ראש יוסף על פסחים לד

טפה ראשונה דאל"כ אפי' הרבה שרי וא"כ אמאי טהורים הא כבר הוכשרו וש"מ דאוכל על עצמו אין מקבל טומאה בכל שהו. והיינו מן התורה הא מדרבנן מקבל בכ"ש. וטהורי' דקאמר התם ע"כ לר"ת מן התורה קאמר ורש"י ד"ה כי סחיט ליתי' לשעורי' שפירש לקבל טומאה היינו לפי מ"ש ואני שמעתי אבל למ"ש הוא דאוכל מקבל טומאה בכ"ש ע"כ ליתי' לשעורי' אהכשר קאי. והר"מ ז"ל בפ"ד מה' טומאת אוכלין ה"א פסק דפ"ש מקבל טומאה מ"ה ואפ"ה בפ"א שם לא התנה שאוכל לקבל הכשר בעינן כביצה ומשמע בכ"ש מקבל הכשר. וזה אי אפשר מכח מ"ש ליתי' לשיעורי' גם הא דאמרינן התורה העידה על כלי מלא חרדל או שומשמין בכ"ח. ובחולין מיירי דאין צירוף אלא לקודש. ואיך יקבל החרדל והשומשמין גרגיר א' טומאה על עצמו. ומה בכך דנוגעין הרבה ביחד בכ"ח והא אוכל פרוד הוא ונהי שאם אוכל טהור נוגע בכביצה אוכלין פרודין מקבלין טומאה משא"כ שיהא הרבה אוכלין פרודין מקבלין טומאה שאין בכל א' מהן כביצה וצ"ע בכל זה. עיין לקמן

דף ל"ד ע"א גמרא בשליקתא ומאיסתא. לאחר שנטמאו שולקין כפירש"י וכ"פ הרמז"ל פי"ב מה"ת הלכה י"ב יע"ש בכ"מ מ"ש דהלכה דאין מזלפין יעו"ש. והנה רש"י פירוש בשליקתא שולקין אחר שנטמאו כמו פת וכ"פ הר"מ ז"ל שם והא דתנן תרום ותרקב אפשר מיירי ביין שאין ראוי להסקה וכנראה מסידור והר"מ שם שכתב פת וחטים שולקין ומשקין שאין ראוין קוברן יעו"ש. ורב הונא סובר דחיטין בשעת שליקה יבא לידי תקלה. וההוא דתשרף משמע דנהנה מהם בשלקן בעודן טהורים ונטמאו בין [זורקן] עצים דממאיס טפי' מפת. אבל התוס' ד"ה בשליקתא נראה מר"ת שסיים ומאיסתא תשרף משמע שכבר שלקן ונמאסו בעודם טהורים ואח"כ נטמאו הוא דשרי להנות משרפה הא שלקן כבר ונטמאו אסור למאס דאתי לידי תקלה. דפת ממהר למאס מיד שזורק בין עצים ואמנם מתרום ותרקב. אין ראי' דאימא דאיירי קודם שליקה. ועיין במהרש"א ועיין בס' מים עמוקים ולפי מ"ש א"ש. ויבואר עוד וכאן אין להאריך

בתוס' ד"ה מחמין חמין כו' ברשות כהן עיין בר"מ פי"א מתרומת הלכה י"ח. ובמשנה למלך שם ומ"ש הראנ"ח רשאי הישראל [להדליק נ"ח] בשמן שרפה משמע הטעם דאין [נהנה דמללה"נ ומצות] . דרבנן נמי לאו ליהנות נתנו

גמרא מאי אסורים לזרים כו'. ואסיקנ' ע"ב דלכהן נמי אסורים דעביד רבנן מעלה בתרומה ומפני שיש לי בכאן הרהורי דברים אמרתי אשיחה וירוח לי. בשבת י"ז ב' אמר גידולי תרומה אסור לזרים משום טמאה ביד כהן. וע"כ כמ"ד הכא דטמאה ששתלן אסור רק לזרים ולא לכהן והלכך גדולי טהורה וטמאה הכל חדא גזרה שלא ישהה הכהן טמאה לטהרה ולמכור ביוקר לישראל. ואי לא הא לא קיימא הא והוצרכו לגזור גדולי תרומה יהיו אסורים לזרים. ומשום ריוח פורת' לכהן לא ישהה אותה. משא"כ אי מעלה עביד רבנן בטמאה הואיל וכבר נדחית מאכילה אין זריעה מועלת להתיר באכילה. וכ"ש לר' יוחנן דהיסח פסול הגוף הוה מה ענין גזרה לגדולי טהורה לטמאה דטמאה לא משהה אותה דתהי' אסורה אף לכהן משום היסח. או מעלה. וטהורה לישתרי הגדולים. וע"כ טעם אחר יש לגדולי טהורה. וז"ש התוס' שבת י"ז ד"ה דלמא אלמא מותר לכהנים והיינו דמ"ד גזרה משום טמאה ביד כהן סובר כן באמת ועיין מהרש"א שם דזה לפי ס"ד ולפי מ"ש שם בשבת ע"כ סובר באמת כן דטמאה אסורה לזרים ולא לכהן וא"כ הרמז"ל פי"א מתרומת הכ"א כתב גדולי טהורה משום תרומה ביד כהן. ובכ"ג כתב גדולי טמאה אסור לכהן. כמסקנא דמעלה עשו בתרומה וכמ"ש הכ"מ שם. ולכאורה הם דברים סותרים. ובהשגות שם הכ"ג ציין הזורע עד מותר באכילה. א"א. לכהן ולא לזרים וכתב הכ"מ דברים פשוטים. סובר דכוונת השגה על עלין שלישים המוזכר בהכ"ד. חתך עלים והוא משנה פ"ט דתרומת מ"ז כר' יהודא (הרע"ב פסק דלא כר"י יעו"ש) דהיינו שיגום וישנה מותר לכהן דכה"ג לא עביד מעלה. אבל לזרים באיסור' קיימא וקשה הא עיקר גזרה משום תרומה טמאה ביד כהן שישהה ויזרענה ובשביל עלין שלישים לא ישהנה וצ"ל דאפ"ה חיישינן ואי הכי א"ש דברי הרע"ב שם שכתב וא"ת כיון דטהרו משהה גבי'. וי"ל דתרומה בזול. והתי"ט הקשה דבאמת הטעם משום מעלה (וכ"פ הרע"ב גופא) א"כ אין צורך לזה. וי"ל דקשיא לי' אכתי משהה משום עלין שלישים או שניים לת"ק וכמ"ש הר"מ ז"ל כאן. ואמנם יש לומר השגת הר"א על הכ"ב דהר"מ פסק דאסור לכהן והר"א סובר דשרי לכהן ולישראל אסור דלא עביד מעלה בתרומה כלל. שהרי הר"מ גופא פסק בפי"ב שם הי"א דענבים תרומה שנטמאו אם דרכן יינם כשר. ולא עביד כה"ג מעלה בתרומה ויש חילוק בין קודש לתרומה. אעפ"י שיש לומר דבהא לא עביד מעלה בתרומה אבל לזריעה עביד מעלה. מ"מ מנ"ל להרמז"ל לומר דדחוי הוא מה דאמר הכא בתרומה אימא בתרומה נמי עביד מעלה. לענין משקין מפקד פקידי ולזה כתב הר"א ז"ל דאף מותר באכילה לכהן דלא עביד מעלה וכס"ד הכא דוקא לזרים אסורים לפי שיטת הרמז"ל בפי"ב וכדאמרן. גם מ"ש הכ"מ דברי הראב"ד פשוטים המה. צ"ע שהרי כתב ואסור לטבול יום. וזה שלא כהר"מ ז"ל בהכ"א שכתב דגדולי תרומה מותרים לכהן טבול יום. וכמ"ש הכ"מ דמשמע לרבינו דלטבול יום קאמר ואיך השוה דעת הר"א להרמז"ל וכעת אין משנה למלך ת"י וספר פני יהושע ג"כ ואי"ה יבואר וכאן אין להאריך בזה

ע"ש שאם יבא אליהו ויטהרנו כו'. ה"ה דנ"מ לעבור צורה וכדמסיק בפסולי חטאת העוף. ועיין הר"מ פי' המשניות בשקלים פרק שביעי וכ"כ בה' פה"מ פי"ט הלכה ד' בשר הנמצא בעזרה טעון שרפה שמא נותר והא טעמ' משום היסח הדעת ונהי דכר"י קיי"ל מ"מ פסול טומאה נגעו בי'. ואף בשר דלא הוכשר מ"מ חיבת הקודש מכשיר וצ"ע. ועתוי"ט פ"ז דשקלים הרגיש קצת בזה

ברש"י ד"ה לול קטן כמין גומא חלולה עשוי' בבנין הרצפה. וד"ה בין כבש כלומר בקרן כו', וד"ה במערבו של כבש אצ"ל שפת מערבי של כבש: מפני שדרכי החכמה נעלמו ממני צריך אני לדקדק בכאן והוא דבמשנה ג' פ"ג דמדות ורבובה היתה לו במערבו ששם זורקין פסולי חטאת. ופירוש הרע"ב חלון חלול במערבו של כבש עצמו. רבובה כמו נבובה ועתי"ט ד"ה רבובה כי לא הי' חלול מפולש ע"ש שהאריך. ותכלית כוונתו שרבובה זו היתה בגוף בנין הכבש [שכבש הוא בנין בקרקע אוכל בקרקע שלשים אמה ופורח ב' אמות על יסוד וסובב. עיין בר"מ הלכות בית הבחירה פ"ב הלכה י"ג ואויר מעט מפסיק בין כבש למזבח למעלה יע"ש] כעין חלון סתום שעושין בעובי הכותל. ולא הי' מפולש מעבר מערבי עד עבר מזרחי שהן שש עשרה אמה כמו שהאריך התוי"ט שם דכ"מ ממשנה רבובה במערבו לא שנראית במזרחו. מ"מ שמעינן שלא בקרקע ברצפת העזרה אצל הכבש בקרן מערבי שהוא מחובר למזבח היתה רבובה זו אלא בגוף הבנין כבש בעוביו היתה ומלת לו מורה כן שמתיחסת הרבובה לו. ואלו הי' בגוף הקרקע ברצפת עזרה כעין גומא לבד] אין מתיחסת לכבש שלצורך המזבח הי' זה ששם זורקין פסולי חטאת העוף. והנה לשון חלול מורה על דבר המקורה כמו נבוב לוחות לא על דבר שאין מקורה למעלה. ולרש"י שפירש שחלון זה הי' בבנין הרצפה אצל הכבש לא בכבש עצמו. אין מלת חלול מבואר יפה כי חלול נקרא אם הי' בגוף הכבש כאמור שהכבש חלול. ואם הי' כתוב חלל אפשר לפרשו בדוחק משא"כ חלול בוי"ו מורה על גוף הבנין שהוא חלול וזה לא שייך אלא במקורה וגומא אין שייך חלולה. ומיהו מ"ש רש"י כלומר כו' דל"ת שהרבובה היתה ממש. בין כבש למזבח באותו אויר שהי' מופסק הכבש מן המזבח. ויהי' לצד מערבי באותו החצי של מערב לזה פירש דא"א לומר כן כי הי' מפריח על יסוד וסובב ואויר מעט מופסק למעלה. ועם זה נבין מ"ש הרמז"ל פ"ב דמדות הי"ד וחלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת. ובהשגות א"א (לא כי] אלא חלון לבד ורבובה לבד וכך היא שנויה במסכת מדות. והכ"מ כתב דלא מצא משנה יותר במס' מדות. ולי ההדיוט לולי שדרכי החכמה נעלמו ממני הייתי אומר דכוונת הר"א ז"ל דבפסחים אמר לול הי' בין כבש למזבח יורה כפירש"י שברצפת קרקע עזרה בקרן שמתחבר שם הכבש למזבח במערבו שייך לשון בין. אבל במשנה אמר ורבובה היתה לו יורה בגוף ובנין עובי הכבש כאמור וא"כ חלון זה הלול. אין זה רבובה דרבובה בגוף הכבש הי' עשוי וחלון ברצפת קרקע עזרה בין כבש למזבח והרמז"ל השמיט מלת לו וכדאמרן. והיו שתי אלה אם נתרבה פסולי חטאת העוף וקטן מהכיל החלון שהוא הלול קטן היו נותנין גם בעובי הכבש והבן

בתוספת בד"ה למה לי עבור צורה. וי"ל כו' היסח הדעת. היינו דתעובר צורתן משמע לינה ממש ולמה לינה דוקא. ורש"י ד"ה ותעובר צורתן פירש לינה. ואמנם מ"ש ואין לנו פסול אחר כי אם היסח הדעת. קשה הא איכא דם ובעלים וצ"ע. ועיין מ"ש לקמן בדברי מהרש"א ז"ל מזה

ע"ב גמ' תרי גווני טמא מהרש"א ז"ל לעיל בתוס' ד"ה למה לי הקשה דטומאה הוה נמי היסח הדעת והדרא קושיא לדוכתי' איך מרצה ציץ. ותי'. ולא זכיתי להבין תירוצו דמה בכך שע"י טומאה בא ההיסח וציץ מרצה על הטומאה. אפ"ה פסול דהיסח היכן הלך. ולכאורה מ"ש לעיל דהיסח הוה היינו אורחי' הוא כיון שנטמ' אין משמרו אבל אם אירע שעדיין משמרו לאו היסח הוה כ"א טומאה לחוד ודיעבד ציץ מרצה על קרבן יחיד על הטומאה

ע"ש בענבים של תרומה כו'. ולפ"ז ל"צ להא דלעיל תותים דיעבד דאף דיעבד אסור הואיל ונטמאו כשהן תרומה עביד רבנן מעלה. והרמז"ל בה' תרומת פי"ב הי"א פסק כסוגי' דלעיל דלכתחלה אסור הא דיעבד לא עשו רבנן מעלה בתרומה לענין זה. ועמ"ש לעיל בזה

בתוס' בד"ה ונתן אלמ' תלושין כו'. קבלת טומאה ר"ל דקרא ונתן מים חיים אל כלי. אין שייך נתינה כה"ג כיון דשואב מן המעיין. אלא להכי כתיב ונתן לומר אעפ"י בשעה ששואב מן המעיין ועודם המים מחוברין למי המעיין מקרי תלושין בכלי לענין שאם נגעה טומאה בכלי נטמאו המים בתוכו. אלמ' מוכח דמן התורה עביד קרא מעלה בהקדש דאין זריעה להקדש. וה"נ לקמן מחוסר כפרה מעלה מן התורה הוא ועיין במהרש"א רש"י ד"ה שתהא חיותן יעו"ש ואין להאריך: