלק בזוזי כמו שותפין זה נותן פרה וזה נותן פרה ויחלוקו בוולדות אם התנה שיכול לסלוקי במעות גוף הפרה מ"מ עדיין גוף הפרה של גוי וצדדי איבעיא בלא מצי מסלק. מ"ה פטור. ומדרבנן מהו. אי יש מראית [עין] או לא ואמר להם פטורה אף מדרבנן

בא"ד אע"ג דמצי מסלק חייב מ"ה דשאני מלך דחשוב כאלו בא הפרה לרשותו. ואע"ג דמצי מסלק. כה"ג שבא כבר לרשותו פטורה אף מדרבנן דקלא אית לה. עיסה חייבת מדרבנן אע"ג דלא מצי מסלק מפני מראית עין. ואע"ג דמצי לסלק. מ"ה פטורה ורק מדרבנן חייבת. עיין תוס' ד"ה התם. וזה תי' רש"י

בתוס' בד"ה בהמת ארנונא. עיין מהרש"א ז"ל. לל"ק מפרש בבכורה כו' וההוא דעיסה מפורש בהדיא דאיירי בעיסה. לכאורה יתור לשון לל"ק כו'. גם מפורש בהדיא דאה"נ [אפי'] ב' ברייתות סתמא. נמי קשה ב' למה לי. וע"כ א' בבהמה. והנה בעיין מבעיא בהמה ולא מבעי' עיסה נמי. ואי דפשיט לי' דחייבת דלית קלא מה"ט פשיטא בהמה פטורה דאית קלא. ואם נאמר דידע ברייתא דעיסה חייבת ומינה מוכח הא בהמה פטורה עכ"פ בלא מצי מסלק דאל"כ לאשמעינן רבותא וא"נ ידע מברייתא השנויי' סתמא ומספקא אי בעיסה מיירי או בבהמה מיירי. א"כ יתיישב שפיר לרש"י טפי. אלא דא"כ הא דתניא חייבת במצי מסלק ולא כאיבעיין בעיסה ויבואר

פירש"י בד"ה הפקידו אצלו וקיבל אחריות כדמפרש ואזיל לכאורה יראה מפירושו דוקא גניבה כמש"ל אלו מיגנב ומיתביד והא דלא מפרש בהדיא תנאי זה (דסתם פקדון שומר חנם פשיעה). כדמפרש ואזיל יחד בית היינו בלא קיבל אחריות גניבה ואבידה עמ"ש בד"ה לעיל

ד"ה לעולם אסיפא לא ימצא היינו דקיבל אחריות. יראה דסמיך אמסקנא דאין מצוי לא. בה"א מבתיכם. ובד"ה שאין מצוי בידך פי' שהזויות מסור בידך משמע מבתיכם וצ"ע. גם מלך ממעט בלא אחריות לא מלא ימצא. ומיהו לזה י"ל דמלך הוה חייב בפשיעה. ומלא ימצא פטור פשיעה וצ"ע

בתוספת בד"ה יחד. עמ"ש ברש"י ועיין רא"ש ז"ל לשיטתי'. דיחד היינו עם אחריות וחסר תנאי. ע"כ ש"ח נמי משא"כ לרש"י מפרש ואזיל, ומה שיש עוד לדקדק בדבריו יבואר אי"ה

ברש"י ד"ה כופה דהא לא חזי כו'. ומיהו ב"י כו'. לכאורה ה"פ אמאי לא יעשה לרווחא דמלתא יוציא מן הבית. תי' דמוקצה הוא דאסור באכילה ובהנאה ושו"את עדיף ומיהו ב"י הי' לדחות [מוקצה] דרבנן. תי' דבטלי' וסובר לא העמידו דבריהם במקום תורה היכי שמגיע זמן תורה. עיין ה' ק"פ בר"מ ובר"א ז"ל בהזאה. או יאמר דה"פ יבערנו ישרפנו במקומו לדידן דמתוך כו'. לזה אמר שאין צורך היום קצת דבטלי'. ולשמא יאכל סגי ליום א' בכפיית כלי. ועם זה יתיישב ד"ה עושה מחיצה מיהו ההוא דלעיל לא אפשר במחיצה. ומשום חד יומא סגי בכפיית כלי לכאור' דברי' [מיותרי'] עב"ח. אלא דודאי סגי בחד יומא בכלי ולא הוה צורך קצת אלא דמ"מ יעשה לרווחא דמלתא מחיצה [זה] כתב די"ט הוא ויבואר

בתוספת ד"ה כופה כו' מרבא דאמר של הקדש א"צ משמע הא אם רוצה שפיר דמי והא אין כלי ניטל כו' שלא לצורך. י"ל גברא אגברא קרמית. משא"כ מרב שהי' רבן של בני הגולה. דרך להקשות לאמוראים. עיין ביצה גבי מטהו מחלון לחלון יע"ש

ברש"י ד"ה בשיירא מקום רחוק. לפירושו תוך הפסח אין חילוק בין מקום רחוק לקרוב. ולפי' הפוסקים קודם הפסח וחיישינן סמוך ביה"ש אז יש חילוק בין מקום רחוק למקום קרוב ויבואר אי"ה

בד"ה אפי' מראש השנה. עיין מהרש"ל ומהרש"א ויבואר אי"ה. ועיימ"ש בפריי ה"פ. והנה אביי סובר דקודם שלשים אין מטריחין אותו וכשבא הפסח והוא בדרך אונס הוא והוה כמפולת וכשבא לביתו יבערנו בשריפה או יוציאנו לחוץ לשטתי' לעיל בלא ביטלו מבער ביו"ט ורבא סובר דלמא חס מלשורפו [ולבערו] מעולם ומשהה רגע אחד ועובר עליו ב"י. ועיין לקמן הבודק צריך שיבטל ברש"י ותוס' ופר"ח ויבואר

גמרא א שואלין ודורשין. עט"ז תכ"ט שאלה מה שלאחר זמן. דרישה מה שצורך היום. בזמן הקרבן טעון שלשים יום ביקור לרבים אע"ג דויהי אנשים יחידים מישאל ואלצפן. ולר"ן ניחא דשואל כענין הוה ויבואר

ע"ב ר"ג אומר ב' שבתות התם א אלא דהוא שואל כענין מר"ח ניסן דק"פ ב ביקור. ומיהו שבועות וסוכות די ביו"ד ימים. משא"כ בלימוד מדבר בעינן י"ד שלימות. ונ"מ לשאילה בבעלים. בי"ד קודם בין שבועות וסוכות. ולדידן שלשים יום עח"מ בזה

ע"ש ותו פרט וכלל כו'. ורש"י ד"ה דאי לא תימא הכי כו' ופרט שזהו הכלל וד"ה נעשה וכו' כל דבר הנה מלת ותו משמע קושיא יותר מראשונה. ואמנם כלל ופרט וכלל כעין הפרט אעפ"י שאין דומה בכל צדדיו ויהי' כעין מראה אדומה קצת כמו ועינו כעין הבדולח נמצא צריך כללים ופרט וכן כלל ופרט אי פרט לחודי' הוה מרבינן מה דדומה בכל צדדיו במה מצינו הלכך כלל ופרט למעט הכל אף דומה ממש וזהו אין בכלל אלא מה שבפרט. משא"כ פרט וכלל ריבה הכל אף דאין דומה כלל. א"כ קשה למה הפרט בא וע"כ לשום דרשה. ויותר טוב לומר להיפוך כלל ופרט הוא. וכעין קושיות מהרש"ל דלמא היכי דליכא הוכחה כו' משא"כ פרט וכלל יש הוכחה וכאמור. ואין כעת ספר הכריתות ושאר ספרים לעיין בהם. אם לא נמצא ההיפוך בכלל ופרט ויבואר

ושוב ראיתי ברש"ל הביא [הקושי'] ד"ה דנזיר ותירצו דפרט וכלל צריך הפרט תחלה שלא למעט מכלל מידי בק"ו ויבואר אי"ה ואין כעת פנאי ולמ"ש רש"ל קשה כלל ופרט. נימא להיפוך שלא יהי' ניגוד הק"ו הא להיפוך נמי יהי' נגוד ק"ו. דאל"כ למה לי הפרט כו'. ועיין מהרש"א כי סברת רש"ל הוא דבחד ענינא היכי דאיכא הוכחה גמורה אין מוקדם כי ההוא דסקל כו' ובתרי ענינא אף בהוכחה קלה כמו ניגוד הק"ו מה"ט אין דנין כלל ופרט המרוחקין. ומהרש"א הקשה מנלן לפלוגי בין תרי ענינא ובין חד ענינא כלל וע"כ נראה בתרי ענינא אין כ"כ חידוש אם אקדמי' המאוחר לפי שהם ב' ענינים. וא"כ יליף מני' מסברא ה"ה באין הוכחה משא"כ בחד ענינא חידוש הוא ולא ילפינן מיני' באין הוכחה ויבואר אי"ה

רש"י ד"ה הבודק סמוך כו'. בביתא הדין הנה הטור תמה ע"ז ואמנם מ"ש רש"י סמוך. הכי משמע לישנא הבודק צריך שיבטל ומדלא אמר צריך שיבטל ואהא פריך וניבטלי' בד' כו'. ומ"ש בביתא הדין הוא כפי שיטה המחוורת דמ"ה או ביטול או בדיקה. א"כ אם אומר בביתא הדין שפיר דמי דבגבולין שלא הולך שם אין חשש [שמא] ימצא גלוסקא יפה משא"כ הטור בתל"א דמ"ה ביטול בעינן לחמץ שא"י א"כ ביטול מ"ה הוא ושמא ימצא גלוסקא יפה באחת מן זויות כמ"ש הרא"ש בשמעתין. א"כ פשיטא שצריך שיאמר ברשותי לכלול גבולין. ומ"מ קשה לרש"י טפי. דברים למה לי

בד"ה ודעתי' עלוי' חשובה וחס לשורפה. פירוש חשובה ולא בטיל ממילא וחס רק לשורפה אבל לבטלה לא חס (וכ"כ הט"ז) ופריך וכי משכחת ליבטלי' דעל הביטול לא חס. ומשני דלמא לאחר זמן איסור כו' וכי משכחת ליבערי' ל"ק דחס לבער ועובר במזיד ב"י, ועמ"ש בתו' ד"ה ודעתי' עילוי' ורש"י לשטתי' שכתב בביתא הדין דכל שלא מוצא לא הוה בספק לאו דב"י וב"י. לכן פי' חשובה עתה כשרואה

בתוספת בד"ה ודעתי' עילוי'. פי' ולא בטיל מאליו. לכאורה יקשה אדרבא לתוס' יקשה וכי משכחת ליבערי' כיון דלא חס כלל וליישב בדוחק בז' של פסח אין נוח לי. ואמנם ד"התו כנים והם שיטת הרא"ש ז"ל ושיטת הטור בתל"א דמ"ה לא מהני בדיקה לחמץ שא"י וה"פ הבודק צריך שיבטל מיד סמוך לבדיקה ופריך מ"ט למה לי הביטול כלל דה' סובר על שא"י אין עובר ומשני שמא ימצא באחת מן הזויות גלוסקא יפה ודעתי' עילוי', פי' ולא בטל מאליו ואף שאין רואה עובר בספק. מידי דהוה אמי שאכל חלב בשוגג. ופריך וכי משכחת ליבטלי' כלומר למה מיד ליבטול בתחלת שבע דכי משכחת זמן איסור שלה בשבע ליבטול דאז יש רושם. ומשני לבתר איסורי' לא מצי מבטל ופריך בשש יש רושם זמן דרבנן ופריק דכדאורייתא דמיא. ופריך בד' וה' ומשני דפשע כיון דאין רושם ומלת דלמא משכחת בתר איסורי' ל"ד אלא עיקר התי' ב' דברים. והשתא אין קושיא ליבערי' דלא יראה כלל והיא באחת מזויות ויהי' בספק לאו ועיין פר"ח. ולמ"ש א"ש טובא. ומ"ש מהרש"א ז"ל ודאי קשה. ולכאורה דאמאי לא משני דלמא חס נמי לבטלי' אבל ממ"ש הא פי' משמע ודאי כמהרש"א

בד"ה משש כו' נ"מ לדינא בתרי דרבנן. עיין אה"ע סימן ל"ז ויבואר אי"ה

ברש"י ד"ה דאמר ר"א כו' להתחייב עליהן. לכאורה החיוב על מעשה ידו ומדקרי בעל הבור משמע. [כיון שהוא ברשותו] ומיהו המעיין בב"ק כ"ט ב' א"ש

ד"ה ונבטלי' כלומר כו'. עשה כלומר כי ל"ד ד' וה'. זמן קבוע אלא אימת שיזכור יבטל משא"כ בשית זמן קבוע לכל אדם שיש רושם ששורפין שם

ד"ה פשע ושכח. כו' אפשר דה"ק ודאי לאו פשיעה גמורה אלא ישכח שאין לו מה יזכור אלא דמתוך כך יבא לידי פשיעה שימצא אח"כ וחס לשרפה ומשהה רגע אחת ועובר בב"י וב"י כמ"ש לעיל

דף ז' ע"א גמרא וניבטלי' בשית. הרא"ש ז"ל מהפך הגירסא ובהיותי בן ט' אמרתי דכיון דמשני דלמא פשע תו מה מקשה וניבטלי' בשית ולא [משני] דזריזין מקדימין (ובפרט למ"ד ביטול עיקר הביעור מ"ה) ואי מצפרא דלמא פשע. עכשיו ראיתי כי דבריו ראוים