ראש יוסף על פסחים ג

בעצמם אפ"ה צריך המשכיר לבדוק דכל תנאי קיים וצריך לקיומי' תנאי'. אלא מבעי' לי' אעפ"י שמקיים תנאי' מי מצי מעליל השוכר ולומר איני חפץ עוד בשכירות ע"י עלילה בעלמא לומר לא כך הוה השכירות ששכרתי בית בדוק כבר וכ"ש אם נאמר בי"ד איירי ועל המשכיר לבדוק פשיטא דתנאו הי' כן דאל"כ למה לי תנאי. וע"ז פושט דלאו קפידא הוא דניחא לפעמים לקיומי' מצוה אף בממונא ומיהו התנאי צריך לקיים המשכיר ועיין רש"י שאחר זה ועיימ"ש בפריי להלכות פסח ויבואר

בד"ה ושורפין כו' כפי הנראה ושורפין עומד לשרפה ועל ב"י ועשה לא עשו הרחקה ורשאי להמתין מלשרוף עד רגע קודם שבע ומרש"י לא משמע כן אלא עשו הרחקה אף לשהי' ובפוסקים לא משמע כן ויבואר

בד"ה הא לרבות כו' דע"כ הא כיצד משמע רומיא. ולרבות משמע מייתורא כתו'. לכן ציין כן ולרבות לאו דוקא אלא ע"כ כו'

בד"ה ואימא לרבות כו' בכניסת כו' לתרץ קושית התוס' ביום כתיב ותי' דבכניסת יום ראשון ומיה' מאך חלק שפיר מצי לדחות דבחצי לילה לא שייך ביום. ויבואר בתוס' ד"ה ואימא

בתוספת בד"ה וכתיב אך כו', עיין מהרש"א ז"ל. תוס' דף י"ג ב' לשיטתם ורש"י לשיטתי'. ולרש"י ע"כ תשביתו קאמר קרא בזמן היתר ועיין תו' ד"ה מדאורייתא ועוד כו'. ג"כ לשיטת תוס'. ומ"ש מה צריך לאך חלק אפשר על הקרא אין קושיא. די"ל ביום בכניס' ולבין השמשות קרוי כניסה ג"כ. ומיהו (מצא) [מצה] אין יוצא בין השמשות. הלכך צריך קרא לאך חלק ויבואר. ומ"ש מייתו' צ"ע דצריך לעבור בעשה ול"ת ולנתוקי ללאוין כמ"ש בכ"ט ב' ד"ה רב אשי בשם ר"י גופי' ועיין פני יהושע ויבואר אי"ה

בד"ה ואימא עיין רש"ל ופירוש דא"נ ביום ואך דליכא למימר בכניסתו אפ"ה צריך להיקשא דאל"כ אימא מצפרא. ואך חלק היום מלילה ואי למה לי אך. דמסברא ביום ממעט לילה. י"ל דאי לאו אך. ה"א כניסת ליל ט"ו כאמור

דף ה ע"א גמרא. ואימא ליל י"ד ולא משני אך. דאימא חצות לילה וצריך לביום וביום לאו מיותר אלא מפשטי' מה"ת לילה. משא"כ ליל ט"ו כמ"ש רש"ל לרש"י ואימא מצפרא ואי אך חלק הלילה מיום י"ל דלזה לא צריך דממשמעותי' ביום אימעט לילה כיון דצריך ליום גופא

ברש"י ד"ה ראשון כו' בלאו רומיא כו'. אמאי לא ציין בתנא דבי ר"י ומ"ש ראשון משמעות אף דראשון משמע טפי מנין של שבעת ימים אפשר השתא מיתורא דראשון דהל"ל שבעת ימים מצות תאכלו ותשביתו כו'. ומיהו א"כ מה קשיא מיום הראשון בלולב התם צריך ראשון במדינה יום אחד לבד

בד"ה זמן כו'. לכולם זמן א' קבע יראה בעליל מדבריו דלא תשחט זמן שחיטה ממש ועובר בלאו אעפ"י שאין שוחט. וז"ש רש"י לעיל בד' א' ד"ה בין כו'. חמץ אין אסור מ"ה בבל יראה. לאו ב"י דשבעת ימים כתיב כמ"ש הר"א ז"ל. אלא מלא תשחט ושגירת לישן בל יראה ומתניתן לקמן ס"ג השוחט הפסח משמע שאר ב"א אין עוברים ור"י ור"ל פליגי בעל בסמוך (בשלמא אי ב"י בפ"ע א"ש דלא תשחט לאו שני משא"כ השתא). י"ל דביטול לרש"י מקרא נפיק ולא מסברא והיכי דגלי גלי. ולפ"ז יהי' מלח לא תשחט על חמץ דם זבחי ב' לאוין במשמע. אחד על כל ישראל מזמן שחיטה. ומדלא כתב בפירוש כן ש"מ דליחודי' לאוי על פסח גופו קאתי נמי. והיינו אם יש לו חמץ בביתו וביטלו שאז לאו דכל העולם אין עובר דכתיב אך כו' תשביתו ביטול או לא יראה לך בטל בלבך (כלומר אם אתה אין רואה אף שלאחרים נראה כרואה) מ"מ השוחט עובר ולא מהני לשוחט ביטול. אא"כ מבער מן העולם ואמנם רש"י בחומש הרכיב שני המאמרים אך ביום כו' ולא תשחט דודאי כל חד כי קא שחיט. אלא ביום ראשון ע"כ מעי"ט דאי ביו"ט קשה איך צוותה התורה להיות תחלת הביעור ביו"ט דמשמע עד עתה רשאי אתה לשהותו (עיין תו' ד' ב' ד"ה וכתיב. ומ"ש מהרש"א ז"ל.) דלרש"י זהו תחלת צוואת ביעורו בזמן היתר והלא כבר היו נצרכין לבער בעיו"ט שכבר שחטו כל ישראל פסחיהן ומר"א מזרחי ז"ל למדתי פירוש זה. ועם [זה] יובן כי רבא לא הזכיר קרא דאך ביום ראשון וברייתא הזכיר' שניהם אך ביום ולא תשחט. ועיין בר"מ החו"מ. ויבואר אי"ה באורך

בתוס' ד"ה זמן כו'. התוס' לשיטתם דבזמן איסור קאמר רחמנא דאם רואה שצריך להשבית וע"כ מקרא דאך וקרא דלא תשחט מוכח. וכתניא נמי הכי וברש"י הארכתי בזה

ברש"י ד"ה אך חלק כו' בין השמשות עיין מהרש"א ז"ל. רש"י הוסיף בין השמשות ולעיל פירוש בכניסת היום שעדיין לא ידע מהיקשא משא"כ כאן א"א בצאת הכוכבים הרי שהה שעה אחת. דבזמן היתר מצוה קרא לפירש"י. ולכך פי' בין השמשות דעדיין אין זמן מצוה. וקושיות מהרש"א ז"ל אף שתירץ מהרש"ל ז"ל לעיל. דכל היכי דצריך על יום ממילא אימעט לילה. מ"מ הוקשה לו ואימא מצפרא ואך חלק היום מלילה ואי לאו אך ה"א ליל ט"ו היינו בין השמשות. ואמנם אין זה מבואר במהרש"א כי הוא כתב ליל י"ד יע"ש. גם הק"ק ויש ליישב לא ידענא מהו הק"ק והישוב ואי"ה יבואר

בתוס' ד"ה ואומר כל מלאכה. לא יסיק מדרבנן עיין תוס' כ"ו ב' ד"ה בשלה. דגחלים מ"ה מותר ודרבנן לכתחלה אסור ובשעת ביעורו י"ל מ"ה אסור למ"ד יש שבח עצים כמ"ש התוס' בתחלת הבערה אסור מן התורה. וא"כ י"ל בהדי דשריף אסור מ"ה. אלא קושטא קאמרי דגחלים מדרבנן אסור לכתחלה. ומ"ש כיון דתחלת אסור. לא הבינותי דשחיטת חולין בטיפה קמיי' חילל י"ט ולישה עד אפי' ושחיטה עד לאחר פרכוס. לרש"י חולין קכ"ז דלא תאכלו על הדם ד"ת. וי"ל דכאן עיקר כוונתו למצות ביעור ואין לשונם משמע כך וט"ס מ"ש מלהנות וצ"ל מלה' עיין ביצה כ' ב'

ע"ב רש"י ד"ה ש"מ כו'. מנותר יאכיל"נו לכלב"ים או ישליכנו לים עכ"ל. לא נקיט פירור די"ל יש טוחן אחר טוחן. עיין במגיה מ"ל פ"א מחו"מ. מ"ש יאכילנו לכלבים עיין ב"י א"ח תמ"ה אפילו (או) לכלבים אחרים נמי אסור (ירושלמי פסחים חזקי' ור"א) אפ"ה כיון דתשביתו בי"ט וזמן היתר הוא. לרש"י דשרפה קודם זמן איסור. וע"כ קרא דז' ימים ל"ד אלא מקצתו מותר א"כ נקיש להיפוך אכילת חמץ להשבתת שאור דמקצתו שרי. והיקשא דחמץ למצה לאו היקש גמור הוא דרשות הוא ומ"ש מנותר י"ל דאי מק"ו מערלה כאיסי בן יהודא לקמן. א"כ דוקא לאחר זמן איסורו שהוא אסור בהנאה כמו ערלה. אבל מנותר י"ל דיליף כמו ר' יונתן לקמן כ"ד א'. והנותר למעט אחרים מוקי במסתבר אשאר איסורין חוץ חמץ דדמי לי' בבל תותירו עיין לקמן כ"ז ב' וכ"ח א' ובתוס' שם. והסיבה דוקא קודם איסורו שלא יהא כל דין תחלתו להחמיר וסופו להקל. משא"כ קודם איסורו סובר דלאו קולא הוא עיין רש"י כ"ז ב' ויבואר

בתוספת ד"ה לא אמרינן מתוך כוי לתי' א' כתבו כן. ולתי' ב' הוה צורך היום קצת דכשישרף ויעשה גחלים יכול להנות מהם הוה צורך קצת עכ"פ

רש"י בד"ה והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך הרי בתים במשמע. נקט שאור ולא חמץ כי בקרא כתיב חמץ מקודם ועיין הגי' בגמרא ומ"ש במשמע דמש"ה [ל"ש] אין מזהירין מ"ה כמו אחות אביו ואמו אלא דכאן בתים נמי בכלל גבולך הוא ואין זה מק"ו. אף דאיכא הטעם דלא תהוי לי' כפרה

רש"י ד"ה לפי שנאמר כו'. אחרים עכו"ם כו'. לבדק הבית. לא ידענא ה"ה ישראל אחר אין עובר. ובדק הבית יראה לחמי תודה נמי למ"ד קדשים קלים ממון בעלים הם. ומיהו אי אין מביאין תודה בע"פ מן התורה דממעט באכילה אפשר מ"ה הוה. ובי"ג הוה נותר א"כ אף של הדיוט כה"ג אין עובר וכמו שאגיד

נסתפקתי חמץ של כלאי הכרם דאסור בהנאה אי עובר דשני דברים אין ברשותו של אדם דאסור בהנאה. ועשאן הכתוב בגזרת הכתוב כאלו ברשותו ומה דגלי גלי. ובאיסור הנאה ממקום אחר לא. ויבואר בפריי אי"ה

גמרא ועדיין אני אומר בבתים עובר בל יראה ובל ימצא כו'. אומרו ב"י וב"י משמע ב' לאוין כמו שיראה הרואה בפ"ד מחו"מ דבראי' עובר ב' לאוין וזה באמת דשאור לג"ש. הוה כאלו אמור ב' לאוין בזה ובזה. משא"כ בהוה אמינא מנא לן לטפויי לאוי' דהא צריך חד בגבולין וחד בבתים. ונהי דבאמת מיחייב בראי' ב' לאוין דל"ד לאמרה תורה לא יאכל שרץ העוף אלף פעמים דב' לאוין נפרדים המה ראי' והטמנה (עיין זה בשורש המצות ותבין)

בתוספת בד"ה משום דכתיב לך לך כו'. עיין מהרש"א ז"ל הנה במכילתא דמתחיל מה ת"ל. והא צריך ללקות ב' ולזה נאמר כהרמז"ל דב' לאוין ושם א' אין לוקה ב'. והשתא ה"א דימצא ראי' הוא משא"כ באמת לוקה ב' אראי' דהוה לאוין נפרדים ובהיפוך אין לי אלא בתים הו"מ לומר לעבור ב' לאוין ללקות. אלא עדיפא קאמר. ומיהו מ"ש מהרש"א ז"ל דלא יראה לומר אפ"ה של אחרים שרי. הא בלא"ה די לבמ"ה להיות כנדון. ולהר"מ בלא"ה א"ש. דבראי' עובר ב' לאוין. ויש להקשות באמת לכתוב שבעת ימים שאור לא ימצא בגבולך ולא יצטרך לג"ש כלל ואי בתים של אחרים אסור הא לא כתיבי ודיו לבמ"ה להיות כנדון

בא"ד אבל עוד קשה לו מקושר למה שלמעלה דאי לאו הכי לא הוה מוקמינן לך אלא ימצא אלא אגבולין בכבשתו כו' וקושי' התוס' ודאי אסיום ומה שאור האמור בגבולין דהוא מיותר. אבל הג"ש ודאי צריך ללמוד גבולים ב' חומרות מבתים. ומיהו זה א"ש אי אמרינן מחד לך מסברא אף אחריות שרי. משא"כ אי אמרינן מתרי לך הוא דאמרינן אחריות שרי. א"כ אי לא [הוה[ כלל ג"ש בעולם לא הוה שדינן כלל לך שני אלא ימצא אלא תרוייהו בגבולין א' לאין אחריות וא' לאחריות וא"כ שפיר אתי לשון מכילתא מנין של זה בתים ליתן בגבולין ב' חומרות ומנין קולא של גבולין בבתים. דתרי לך הכל אגבולין. ומשני שאור לג"ש, וכיון דע"כ הוצרך לג"ש. סיים בקיצור קולא דבתים מג"ש. ולמה לי' לאהדורי' מלך שני עם ג"ש. וזה קושיות מהרש"א ז"ל. וק"ק. והבן זה ומיהו לולב ממעט גזול מלכם והבן

בא"ד ותי' ר"י כו'. ודוחק דמשמעות לא ימצא לך משמע אף כיבשתו כו' ומיהו לאביי אין מקום לקושיות התוס' כלל דלא