ראש יוסף על פסחים מא

בו מים ויהי' המים גורם החימוץ ועם דאין הכרח לרש"י מ"מ חרוסת ידוע שעושין עם מים עיין ברא"ש ותבין

פסקא אין מבשלין כו' התוס' הקשו איך שייך כאן ויש לחקור כבוש בחומץ כדי שיתן על האור וירתיח אי לוקה עלי' אם אכלו כך דאיסורא כי אם צלי אש איכא ומק"ו דמים שאין מפיגין כ"ש כבוש שמפיג ולז"א התנא דאין מבשלין במשקין הא כבוש בחומץ אין מלקות דבכלל בישול לא הוה דבשל אין משמע כבוש דכבוש כמבושל להפליט ולהבליע לא שיהא במשמעות ובשל והק"ו גילוי מלתא דשאר משקין הוי בכלל בישול כמ"ש התוס' ד"ה איכא בינייהו ויש סמך למה שאמר אין נותנין קמח לחרוסת אעפ"י שנותן קמח ואח"כ חומץ מבשל לי' ואין מחמיץ כ"א ע"י תערובת [הא כבוש] לא וסמך לזה אין מבשלין הא כבוש אין עובר כן נ"ל

שם איכא בינייהו צלי קדר. לכאורה לרבי שרי דבשל מבושל לשאר משקין אבל צלי קדר לא מרבינן ולרבנן בשל מבושל לצ"ק. אלא דפשיטא לתלמודא דבשל מבושל לשאר משקין ה"ה צ"ק דשקולין הם ולרבנן שאר משקין מק"ו הא צ"ק לא ובשל מבושל לצלאו ואח"כ בשלו. ופלוגתתן בכח מאמרם ז"ל שאמרו שאר משקין מק"ו וממילא צ"ק לא דליכא ק"ו ובשל מבושל לצלאו כו'. ולרבי צלאו ואח"כ בשלו פטור. ומ"ש רש"י צ"ק לרבנן שרי יש לדחוק ולומר היינו בצלאו ואח"כ בשלו צלי קדר ולעולא גזרת הכתוב הוא דחייב כאן לא שבישול מבטל הצלי'. א"כ ליכא עשה דכ"א צלי אש כ"א לאו דאל תאכלו מבושל וא"כ צלאו ואח"כ בשלו בצ"ק שרי לרבנן דלאו ק"ו הוא ועשה לית בי' דכבר צלאו באש מעיקרא ועדיין צ"ע. והוי יודע דאף לרבנן קאי אשאר משקין כמ"ש התוס' דגלוי מלתא הוא אף דגלוי מלתא נמי אין מזהירין מ"מ כה"ג גלי לן הק"ו דמים אורחא דקרא הוא וה"ה שאר משקין ולהרמז"ל בשורש התשיעי וכ"כ המ"מ פ"ב מה' מ"א דלאו הבא מכלל עשה שנאסר בביאור שוב יכול ללמוד מק"ו א"כ א"ש בלא"ה אלא דהתוס' לא ס"ל כן ועמ"ל בה' א"ב ומ"מ שם

מ"ש מהרש"א על רא"ם ז"ל הוא דהרא"ם סובר בכלל בישול הוה אף צלי אש כמו ויבשלו את הפסח וכ"ש צ"ק וא"כ לת"ק אין קושיא למה לי במים דלמענו צ"ק אתא והוקשה לו לרבי כו' ומהרש"א סובר דצ"ק לא הוה בכלל סתם בישול וכ"ש צלי אש דהיכי דכתיב בפירוש ויבשלו את הפסח ע"כ דכן הוא משא"כ סתם בישול הוא במשקה דוקא לא הנפלט מעצמו וא"כ שפיר כתב דאדרבה לת"ק קשה דלמה במים וצ"ק ממילא אימעט ולרבי לק"מ דבשל צריך לרבות צ"ק דלא הוה בכלל סתם בישול ויש לראות צ"ק ונפל חלב מעט לתוכו למ"ד צלי אש לא הוה בישול בבשר בחלב ה"ה צ"ק כה"ג שרי בהנאה ועיין בפריי ליו"ד פ"ז ופר"ח שם ויבואר אי"ה

והנה לרבי לפירוש מהרש"א יש לראות צ"ק מנא לי' דלמא בשל מבושל לשאר משקין וא"ל שקולין הם דהא שאר משקין מפיגין טעמן וצ"ק לא הוה בכלל סתם בישול משא"כ שאר משקין ואם נאמר דע"כ בשל מבושל לצ"ק דאי לשאר משקין קשה קושית הרא"ם לא לכתוב במים ולא בשל מבושל דמשום אורחי' דקרא לא הוה למכתב במים ולהצריך רבויא דמבושל משא"כ לת"ק דמק"ו הוא אורחי' לכתוב במים ומ"מ נראה יותר דשקולים הם

שם אמר רב כהנא ר' יוסי הוא עולא אמר אפילו תימא ר"מ כו' עיין בר"מ פ"ח מק"פ הז"ח. ויש בכאן כפי דעתי שלשה פירושים ואבארם אחד אל אחד בעז"ה

הפירוש הא' הוא פירוש הכ"מ דהר"מ פסק כת"ק דרבי (דהלכה כרבי מחברו לא היכי שרבים פליגי עלי') ומש"ה פסק צלאו ואח"כ בשלו חייב וצ"ק נמי חייב דבשל מקור הוא בין רב או מעט וכולל כל מיני בישולים כמ"ש בפירוש המשניות יעו"ש. והנ"מ בין רבי לרבנן הוא צלאו ואח"כ בשלו לרבנן חייב ולרבי פטור והא דאמר א"ב צ"ק כלומר מק"ו יש לומר דצ"ק פטור. אבל למאי דמסיק דרבנן דרש"י בשל מבושל לרבות אף צ"ק ג"כ ממקור ורבי סובר בשל מבושל ריבויא לחוד לא מטעם מקור (עתוי"ט בכאן במשנה יעו"ש) הלכך צלאו ואח"כ בשלו פטור לרבי ופסק כרבנן דרבי. ומ"ש בהלכה שאר משקין מרבויא דבשל מבושל ה"ה מק"ו. אלא דעדיפא נקט דבאמת בשל מבושל לרבנן מרבינן הכל אלא דקשה מאי פריך ורבנן האי בשל למה לי הא צריך לצ"ק. וי"ל דעדיפא משני אף לפי דעתי קס"ד דא"ב צ"ק לרבנן פטור אפ"ה צריך בשל מבושל לצלאו ואח"כ בשלו. אבל במה דמרבינן צלאו כו' ה"ה צ"ק. ומש"ה ניחא דלא פירש הכ"מ צ"ק להיפך לרבנן חייב כו' דא"כ לא הוה פריך ובשל מאי עבדי להו והנה הלח"מ כתב שתי' הכ"מ הוא יפה מאוד. ודאי כן הוא. ומה אעשה שעונותי גרמו ולא זכיתי להבין על בוריו וכבר הערנו בו מה שיש להעיר בזה

הפירוש הב' הוא פירוש הלח"מ דהר"מ פסק כרבי וצ"ק מריבויא דבשל מבושל לשאר משקין וצ"ק וצלאו ואח"כ בשלו א"צ קרא דפסק כר' יוסי בפ"ו ממצה דבישול מבטל אפי' ה"ה מבטל צלי' וא"צ קרא כמ"ש התוס' ד"ה אמר רב כהנא והא דר"כ יפרש דמוקי לברייתא כר' יוסי אבל רבנן דכאן ע"כ כר' מאיר וצריך בשל מבושל לפסח לצלאו ואח"כ בישלו (אבל בשלו ואח"כ צלאו כ"ע מודים דמסברא חייב) ויש לראות א"כ כיון דע"כ רבנן כר"מ אמאי לא מוקי ר"כ ברייתא כר"מ דע"כ כעולא דגזרת הכתוב הוא לרבנן וי"ל דתניא בשלו ואח"כ צלאו או צלאו ואח"כ בשלו דבבא א' מיותר דבשלו תחלה מיותר דפשיטא. אלא לומר דכשם שזה מסברא כך צלאו ואח"כ בשלו מסברא ידעינן דבישול מבטל צלי' וע"כ כר' יוסי ודוחק

הפירוש השלישי כפי ענ"ד ממה שנדקדק בלשון הרמז"ל דבה"ז לא כתב כ"א שאר משקין. ובה"ח כתב צלאו ואח"כ בשלו וצ"ק ולמה לא כלל אותם בהלכה א' ז' הכל לפירוש הכ"מ וללח"מ סי' לו לכלול צ"ק עכ"פ בה"ז. ועוד שינוי הלשון בה"ח התחיל צלאו ואח"כ בישלו או בישלו ואח"כ צלאו או שעשאו צלי קדרה חייב ולמה שינה מברייתא דנקט תחלה בישלו ואח"כ צלאו או צלאו ואח"כ בישלו דהוה לא זו אף זו אלא דפסק כר' יוסי ולדידי' בישלו ואח"כ צלאו הוה יותר רבותא לא מבעיא צלאו ואח"כ בישלו דמסברא בישול מבטל צלי' אפילו בישלו וצלאו ה"א צלי' מבטל הבישול קמ"ל דזה לא אמרינן ופסק כעולא דברייתא ר"מ ורבנן ורבנן כר' מאיר לא כר' יוסי. ומיהו ברייתא כ"ש כר"י וז"ש אפילו תימא ר"מ וכ"ש ר"י היינו ברייתא אבל רבנן ודאי כר"מ ומאחר דפסק הר"מ ז"ל כר' יוסי ממילא צלאו ובשלו מסברא וצ"ק ג"כ מסברא הוא דצלי אש נמי בכלל בישול הוא כמו ויבשלו את הפסח כסברת רא"ם ז"ל אלא דצלי אש עיקר מצותו הוא אבל צ"ק ודאי בכלל סתם בישול הוא אלא דמים י"ל דוקא מים וכיון דגלי קרא בשל מבושל דשאר משקין נמי א"כ מים לאו דוקא אלא אורחי' דקרא לומר מבושל במים כמ"ש מהרש"א ז"ל ממילא צ"ק בכלל בישול דקרא וא"צ ריבויא כלל עליו ולכן לא הזכיר הרמז"ל בה"ז כי לאו מרבויא הוא כ"א בשל מבושל לשאר משקין וצ"ק ממילא בכלל בישול דקרא משא"כ לרבנן במים מיעוטא הוא לצ"ק ושאר משקין מק"ו או יאמר לרבנן ובשל מבושל ריבויא הוא ולרבי מקור והבן

אלא בין לדידי ובין לפירוש הלח"מ יקשה דהרי בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ו כתב אין יוצאין במבושל שהרי טעם מצה בעינן וזה כמסקנא דברכות ל"ח ב'. וכמ"ש התוס' כאן ד"ה עולא אמר והיינו דפסק בה' ברכות שלקות שטובין חיין ומבושלין לא נשתנו מברכתן דאין בישול מבטל כו' א"כ ע"כ צלאו ואח"כ בישלו מרבויא דבשל מבושל לא מסברא אף לר' יוסי וזה כפירוש הכ"מ וכדאמרן וכפירוש מהרש"א הוה א"ש דכמו דאין יוצא במצה מבושלת דטעם מצה בעינן. ה"ה לוקה בצלאו ואח"כ בישלו דטעם פסח בעינן דהתורה הקפידה שלא יאכל מבושל דטעם פסח גמור בעינן ולא יורגש טעם העקריי אם לא בצלי אש (עיין מים עמוקים ולפי מ"ש א"ש) א"כ הוה א"ש גם פירוש הלח"מ ופירוש דידי כדכתיבנא וראיתי יתי להר"ן בברכות עלה דהך ע"כ לא אמר ר' יוסי אלא דבעינן טעם מצה כתב דלא מצינו זה הלשון דבעינן טעם מצה ופי' רבותינו הצרפתים דבעינן טעם מצה עשירה וכוונתו למ"ש התוס' כאן ד"ה אבל לא במבושל דהוה מצה עשירה וכאן הוה ס"ד דכמו דבישול מבטל אפי' והוה מצה עשירה היה בפסח. אבל בברכות מסיק דלא דמי הך דר"י לשלקות ומלתייהו קיימא ושאני מצה מבושלת דטעם לחם עוני בעינן וזה הוה מצה עשירה ה"ה דל"ד לפסח ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל דפסח אין שייך בי' עשירות ולפ"ז אין מקום לפירוש לח"מ ופירושי

ומ"ש הר"ן שלא מצינו זה הלשון בגמרא ברכות ל"ח אמרינן בהדיא הכי אלא דקשיא לי' אגמרא גופא דל"ד לע"פ בלע מצה כו' וכדומה דכאן עכ"פ טועם טעם לחם ומרור ששלקו דאמרינן בברכות שם טעם מרור בעינן וליכא שפיר קאמר דע"י שליקה הולך המרירות משא"כ במצה שליקה ועיין א"ח תס"א ס"ד ובט"ז אות ב' דבלע מצה יצא שאני הכא דבעינן טעם הראוי'. ולמ"ש הר"ן הטעם מצה עשירה אין צורך לכל זה. ועמ"ש בפריי לא"ח תס"א ותע"ה יעו"ש

שם גמרא היכי דשויא חריכא עיין ר"מ פ"ח מה' ק"פ הלכה ו' אבל בשר חי אין לוקה ובטל מ"ע אבל צלאו כל צרכו ונתחרך פטור משמע אבל אסור וי"ל מכ"א צלי אש וזה קלי אש הוא. ואמנם בחי כתב אין לוקה ובטל מ"ע ולא כתב פטור ובטל מ"ע. וכן כאן לא כתב ובטל מ"ע משמע לעיל אינו לוקה הא לאו עבר כ"א צלי אש כפירש"י ע"ב דכ"א צלי אש לאו הוא אלא שעל לאו כזה לכ"ע אין לוקה אפילו חדא כמו לא תאכלו על הדם וכדומה וכן פסק אביי ורבא לקמן בנא ומבושל ויבואר לקמן וז"ש אין לוקה הא לאו עבר גם ביטל מ"ע דצלי אש על מצות ומרורים. ונמצא עבר עשה ול"ת אלא שאין לוקה משא"כ בשויא חרוכא לא עבר לא לאו ולא עשה ופטור אבל אסור מדרבנן אפשר ועיין מהרש"א. וי"ל דיכול שויא חרוכא יהא חייב דכ"א צלי אש לאו הוא כפירש"י לקמן ת"ל נא ומבושל מדהוצרך למפרט שני אלה ש"מ דאין לוקין אלאו דכ"א צלי אש אלא אזהרת לאו לחוד

שם אמר רבא מה חייב דעבר משום צלי אש ופירש"י לאו דכ"א צלי אש ולוקין על לאו שבכללות זה שטתי' לקמן אבל לתוס' לקמן ד"ה איכא דאמרי כו' חייב היינו עשה כמ"ש מהרש"א ז"ל ומ"ש רש"י סבר לוקין על לאו שבכללות לגירסא דרבא אמר לוקין על לאו שבכללות אבל לגירסת הר"מ ז"ל פ"ח ה"ג מסנהדרין וה' ק"פ ה"ד דרבא אמר אין לוקין ואפילו חדא לל"ב ע"כ הכין הוא דחייב עשה יעו"ש

ע"ב איכא דאמרי תרתי לא לקי חדא מיהא לקי הסוגיא עמוקה מאוד במנחות ובבא מציעא ונזיר וכבר הארכנו בספר ג"ו וש"ה בכלל זה דלאו שבכללות וכאן אקצר הנה דעת רש"י דאפרטיים דנא ומבושל ודאי לוקה ב' רק אכ"א צלי אש פליגי ואפשר כאן דעת התוס' כן אלא דר"ת מפרש דכ"א צלי אש יתיחס ללאו בנא ומבושל לא בחי ומחמי טבריא וע'