ראש יוסף על פסחים מ

מצינו כמה פעמים אומר מתניתין יחידאה היא. ואולי היכי דלא אתמר הלכה כסתם אעפ"י שרבים חולקים. ומ"ש כבושין שלוקין מבושלין עיין תוס' כאן וכ"ה בטור וש"ע תע"ג. אבל ברי"ף ור"מ פ"ז ממצה הי"ג כ' שלוקין כבושין ומבושלין ואם שלוק פחות מבישול א"ש ואין להאריך

שם במרור של מעשר שני. עיין רש"י והוה תמי' לי טובא וראיתי במהרש"א הקשה כן ותי' דלבית עולמים מבכל מושבותיכם נפקא. ועיין ל"ו ב' בתוס' ד"ה ור"י הגלילי ובמהרש"א שם. ומ"מ קשה קצת ממועט הכל אף בזמן נוב וגבעון ולמה נקט מושבותיכם

משנה אין שורין מורסן. יש ב' פירושים אי מורסן קליפה העבה (וכ"כ הר"מ כאן) וסובין קליפה דקה או מורסן הוא הדק אבל הגס אין מחמיץ ועמ"ש בפריי לא"ח תמ"ה ושאר דוכתי שם. ומ"ש חולטין האידנא אין בקיאין וענין חליטה מהרע"ב לכאורה משמע יס"ב כל שאין פושרין אין מחמיץ. ואמנם אין כן אלא מעלה רתיחות בעינן ונ"מ האידנא לחולה ועמ"א תנ"ד אות ד' יעו"ש בזה ולא הבינותי מ"ש הרא"ש בשם רב האי מוגלשין ע"ג קמח והא עירוי הוא ותתאה גבר ובא לידי חימוץ ודוחק לומר שעירוי סובר מבשל הכל מ"מ לא מקרי מעלה רתיחה בכך אעפ"י שלא נפיק הקילוח ומ"ש אבל שפה בבשרה יבש רש"י פי' להיפוך ויבש שב על מורסן אבל בשר לח מזיעת האדם וכמ"ש הרא"ש ז"ל וא"ל לרש"י מי פירות לחוד נוקשה הוה ועובר [על] ב"י. י"ל דאתיא כמ"ד נוקשה דרבנן ומ"מ קשה דאסור בהנאה ואיך שרי לשוף וכ"ת כחזקי' ושרי בהנאה. דלכאורה אף לחזקי' מדרבנן אסור בהנאה כמ"ש רב גידל המקדש בחיטי קורדנייתא כו' ומיהו רש"י פירש שם קשין ומשש למעלה בשש קאמר ועמ"ש לעיל בהא דאם לש תשרף מיד דף ל"ו א' יעו"ש ואין להאריך

גמרא הא במשחא ומלחא הא במיא ומלחא ורש"י שפי' לעיל ל"ה א' דמי פירות לחודי' נוקשה הוא יאמר דבי ר"ש פליג עלי' וסובר דשרי מי פירות לחוד כרבא דאמר לקמן הכין דמי פירות לחוד אין מחמיצין ומדלא משני הא והא במשחא והא במלח ממים והא מלח שחופרין בקרקע ש"מ דמלח ממים נמי שרי דמעט הוא עיין בר"ן

דף מ ע"א גמרא אמר רבא מי פירות נינהו. וכן הלכה דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל ולתוס' לעיל ר"ל מיירי עם מים ולרש"י חולק ר"ל עם רבא ועיין לעיל ל"ה ב' ועיין א"ח תס"ב

ע"ב בפירש"י בד"ה טבע קודם הפסח והוה בה חיטין הנה כפי מ"ש קבא קבא כי היכי דכליא קודם פסחא פשיטא דהי' המעשה קודם פסח וא"צ להודיע זה ואם הי' כגירסת רש"י קבא קבא ותו לא דהיינו קבא קבא לגוים ול"ג לישראל וגם ל"ג קודם פסח. א"כ מנלן דהי' המעשה קודם פסח דלמא תוך הפסח ומוכרו קודם שיעור מיל כמ"ש המג"א בא"ח תס"ז אות ד' ואות ב' יעוין שם ועמ"ש בפריי שם וכאן אין להאריך

ד"ה ולא יעשנו מרדעת דלמא שקיל מהתם אבל משום שיושב על החמור אין חשש כמ"ש התוס' ד"ה לא יעשנו כו' מרדעת החמור אין בה משום כלאים ועיין ביו"ד ש"א ס"ח וס"א. והוי יודע אפי' כלאים דרבנן אסור למכור לגוי שמא ימכור לישראל כמו ביצת נבלה דרבנן אפ"ה אסור למכור לגוי דאין עושין לכתחלה בידים ספק דרבנן לקולא והא דשרינן מעט מעט מטעם ס"ס אף דאין עושין ס"ס בידים ושקולין הם ספק דרבנן וס"ס כמ"ש הש"ך בי"ד ק"י אפשר דמצוי הוא דמעט רובא לוקח לעצמו ואת"ל שמא ימכור לישראל שמא יאכל הישראל קודם הפסח ועמ"ש בפריי בא"ח סי' תס"ז במ"א אות ב'

גמרא הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל יש כמה גרסאות עיין א"ח תס"ז י"ג קבא קבא לגוים וי"ג לזבינהו לישראל אפילו הרבה בהודעה וי"ג קבא לישראל בלא הודעה וכ"ש לגוים ויש מפרשים לישראל בהודעה הא הרבה לא אפילו בהודעה שמא ישכחו ולגוים אפילו מעט אסור ועט"ז ומ"א שם ועיין רא"ש כאן ובתוס' ע"ז ס"ח בחיטי שנפל עליהם יי"כ ותרצו דשני המעשים בב"א באו לפניהם יעו"ש. וי"ל דהאי מעשה דהכא י"ל שבא מאוחרת וסבר רבא דהנך חיטים לא ודאי חימוץ נינהו אלא ספקא הוה כמ"ש הרא"ש כאן ועמ"א תס"ז אות י"ב וכ"ש בלא נתבקעו דהוה רק ספק דאפילו במונח בתבשיל הוה רק ספק כמ"ש. א"כ הא דשרי לזבינהו לגוים דהוה ס"ס קמ"ל דאין עושין ס"ס בידים וכן להיפך דשם אי מיירי ביי"כ דרבנן ה"א דשרי לזבינהו איסור דרבנן קמ"ל דאין עושין איסור דרבנן בידים ולא ששני המעשים הי' בב"א ויבואר

בפירש"י בד"ה לכל הוא נותן תבלין בכלי שני כו' צ"ע הא בשבת מ"ב ב' מסיק דר"י לקולא פליג אכלי ראשון שהעבירו מן האור ולא מבשל אלא חומץ דוקא ותבלין דוקא כמ"ש התוס' שם ד"ה לכל יע"ש. ומגמרא דהכא אין ראי' דבכ"ר מיירי ומייתי ראי' מר"י דאעפ"י שהחומץ מעורב בתבשיל ככחו אז כחו עתה וצ"ע

בתוספת בד"ה האלפס כו' אפ"ה כו' דאמר חם לצונן קולף התם איירי בנפסק הקילוח. אבל עירוי שלא נפסק י"ל דמבשל לגמרי אלא מייתי ראי' דעכ"פ כ"ק כו' דאפילו בנפסק הקילוח אמרינן קולף כ"ש בלא נפסק כו'. ודוקא דסיפא דוקא לקורה הא עירוי אסור דמבשל כ"ק עכ"פ ומיהו אין ראי' דעירוי מבשל כ"ק מכיצד צולין אלא דמבליע רק כ"ק והכין הלכתא דבנפסק הקילוח מבליע רק כ"ק ובלא נפסק מבשל כ"ק עיין ש"ך יו"ד ק"ה אות ה' ובפריי שם ועיימ"ש בפריי שם בסי' ס"ח באורך מדיני עירוי וכ"ר וכ"ש וכאן אין להאריך

בא"ד ותרנגולת אסורה כ"ק וכלי כו'. דהא בלע יותר מכ"ק מ"ש תרנגולת היינו קודם מליחה והנוצות למעלה. ע' יו"ד סי' ס"ח יעו"ש. ומ"ש דכלי ראשון כו' יש לראות אפילו אי עירוי מבשל בכולו אפ"ה אין להכשיר ע"י עירוי דכלל גדול ככ"פ ואפילו בכ"ר שאין מעלה רתיחות אין להגעילו דככ"פ עא"ח תנ"א ותנ"ב יעו"ש. ומ"ש התוס' במים שהוא מתערב עיין מהרש"א דוקא שגם העליון מים. ועיין תוס' פ' כירה אי בעינן מים מרובים או לאו ובפריי ליו"ד סימן ס"ח הארכתי בתכלית הביאור בדיני עירוי וכ"ר וכ"ש

בא"ד ואהדר גדנפא כו'. פליט בניצוצות דהיינו עירוי כו' הנה כבר כתבנו די"ל ככ"פ בעינן. גם מ"ש ניצוצות היינו עירוי צ"ע מה ראי' מעירוי שנפסק הקילוח דהיינו ניצוצות לעירוי שלא נפסק הקילוח ודע דכלי הבלוע כ"ק ע"י מליחה וכדומה אין להגעילו ע"י עירוי ג"כ וכן הובא בספר בל"י בשם הפוסקים וכן כתבנו בפריי ליו"ד והטעם דעירוי ספק פלוגתא היא אי מבשל כ"ק או מבליע וא"כ אין להכשיר כלי הנאסרת כ"ק ע"י עירוי ולפי שהדברים ארוכים לא ראיתי להאריך בכאן

משנה אין נותנין קמח לתוך חרוסת. מיירי עם מים הרא"ש דאל"כ מי פירות לחוד אין מחמיצין והרא"ש גורס ואם נתן יאכל מיד ור"מ אוסר ור' יהודה אומר ישרף מיד ולא ידענא הנ"מ בין ר"מ לר' יהודא אם לא כפשוטו לר"מ השבתתו בכל דבר ולר"י צריך שריפה ולרא"ש ור"ת ולרש"י מיירי בשעה ששית ולכאורה לרב נחמן לקמן מ"ג א' דלר' מאיר דוקא נוקשה הא תערובת דרבנן א"כ א"צ לשרוף מידי דרבנן שרי בשהיה ולר"י סובר תערובת נמי בלאו הוא והאי קאמר לחרוסת הוה נוקשה ע"י תערובת מי פירות עם מים וגם תערובת הוא עיין לקמן מ"ב א' ד"ה ר' אליעזר במהרש"ל ומהרש"א ובטור א"ח תמ"ב. מ"ש הב"י למה כתב הטור כרב נחמן מאחר דתניא כוותי' דר' יהודה יעו"ש ויבואר

שם אין מבשלין את הפסח במשקין ולא במי פירות משקין היינו מי דבש שקורין מעד. וכדומה שיש מים עמהם. ואפילו מי פירות לחוד בלא מים כלל אפ"ה אסור מבשל מבושל מ"מ ועתיו"ט כאן ובר"מ פי' המשניות ויבואר לקמן מ"א בגמרא יעו"ש

גמרא אבל לחרוסת ד"ה ישרף מיד דדוקא מי פירות עם מים הלכה כחכמים לעיל ל"ו א' וחכ"א יאכל במי פירות עם מים להרא"ש ושאר פוסקים שאני תרומה דיש בו חומץ חריף גורם טפי להחמיץ משאר מי פירות אבל חומץ בלא מים לא עמ"א תס"ב אות א' יעו"ש

בדף מ"א ע"א גמרא אחרוסת קאמר מר או אחרדל קאמר מר משום דאמר הלכה כחכמים. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. אלא דסובר ת"ק דמתניתין חולק עם חכמים דבריי' כי לת"ק תרומת נמי יאכל מיד ולחכמים דברייתא מודים בחרוסת דישרף ומש"ה אמר הלכה כחכמים דברייתא לא כת"ק דמתניתין ואמר לי' למאי נ"מ כלומר אנא אמינא הלכה כחכמים לגמרי בין אחרוסת וחרדל ואמר לכדרב כהנא כו' ואמר לא שמיע לי כו' וחכמים דברייתא נמי סוברים כת"ק דמתניתין דבחרוסת נמי שרי לאכול מיד ורישא דברייתא כולה רבי מאיר היא. אבל חכמים פליגי גם אחרוסת (וכמוהו רבים) ואשמעינן דל"ת ת"ק דמתניתין חולק עם חכמים דברייתא והלכה כת"ק דמתניתין אשמעינן דאינו כן וזה פירש"י ד"ה לא סבירא לי והלכה כמותן משא"כ התוס' ד"ה לא שמיע לי מתניתין פליגא צ"ע א"כ הלכה כת"ק הי' לו לומר (לא) [אין הלכה] כחכמים וכ"ת אה"נ דאמר הלכה כחכמים לאפוקי ת"ק וחולק עם רב כהנא בפירוש השמועה לבד וסובר דת"ק חולק עם חכמים דברייתא. אבל לענין דינא מודה ר"נ אמר שמואל לרב כהנא דא"כ איך קאמר רב אשי כוותי' דר"כ מסתברא הא לענין דינא מודו כולהו ואי לענין פירוש השמועה אין ראי' דאימא ת"ק סובר כר' יוסי וכאמור וצ"ע

בתוספת בד"ה מאי לאו מדלא מצמת מחמע כו' משמע דת"ק די"א היינו ת"ק דר' יוסי. הנה רש"י ד"ה מאי לאו תיקן נמי הגירסא בגמרא מאי לאו צמותי הוא דלא צמית הא חמועי כו' שזה דיוק הוא לכן פירשו דכאלו אמר מדלא צמית מחמע הואיל וחד הוא ואין כאן ממוצע. ומ"ש דמשמע דת"ק די"א הוא ת"ק דר"י עיין מהרש"א ז"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן על בוריו ואבאר קצת כי קשיא לי' דאימא ת"ק די"א כר' יוסי סובר בבעין דצמית וע"י תערובת מחמע כסברת המקשה דכאן ור' יוסי אומר אף ע"י תערובת ככחו אז כחו עתה. דע"כ הכין הוא דאל"כ אמאי מחלק ת"ק בין קמח תחלה או אח"כ ואהא תירץ מהרש"א ז"ל דע"כ המקשה דלעיל לא אסיק לחלק בין בעין או לאו דא"כ מנא לך די"א ר' יוסי הוא כדדחי לעיל אלא סברתו הי' דאית לן לומר נחות דרגא לר' יוסי בעין צמית ומעורב עכ"פ לא מחמע ולת"ק דר' יוסי דבעין לא צמית עכ"פ לא מחמע בבעין משא"כ ע"י תערובת מחמע נמי וזה החילוק בין קמח תחלה כו' ודחי מנא לך זאת דלמא לר"י ע"י תערובת מחמע נמי אלמא לת"ק אע"ג דלא צמית חמיע לא מחמע ותירצו דהוה כמסקנא דהכא

ברש"י ד"ה מאי לאו כו'. כשאר משקין וד"ה דלא מצמת דלא הוה כמים. התחיל במשקין דהיינו החריפין דממהרין להחמיץ יותר ממים פחות משעור מיל וכאן כתב דלא הוה כמים לומר דלא מחמע כלל ביותר משיעור מיל שכן מורה הלשון דאין גורם לחמע. ויאכל מיד היינו שיש