ראש יוסף על פסחים לה

דף לה ע"א משנה אלו דברים וכו'. הני חמשת מיני דגן. אבל אורז ודוחן וכ"ש טטרקי (וטרקשי וויץ) וכדומה אין באין לידי חימוץ ואין יוצא בהן ידי חובת מצה ועיין בטור וש"ע סימן תנ"ג ס"א

גמ' הני אין כו'. מה"מ אר"ש בן לקיש כו' רשב"ל קאמר בלולה מלת' ולא מקש' ותרצן דאל"כ אמאי פרט אורז ודוחן ולא שאר מינים נמי

ע"ש דלא כריב"נ דאמר אורז מין דגן וחייבין על חימוצה כרת דתני' כו'. איבעי' להו כו'. אורז מין דגן כו'. כאן הוא סיומא דמלת' דמתני' דלא כריב"נ. דאיבעי' להו אי קרוב להחמיץ הא חמץ גמור לא הוה אלא נוקשה. ואם כן י"ל דסובר ריב"נ נוקשה מן התורה שרי ולית בי' לאו דלא תאכל חמץ כ"א מדרבנן אסור. ומש"ה אין יוצא באורז. דמ"ה אין בא לידי חמץ גמור. אבל מדתניא אורז חייבין כרת ע"כ דלא כריב"נ. ומיהו ה"ה דוחן דהא תרוייהו תנא אורז ודוחן דקרוב להחמיץ דממהר להחמיץ. ומ"מ י"ל הא מ"ה והא מדרבנן ולכך נקט אורז לבד ומ"מ קשה למה הביא כלל ברייתא דקרוב להחמיץ הי' רק להביא הא דמחייב כרת באורז שמעינן ממתני' דלא כריב"נ וצ"ע

ע"ש דהוה מצה עשירה לדידן דמי פירות לחוד אין מחמיץ כלל ושרי מדינא ור"ל דאמר אין חייבין כרת הא איסור עכ"פ יש בעם מים וא"כ שמעינן דאפ"ה הוה מצה עשירה ועמ"א תע"א אות ה' ועמ"ש עוד בתוס' ד"ה מי פירות יע"ש בזה

ע"ש והא הכא דאין יוצא ידי מצה וחייב כרת. קשיא לי התם המין שיוצאין בו הוא אלא דלא אכל דרך אכילה ורחמנא אמר בערב תאכלו מצות והן במניעה או בציווי בעינן דרך אכילה וא"כ מה ראי' לנילושה ביין ודבש דמין מים בעינן עמו וצ"ע

בפירש"י בד"ה והכהנים בחלה כו' אלא משום חמץ כו'. זה כרבינא לקמן ולכאורה הכין הוא דאנן קיי"ל דאחע"א בכולל וחמץ כולל הוא על טבל וכדומה, ומ"מ קשה הא בגמ' מחורת' כרב ששת. ועיין לח"מ פ"ה מה' חמץ יע"ש וצ"ע שם בדבריו וכבר העירותי בדבריו במקומות מפוזרים ועמ"ש לקמן

בד"ה מין חיטין לענין תרומה. עיין תוס' ד"ה כוסמין כתבו דבמנחות מתנייא על מתני' דחלה וטפי הי' להם להקשות דתרומה תנן בפ"ב דתרומה מ"ה כל שכלאים זה בזה אין תורמין. ועיין תוס' מנחות ע' ב' כתבו בחלה בתר טעם ודומה אזלינן. ומ"מ בתרומה ודאי כל שכלאים זה בזה אין תורמין וחטה וכוסמין כלאים הם וע"ש פ"א דכלאים ברע"ב ור"ש ותוי"ט וצ"ע

בד"ה אוסר ויש מפרשים למנחות ושבוש כו'. אפשר לומר דמיירי שנתערב מעט קמח אורז בקמח סולת (ואפשר שיש כשיעור עשרון ג"כ בסולת לחוד) וקמח בקמח י"א יבש הוא. ומ"ה חד בתרי בטל. ומיהו באפי' הוה לח אח"כ. וי"ל דיש ששים אפ"ה קמ"ל דאוסר דא"א לשמור מחימוץ. ואם שיש ששים אפ"ה ממהר מידי דהוה אמי פירות עם טפה מים לי"א הכין. ועיין א"ח סימן תס"ב. ועיין ר"מ הלכות מעה"ק פרק י"ג ופי"ז יעו"ש

ד"ה חמץ גמור לא הוה ונ"מ לכרת כו'. אפשר נ"מ דאין יוצא י"ח בפסח דנוקשה הוה ואפשר נוקשה מדרבנן ועמ"ש בגמ'

ד"ה קרמית כו'. אורז נמי לחם הוא קרמית הל"ל ונקט אורז וקרמית דאתרוייהו קאי וחדא מינייהו נקט דשניהם חייבין בחלה

ד"ה ביין ושמן דלא נתן מים משמע כלל [לא] ועתוס' ד"ה מי פירות

ד"ה אין אדם כו'. דלאו דרך אכילה כמ"ש ר' יוחנן כ"ד ב'. כל איסורין שבתורה אין לוקין שלא כדרך אכילתן ואף דהתם איסור' איכא. וי"א מ"ה. היינו דהוה כמו ח"ש. משא"כ לענין מצות עשה דאכילה אין יוצא שלכ"א ולפ"ז כרכו בסיב וכדומה שלא יצא. ועיין מ"ל בה' מ"א האריך בענין מצה ואין להאריך

בתוספת ד"ה כוסמין כו'. לענין חלה מתנייתא כו' יש מקשין כו' והא דתנן כו'. עמ"ש ברש"י דעדיפי הי' להם להקשות דתרומה אין מצטרפין דכל שכלאים כו' ויש מקשין הוא דוקא לתו' לא לרש"י אבל הא דמשנה עם ברייתא אין שייכות לדבריהם הקודמין ועיין ר"ש בריש מסכת כלאים יעו"ש בזה

ע"ב בתוספת בד"ה מי פירות כו' אבל לאו אית בהו כו'. לדידן דהלכה דמי פירות לבד שרי לגמרי ע"כ הא דלחם עוני למעט מי פירות היינו עם מים. דהלכה כר"ע לקמן וזה כוונת מ"א בתע"א אות ה'. ובפריי לא"ח ה"פ כתבנו שם. ואמנם המחבר בתס"ב ס"א שכתב מי פירות בלא מים אין מחמיצין ושרי (מדינא ואין נוהגין כן כמ"ש הרב סעיף ד' יעו"ש) אבל אין יוצאין דלחם עוני כתיב וכה"ג ל"צ קרא גם משמע עם מים יוצאין כמהרי"ל הובא במ"א בתע"א אות ה' וצ"ע

בפירש"י בד"ה דמאי כו' חמץ לבדו א"נ מצוה בעבירה ולקמן ד"ה טבל מדרבנן פירש מצוה בעבירה וע"ש מוהרש"א דבדרבנן לא שייך בל תאכל חמץ וכאן הוי לתא דספיקא דאוריית' כלומר אעפ"י דדמאי הוי רק דרבנן והקילו בי' משאר דרבנן. כמ"ש רש"י ד"ה השתא דחומר' דרבנן בעלמ' הוא מכל מקום הואיל ומשום לתא דאוריית' נגעו בי' ממעטינן מקרא מדרבנן ובמשנה ד"ה והכהנים בחלה לא זכר ממצוה בעבירה וי"ל דהיכי דלית לי' כ"א כזית חלה ותרומה י"ל דעשה דחי ל"ת עיין תוס' קדושין ל"ח א' ד"ה דאקריב בשם ירושלמי ובבלי ביבמות ד' ב'. משמע דעשה קודם הדבור עדיף ויאכלו מעבור הארץ מעיקר' לא אכיל כדי שובען רק כזית מצה. אם כן בתרומה וחלה אף שאין לו כ"א כזית אסור לאכול ואין יוצא י"ח דמי שאיסורו בל תאכל חמץ לבדו כרבינ' לקמן (לדידן איסור חע"א בכולל) משא"כ טבל דרבנן אי אית לי' כ"א זה שיעור מצומצם או חלה דרבנן מצומצם אפשר יאכל דאתי עשה ודחי ל"ת דרבנן והבן זה. עתוי"ט מ"ה ומ"ו ורק מצוה בעבירה הוא. רש"י עיי"ש

גמרא מעשר ראשון פשיט' יש לראות הא ר' מאיר סובר אסור לזרים קמ"ל דמותר לזרים. ועכ"מ פ"א ה"א ממעשר. וי"ל דסתם מתני' ר"מ ומסתמ' מתני' ר"מ הוא וללוי קאמר ופריך שפיר פשיט' והא דפריך ולא בטבל פשיט' לא ידענא מה פשיטותי' אכתי לא שמעינן זה דאסור משום היקשא. או מצוה הבאה בעבירה נמי לאו פשיט' הוא כולי האי. ומכהנים בחלה ותרומה לא שמעינן הא ישראל לא דלכתחלה קאמר דכהנים יוצאים הא ישראל לכתחלה לא. אבל דיעבד אימ' שפיר דמי ועתו' ד"ה יוצאין בדמאי מסופק ר"י כו'. אע"ג דהכהנים בחלה לכתחלה הוא מ"מ הא כדאית' והא כדאית' ורש"י ד"ה טבל מדרבנן כתב דוקא דיעבד בדמאי. לא לכתחלה ויבואר עוד

תוס' ד"ה אכסנאי מפר' בירושלמי נכרים לא כרש"י שפירש ישראלים וקמ"ל דל"ת טבל אסור בהנאה של כילוי קמ"ל בדמאי הקילו

דף ט' ע"א רבינ' אמר כו'. מחוורתא כרב ששת והרמז"ל פ"ו מהלכות חמץ ומצה הלכה זיי"ן פסק דאין יוצא במצה האסורה משום איסור אחר והטעם פשוט משום מה"ב. כמ"ש כל שאין מברכין ברכת המזון כו' ובריית' זו ר"ש אמר טעם עדיף מהיקש'. ועיין לח"מ שם. ומעולם לא זכיתי להבין דבריו א' דטעם משום מה"ב ב' מ"ש דחמץ אין כולל וחמץ שוה ליוה"כ. ודאי כולל חשיב לי'. דחל אכל חתיכת חמץ חייל נמי אטבל. ג' מ"ש דבריית' דנבלה ביוה"כ פטור בנתנבלה ביוה"כ הא בריית' ר"ש הוא ור"ש לית לי' כולל ובנתנבלה ביוה"כ גם רבנן מודים דאין חל נבלה על יוה"כ דלית כאן כולל ומוסיף ולא ב"א אם לא בראוי למזבח דהוה איסור מוסיף למזבח. ומיהו לקושיא הב' יש לומר שכיוון במ"ש כשחל חמץ דהיינו מתחלת שבע עד הלילה דאין כאן כרת כ"א לאו וטבל במיתה הוא והוה קל על חמור אפשר דאין חל קל על חמור בכולל כ"א בשוין דוקא (וכבר הארכנו בספר פורת יוסף וספר ג"ו וספר ש"ה מזה בתכלית הביאור) ואעפ"י בלילה בשעה חיובא מצה הוה כרת מ"מ הואיל ובשעה שבא לעולם איסור חמץ לא חייל שוב לא חייל הגם שזה דוחק מ"מ שאר קושיות צ"ע

תוס' ד"ה האוכל כו'. שאין זבוח ומכאן דאין איסור חע"א אפילו לאו וכרת אעשה. וכ"כ התוס' בשבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי ועיין מ"ש בפתיחה לה' שחיטה בפריי לי"ד יעו"ש. גם חקרנו שם בשער התערובת בפתיחה להלכות תערובת דלדידן דלית מלקות תרין איסורין רביע עלי'. דאין איסור חע"ח. היינו לענין מלקות לחוד. אבל מ"מ תרין איסורין רביע עלי'. א"כ רב ששת דאמר יצא זה שאין חל איסור חמץ על טבל הא חל הוא שפיר ואסור ומוזהר הוא עליו אלא שאין לוקין שתים. וע"כ רב ששת סובר דאין איסור חע"א לגמרי כלל וזה כתי' א' ביבמות ל"ג ב'. אבל לתי' רב אשי התם לקוברו בין רשעים גמורים מבואר אעפ"י שאין אחע"א. מ"מ תרין איסורין רביע עלי'. ע"כ כרבינ' הכא אעפ"י דאמר בגמ' מחוורתא וז"ש רש"י במשנה וגמ' כרבינא כדכתיבנא לעיל והבן זה ואין להאריך

גמ' לחם עוני פרט לנלושה ביין ושמן ודבש. עיין מ"מ פ"ו מה' מצה הלכה ה' דוקא אלו הא שאר מי פירות הוה לחם עוני ומש"ה לא אמר פרט לנילוש במי פירות. אבל בש"ע תס"ב מי פירות אין יוצא דהוה מצה עשירה והי' נראה בעירוב מים דבשאר מי פירות תו לא הוה מצה עשירה משא"כ ביין ושמן וחלב ודבש מקרי מצה עשירה אפילו עירב מים. ואמנם הקושיא הוא מה שהקשה דר"ע אדר"ע לימא התם בי"ט ראשון ובעירב מים כמ"ש הלח"מ. ומ"ש דמשני עדיפא כדר"י בן לוי וקשה איך קאמר הא בי"ט שני. והא ר"ע ע"כ דאמר לשתי בעירב מים דאל"כ אין ראי' דלא אמרו לו דבר דחכמים דאמרו תישרף בעירב מים. דאל"כ מי פירות לחוד אין מחמיצין כלל וכמ"ש המ"מ פ"ה שם הלכה כ' יעו"ש היטב. ואם היינו אומרים דהני ד' משקין יין ושמן ודבש וחלב אף עירב מים הוה מצה עשירה א"ש. משא"כ בשאר מי פירות בעירב מים עם מי פירות אין יוצא דנהי דמהיקש' דלא תאכל חמץ יש לדחוק ולומר דאין הקמח בא לידי חימוץ וסגי בהכי לולי חסרון מים. וכמ"ש הלח"מ שם פ"ו. מ"מ שימור דלישה בעינן נמי ובמי פירות לבד לא הוה שימור דלישה שימור דאין בא לידי חימוץ. וז"ש המ"מ. פ"ו הלכה ה' דאנו צריכין שימור מחמץ כדאמרן לא כמ"ש הלח"מ מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ. וא"ש נמי הירושלמי שהזכיר המגיד משנה פ"ה הלכה כ' דמי פירות אין יוצא בשאר משקין נמי בלא תערובת מים כלל דשימור עכ"פ בשעת [לישה] נמי בעינן ובמשקין לא שייך זה ואיזה בפריי יבואר עוד וכאן אין להאריך ועיין לקמן לחם עוני פרט לחלוט