ראש יוסף על פסחים לט

ד' כתב היקשא דלא תאכל חמץ. והא בלא"ה אין קרוי לחם אלא אלו (ואיהו סובר דמי פירות יוצא לבד ד' משקין) ואי מלחם ולא כל לחם הוה א"ש. ולית לי' ג"ש דלחם לחם ור"ל דאמר לעיל ל"ה א' מלא תאכל חמץ לשיטתי' בפרק ר' ישמעאל דמג"ש מייתי לה חלה ממצה. יעו"ש וצ"ע

שם בפירש"י בד"ה תרי זימני אבל אתרוג דאתיהיב לאכילה כו' היינו כר"ח בר יוסף בסוכה ל"ה א' דהיתר אכילה בעינן לא דין ממון אבל מצה יליף ודאי מג"ש מחלה דב' עריסותיכם כתיב גבי' והרמז"ל פ"ו ממצה כתב דאין יוצא במצה גזולה אעפ"י דלית לי' ג"ש לחם לחם. כמ"ש לעיל מ"מ מצוה הבאה בעבירה הוה. וכמ"ש במ"מ בשם הירושלמי אלה המצות אם עשיתן כמצותן יעו"ש. ומה שיש להקשות למה גזולה אין חשוב שלכם. והא ברשותי' קיימא באונסין אפ"ה לא חשיב שלכם ושאני באחריות דחמץ דמפיק מלא ימצא ויבואר

שם גמרא בחלה של מעשר שני בירושלים כו' הרמז"ל פ"ו ממצה הלכה ח' כתב במצה של מעשר שני יוצא בה והשמיט חלה של מעשר שני. הי' להשמיענו דיוצא ג"כ כדמסיק דאמרינן הואיל. ונהי דבלקוח היינו מעשר שני דהר"מ פסק כרבנן דר' יהודא בהל' מעשר שני פ"ז ה"ד. אבל למה השמיט חלה של מעשר שני וסבור הייתי לומר דמבעיא למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא כמ"ש התוס' ד"ה אבל חלתו דלמ"ד דרבנן יוצא ודאי. דיש היתר בכל מושבות דאי בעי יוצא לחוץ. ופריק לה טהורה. ואף דמדרבנן אסור. ל"ד לטבל דרבנן דהוה מצוה הבאה בעבירה. החמירו חז"ל משא"כ לענין היתר מושבות הואיל ומדאורייתא יש היתר נפיק מדרבנן ויש תבלין לזה שהרי הרמז"ל שם הלכה הנ"ל [כתב] דמ"ש נאכל בכל מושבות דאפשר שיפדה. ויהי' לה היתר בכל מושבות ולא הזכיר שנטמא כדר' אליעזר דפסק בה' מעשר שני פ"ב ה"ט דמחיצה לקלוט דרבנן כרבא דאמר הכין בסנהדרין קי"ג א' א"כ א"צ כדר"א דטהור נמי מן התורה יכול להוציאו ולפדות וא"כ תו ליכא למבעי כלל בחלה של מעשר שני דהיא היא שיכול להוציאו ולפדות טהור חוץ לירושלים מן התורה. אלא שקשה רבא דאמר כאן מסתברא שם מעשר חד הוא. והא רבא הוא דאמר בסנהדרין קי"ג א' דמחיצה לקלוט דרבנן וש"מ דהואיל ומדרבנן אין נאכל בכל מושבות לא נפיק. אי לאו מטעם הואיל. ומש"ה אמר שם מעשר חד הוא. וא"כ למה השמיט הרמז"ל זה. ואמנם יש לומר דרבא סובר לא אמרינן אפילו חד הואיל כה"ג. הואיל ואי לא קרא לה שם ומש"ה בחלה של מ"ש נפיק בלא הואיל כלל. רק אי בעי פריק לה ובלקוח הוא דמבעיא לי' לרבא ה"ה לקוח בלא חלה. ואהא אמר מסתברא שם מעשר חד הוא. ותדע דהכין הוא דהא התוס' בתי' א' כתבו סוגיא זו למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא ואיך יאמר לרבא. אלא כדכתיבנא. ואי"ה יבואר ואין להאריך כאן

בפירש"י בד"ה. או דלמא חד הואיל אמרינן כו' ובידו לגרום לו טומאה כו'. היינו כל שבידו חשוב חד הואיל ויש לעיין במ"ש אין רשאי לטמא בידים דאסור להפסיד מ"ש. וכ"פ הרמז"ל פרק שלישי מהל' מעשר שני ונטע רבעי הלכה ט' יעו"ש ומ"מ אפשר דלגרום טומאה שרי. דתרומה כתיב משמרת תרומתי עביד לה שמור ואסור לגרום טומאה לתרומה טהורה ובתלוי' פליגי לעיל בפ"ק ר' יהושע ור' אליעזר משא"כ במ"ש דלא כתיב משמרת רשאי לגרום טומאה ולא חשיב הואיל יעו"ש

פיסקא חלות תודה ורקיקי נזיר עתוי"ט למה נקט חלות בתודה ורקיקים בנזיר. דבתרוייהו היו חלות ורקיקים יעו"ש. ומיירי שלא נשחט עליהם הזבח

ע"ב גמרא יצאה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ורב יוסף אמר כו' הנה רב יוסף פליג בתרי ארבה אחד באם שמר לשם מצה ולשם זבח. לרבה יוצא ולרב יוסף לא. ועוד נ"מ באם עשאן לשם מצת מצוה. ואח"כ נמלך ושחט עליהם הזבח לרבה כשר ולרב יוסף פסולה. דבשעת אכילה נמי בעינן מצה הנאכלת לשבעה דדריש קרא. דשבעת ימים מצות תאכלו דמיותר הוא דבעינן מצה שתהא ראויה לשבעה. והנה הרמז"ל בפירוש המשניות כתב ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה. יצאה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח כרבה דהלכתא כוותי' לגבי דר' יוסף אבל בחבורו יראה חזרה שכ"כ פ"ו מה' חמץ ומצה ה"ט מצה המשתמרת לענין מצה בלבד יוצאין בה. משמע בלבד בעינן כרב יוסף אע"ג דהלכתא כרבה מ"מ הואיל ותניא כוותי' דרב יוסף ג"כ ולמה לא ביאר באם שחט הזבח ועשאן מתחלה לשם מצת מצוה אין יוצא בה. ומיהו אם נאמר דבעינן במצה לאפות אחר חצות דוקא. כמ"ש הגהות מיימוני שם אות זיי"ן בשם רש"י דהוקש לפסח. א"כ לא יצויר זה. דהרי ע"כ אפה לאחר שש ושחט הזבח. וא"כ העשר של חמץ פסולין משום [חמץ] וכולן פסולין [מחמתן] כמ"ש הרמז"ל בהל' פסולי המוקדשין פי"ב ה"ב וי"ד ע"ש. ולא יצויר זה מ"ש הגהות מיימוני שם שיש לומר דסבור הי' שיקחו ויקריבו בע"פ שלא ידע הדין דאין מביאין תודה בע"פ, וגם לא הבינותי מי לא עסקינן דאפה בע"פ אחר חצות הג' מינין של מצה ע"מ להביא תודה אחר הפסח כאמור. וההוא קרא דושמרתם לא קאי אלא אנוב וגבעון דבית עולמים אין נאכל בכל מושבות. וכבר הערנו בזה לעיל וכאן אין להאריך

בתוספת ד"ה חלות תודה דלאו מצתכם לא הבינותי דקדשים קלים ממון בעלים הוא והמקדש אשה בהן מקודשת דכהן המקדש בחלקו בחזה ושוק אינה מקודשת. הא ישראל בשלמים ולחמי תודה מקודשת עיין בר"מ פ"ה ה"ה מה' אישות יעו"ש וצ"ע

ברש"י ד"ה ושמרתם כו' לשם מצת מצוה. משמע דבעי שימור לשם מצוה. ונאכלת בליל א'. לשם מצה סתם. ועיין א"ח סי' ת"ס וב"י שם דאין מעשיו מוכיחים שעושה לשם מצוה רק לשם מצה סתמא אף שממהר בעשי' מאוד ועט"ז שם ובפריי יעו"ש

ד"ה ותיפוק לי' כיון דדריש עני הא לאו מצה עני' היא. הוה קשיא לי' מה ס"ד מעיקרא להקשות. הא הלכה כר"ע אלא משום קושיא שני' דאי כר"י הגלילי מצה עשירה יוצא בה. ומקשה הש"ס ממ"נ וי"ל לר"י הגלילי נמי כ"ע יש אם למסורת ועני כתיב דאין יוצא במצה עשירה אלא דר"י סובר דיש אם למקרא ג"כ ומדקרינן עוני ע"כ לדרשא דאנינות. דאי שעונין דברים הרבה להא ל"צ דמ"ע מוהגדת לבנך נפקא. ור"ע דסבר יש אם למסורת לחוד. ומה דקרינן עוני בוי"ו. רמז לעונין דברים הרבה ומיהא עיקר קרא למצה עשירה. ועמ"א תע"א אות ה'. ומ"ש בפריי שם

ד"ה ותיפוק לי' דאין נאכלין בכל מושבות ואי יצאו נפסלין. לא הבינותי זה דא"נ יצאו כשירים מ"מ אין נאכלין בכל מושבות וצ"ע

גמרא רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות עיין ר"מ פי"ג ה"ח דרקיקין הי' מושח אחר אפי' ומשמע דקשיא לי' ותיפוק ולמה לי קרא ושמרתם והא צריך לרקיקין דבלישה לא הי' שמן משמע כה"ג נמי מצה עשירה מקרי. וי"ל דקשיא אמשנה דאיך כלל חלות תודה עם רקיקין (ובתודה בחלת) [ובחלת תודה] בלא"ה פסולה דעשירה. ומיהא י"ל מתני' כר"י הגלילי וי"ל דדוחק לאוקמא דלא כהלכתא. ועתוי"ט פ"ק דחלה מ"ג הקשה מ"ש חלות תודה ולא נקט רקיקי תודה ואמת ששיעור אחד לשניהם. ששה עשרון ושני שלישי עשרון כמבואר בר"מ פ"ט [מה'] מעה"ק ורביעית לוג לשניהן יעו"ש

מ"ש מוהרש"א ז"ל איך יוצא ידי מצה [הא ממהר] להחמיץ לא הבינותי אי לחכמים דלעיל דף ל"ו א' הא אמרי תאכל ולגי' הרי"ף יאפה מיד ואי לר"ג קשיא לי' איך תלוי הקושיא. ביוצא ידי מצה דלמא מתני' לאו ר"ג ואקרא הי' לי' להקשות איך יצויר בתודה ונזיר ללוש מים עם שמן. והא בא מיד לידי חימוץ ותירוצו דאפשר לומר בכהנים [דזריזים]. ועוד דמעט אין מחמיץ כ"א הרבה מי פירות ועיין א"ח "ח תס"ב ועמ"ש בפריי שם

בדף ל"ט ע"א משנה ואלו ירקות כו'. עולשין בד' ובמשניות עולשין בשני ורש"י נקט לה בשלישי. ומ"ש בין יבישין אקלח קאי כדמפרש בגמרא אבל לא כבושין שלוקין ומבושלין עיין תוס' ע"ב ד"ה לא שלוקין ומבושלין הוה לא זו אף זו יעו"ש וא"כ ע"כ כבושין בחומץ דגרוע מכולהו דהוה כמבושל ויש שינוי טעם מחמת חומץ משא"כ לדידן במים מעל"ע הוה כבוש. יש לעיין בי' אם לא דשלוק פחות מבישול והוה זו ואצ"ל זו. ועיין א"ח תע"ג ס"ה כל דשנוי במשנה קודם ובגמרא הביא ברייתות מהפך הסדר גם הא דפריך והא אנן חזרת תנן פירש"י במשנה ודבי ר' שמואל וברייתא דבר קפרא. תני חזרין בסופא וצ"ע. ומ"ש ומצטרפין לכזית וכ"ש מצה שמצטרפין ה' מינין לכזית ועיין ר"ן

גמרא תמכתא שמה [כו'] פירש"י קרי"ן או מעריט"ך שהוא מה שאנו קורין חרי"ן ועיין בר"מ פי' המשניות כתב תמכא מין ממין עולשין וגדל בגינות יעו"ש ואין לנו פירוש מבואר בזה

שם מה מצה מין זרעים. קצת קשה אימא מה מצה שיש במינו ביכורים והיינו חמשת המינים מלא תאכל חמץ דברים הבאים לידי חימוץ אף במרור שיש במינו ביכורים. והיינו זית שהוא משבעת המינים וכ"ת מה מצה מין זרעים. מה חזית דהך היקשא אלימא דלמא היקשא דמה מצה מינו ביכורים אלים טפי ועיין תוס' דף ל"ו א' ד"ה מה מרור ולתי' ב' דזית אין מר מ"ש וי"ל

ע"ב גמרא למימרא ירקות אלימא מזרעים והתנן כו' עיין מהרש"א והוא פשוט דאימא דמה"ד זרעים אבל ירקות בפחות מו' נמי קמ"ל דבעינן ו'. דז"א דנזרעין היתרא. משמע לא חומרא דנזרעין דוקא בו' לא פחות וע"ש. ומיהא הא דנזרעין בערוגה אחת אימא בפחות מו' קאמר ואהא מתני' דזרעים אין נזרעין בערוגה אחת קאי דירקות נזרעין בפחות מו' וקמ"ל דהני מרורים מין ירקות הם אלא דעדיפא משני. והאמת כן הוא דזרעים בו' אין זורעין רק ירקות זורעין בו' טפחים יעו"ש

שם מיתבי כו' וחכמים אומרים כו' כמושין אבל לא כבושין שלוקין מבושלין כו'. וליכא למימר מתני' חכמים דאין יוצאין בעלין יבשים ובקלחים מודים לר"מ חדא דמשמע אכולהו פליג ועוד מנ"ל דלמא סתם מתני' ר"מ היא. ומ"ש כמושין יוצאין. כ"פ בש"ע תע"ג אף דלחכמים דראב"צ אין יוצאין הואיל וחכמים ור"מ וראב"צ סוברים הכי הלכתא ויש לראות מאחר דחכמים פליגי עלה דר"מ. אעפ"י שסתם במשנה כר"מ.