ראש יוסף על פסחים לג

ד"ה דבר הראוי להיות קודש פירשו דדרשא מהכא נפקא הואיל ואסור בהנאה דאי שרי בהנאה דבר הראוי להיות קודש הוא הואיל ולא החמיצה במחובר ורש"י אעפ"י שמפרש כתו' אעפ"י כן פירוש דראב"י לדבריו דר"א חסמא קאמר. ואי קשיא א"כ לראב"י למה לי קרא את הקודש דבלא"ה מה הנאה ומה ישלם. י"ל דקרא אין מיותר לכך אלא דממיל' משמע כך ועיין ע"ב בתוס' ד"ה ההוא מבעי' לי' יע"ש. והוי יודע דלרש"י ראב"י ס"ל דלפי דמים משלם ולתוס' אדרב' ראב"י ס"ל לפי מדה משלם ומש"ה אי לאו קרא הי' משלם אף דלא שויא מידי ומקרא ממעט לי'. ועיין בר"מ פ"י מתרומה ה"ה וכ"מ שם כתב ומשמע דראב"י נמי לפי דמים ס"ל מש"ה פסק כן זה כפרש"י. והר"מ ז"ל יסבור כפירוש התוס' וראב"י כר"י בן נורי סובר דלפי מדה משלם ומיהו בתרומת חמב"פ אין נ"מ דראב"י ממעט לי' מקרא דונתן את הקודש אלא בתרומת משקים תותים וענבים איכא נ"מ דלראב"י לפירוש התוס' מחייב דמן התורה הי' ראוי לזלוף ונתינה מקרי מן התורה וא"כ חייב כה"ג. וז"ש הכ"מ דמשמע לרבינו דראב"י פוסק לפי דמים. ומש"ה פסק בה"ה דמשקה תותים פטור אם הם טמאים. ויבואר עוד בעזה"י

ע"ב גמ' אמר אביי ראב"י ור"ע וריב"נ כו' העיקר להביא תנאים דהיינו ר"ע וריב"נ דריב"נ לפי מדה משלם ור"ע לפי דמים דלא הזכיר ר"ע כלל מדרשא דאת הקודש רק מה הנאה יש לו בה והיינו לפי דמים משלם וראב"י אין הכרע איך סובר כמ"ש לעיל. ועמ"ש ברש"י ד"ה אמר אביי

בפירש"י בד"ה אמר אביי ר"ע וריב"נ כו'. השמיט ראב"י דאין צורך אלא להוכיח דיש תנאים והיינו ר"ע וריב"נ שמפורש פלוגתתן כדכתיבנא בגמ'. והנה ר"ע סובר לפי דמים וריב"נ לפי מדה. ואמנם ראב"י ור"א חסמא אפשר לפי מדה וראב"י ממעט מקרא דאת הקודש ור"א חסמא אמר דמותר בהנאה וליכ' למעטינהו מאת הקודש ומיהו הא דריב"נ י"ל סובר דחמץ מותר כר"י הגלילי והא דלא מהדר כר"א חסמא. די"ל אפילו תותים וענבים שנטמאו. אפ"ה חייב דלפי מדה משלם ומנא לי' דריב"נ סובר דאסור בהנאה אלא דנראה כן דאל"כ הי' להשיב לפי דברי ויבואר עוד וכאן אין להאריך

גמרא אבא שאול אומר עד שיהא פרוטה עד לאו דוקא דפרוטה לחוד סגי וארבנן קאי דלדידהו כזית. ואין פרוטה משלם קרן וחומש. פרוטה ואין כזית משלם קרן וכסתם משנה פ"ד דתרומת מ"ג ואין כזית וגם אין פרוטה פטור מכלום דהשבת גזלה פרוטה דוקא ולאבא שאול פרוטה לחוד חייב קרן וחומש. כזית לחוד פטור מכלום והרמז"ל פסק פ"י דתרומת ה"ב כת"ק דאבא שאול. ומ"ש הכ"מ פסק כת"ק. וא"י למה לא כסתם מתני' דתרומת. ויש לראות לכאורה מזכה שטרא לבי תרי כיון דפסק בה"ה שם דלפי דמים משלם וא"צ ונתן פרט לתרומת חמב"פ דבלא"ה אין שויא מידי ולת"ק דסבר אכילה כזית ונתן לאוכל תרומה בפסח. ועיין תוס' ד"ה ההוא מבעי' לי' ורש"י ד"ה ההוא מבעי' לי' ויש ליישב ועמ"ש לעיל בתרומת תותים יע"ש

ע"ש אכילה בכזית יש מחלוקת אי אכילה בכ"ש והלמ"מ דאין מלקות פחות מכזית ושזה שיטת רא"ם בביאוריו לסמ"ג ריש ה' חמץ. א"כ קשה קצת ובס' ג"ו וש"ה הארכנו בזה וכאן אין להאריך. ודע דאבא שאול דאמר בעינן פרוטה ואפי' אין בו כזית חייב קרן וחומש. אבל אזהרה ומיתה בידי שמים בעינן דוקא כזית. וזה פשיט' ומש"ה הוקשה להם לתוס' לעיל כ"ט א' ד"ה מאן. ממתני דהאוכל תרומת חמץ בפסח דאמאי לא פטר כרת בשוגג דע"כ שאכל כזית אף לאבא שאול דאל"כ במזיד אמאי פטור מתשלומין כאמור ואין להאריך

בתוס' בד"ה ואין נתינה כו' וגט כו', לא בעינן שוה פרוטה אבל כל שהוא דשוה בעינן דאל"כ לא מקרי ונתן וכמ"ש התוס' ל"ג א' ד"ה תתן לו יעו"ש. וגט אעפ"י דלא שוה מידי כיון דלא קאי נתינה לתשלומין שפיר מקרי נתינה שדבר גדול נותן לה שמפקיעה עצמה מבעלה שהיתה קנוי' לזה

בד"ה ההוא מבעי' לי' להכי כתב ונתן כו' אבל רש"י ד"ה ההוא מבעי' לי'. פירוש דמשום סיפא דאת הקודש כתיב ונתן דדרך הקרא להוסיף תיבה אחת

בפירש"י בד"ה לענין מעילה דהתם לא כתיב אכילה, עיין רש"י חומש ויקרא ה' פסוק ט"ו פירש"י אי מה להלן לא הזהיר רק אוכל ת"ל תמעל מעל אלמא מתמעל מעל נפקא. ואמת ברא"מ שם פירש דבריו יע"ש. ודברי הרא"ם שם לא זכיתי להבינם. במ"ש דתרומה כל הנאות. כ"כ בראש דבריו ואח"כ סיים כן דתרומה כל הנאות וא"כ אם לקח חטים טמאין דאין ראוין כ"א להסקה ובישל בהם קדרה יהא חייב והלא תנן אוכל ושותה וסך דסיכה בכלל שתי' הא שאר הנאות לא ועיין לעיל דף כ"א ב' ד"ה כל מקום. דנהנה מחמ"פ אין בכרת דלא יאכל דוקא אכילה. ולא כי כל אוכל ועמ"ש שם משא"כ כאן. ואיש כי יאכל דוקא אכילה וצ"ע

ד"ה שחייב בהן כגון חלב ודם. קשיא לי דמה לשאר מצות שכן מותרין בהנאה ודוקא באכילה אסור תאמר במעילה שיש בה אזהרה ואיסור' עכ"פ. בנהנה ולא אכל ואיך יכול למילף מעילה משאר מצות וצ"ע

בתוספת ד"ה מעילה כו' מיהו קשה לר"י כו'. דאדרבה משבועת העדות ופקדון לחומר' מקשינן. עיין מהרש"א ז"ל וקישור ד"ה הכין הוא בשלמא אי הק"ו משאר מצות אלים אצטריך בנזיר וש"ח למעט מזיד דלא נילוף בק"ו משאר מצות או ממעילה לרבי דהזיד במעילה במיתה וק"ו לקולא עדיף. ממה מצינו לחומר'. (עיין בספר ג"ו וש"ה הארכנו בזה. הק"ו וק"ו לחומר' מקשינן וכן מה מצינו ומה מצינו לחומר' מקשינן וציירנו שם דלא שייך יוכיח ע"ש) וכ"ת דליכ' ק"ו דשבועת העדות ופקדון יוכיחו ה"א הני גזרת הכתוב וא"נ כה"ג ודאי טרח וכתב קרא דאכתי לא הוה ידעינן בבירור. ויש אדם שיטעה וילמוד ק"ו. ולא יודע שיש יוכיח אבל השתא אדרב' משאר מצות ליכא למילף דהיא הנותנת וממעילה לרבנן דמה מצינו אדרב' לחומר' מקשינן ואף דקרבן קולא הוא הא ליתא דהא במעילה ליכא מיתה לרבנן ואפ"ה (איך) [אין] מביא קרבן אלמא מה שאין מביא קולא הוא ועיין בספר מים עמוקים. וכבר נתבאר שדברי מהרש"א ז"ל נכונים וברורים בכל מקום וכאן

דף לג ע"א בתוס' בד"ה ומינה מה תרומה בכזית כו' דנילוף מתרומה שלא יצטרף. עיין מהרש"א ז"ל דודאי אף (בנוצה) [בנהנה] בלא אכילה דיש חילוק בין הנאת אכילה שאין מצטרף לנהנה הנאה בלא אכילה דעכ"פ בצירוף איכ' הנאת פרוטה משא"כ אכילה דכבר הלך הנאה ראשונה אפ"ה ודאי לרבי פטור ואין מצטרף דאל"כ לפרש דמה לכל המצות שכן השיעור שלהן אין מצטרף משא"כ במעילה שחייב קרבן על השיעור פרוטה לזמן מרובה ופירכ' הוא. ובספר מים עמוקים הקשה עליו ולא דק ומתני' דמעילה כ' א' צירף המעילה חייב משמע נמי אף באכילה וכרבנן וכמ"ש מהרש"א ז"ל

בד"ה אף מעילה בו'. עד שיהא בו כזית קשיא להו במעילה נימא דבעינן כזית כמו תרומה דכתיב אכילה וכן בתרומה דסברי דכזית סגי כדמוכח מבריי' ראשונה ואבא שאול אומר עד שיהא פרוטה מכלל לרבנן בכזית לחוד סגי ואמאי לא נימא תרתי בעינן כזית וש"פ

גמרא וכן מורן בבי מדרשא כוותי. רש"י פירוש מורין ביו"ד לומר שהוא מלשון מורה הוראה לא מלשון אילפנא וקשה א איך קאמר דמורין הוראה כן והא לדידן חמ"פ אסור בהנאה ואפילו הי' ש"ה אין תרומה כלל דתתן או ונתן משמע נתינה כל דהו מיהת בעינן (ול"ד לגט דכתבו על איסורי הנאה כמ"ש לעיל. וכמ"ש התוס' כאן ד"ה תתן דבעינן נתינה כל דהו עכ"פ) וכ"פ רש"י כאן ד"ה אמר מר ד"ה לרבי יוסי הגלילי כו'. ואם נאמר כר' יהודא דחמץ מנשרפין וכפי' ר"ת תוך זמנו בשרפה יש ליישב זה דהוה נתינה דנהנה באפר. ואפילו בגחלים מן התורה עיין תוס' לעיל ה' א' ד"ה ואומר יעו"ש. ועדיין צ"ע

ע"ב גמ' ראשית ששירי' נכרין. הנה בתורם מטמא על טמא או מטהור על טמא דהוה תרומה כמבואר מ"א פ"ב דתרומת ומטמא על טמא אף לכתחלה ניחא שירי' נכרין דטבל טמא אסור בהנאה של כילוי וכשתרם שרי הוה שירי' נכרין. משא"כ תרומת חמץ דהוא תרומה שלישית דלא הוזכר בכתוב כ"א טהורה וטמאה ודברי מהרש"א בתוס' ד"ה אמר קרא צריכין ביאור. ועיין בספר מים עמוקים והנה אפשר דקשיא לי' למהרש"א ז"ל מ"ש התוס' דוקא טבל. וטמא אין מדליקין ובטהור נמי אין מדליקין. ויבואר במקום אחר

ע"ש גמ' ענבים שנטמאו כו' ויינן כשר לנסכים ענבים לאו דוקא ה"ה זיתים עיין ר"מ פי"ב מה"ת ופחות מביצה אם הם שניים אע"ג דשני אין עושה שלישי מכל מקום המשקה נעשה ראשון. אבל אם הענבים שלישי יכול לסחוט אף יותר כביצה וכמ"ש הר"מ ז"ל. ועיין ל"ד ב' ודוקא ענבים חולין הא הקדישן עביד מעלה דאף המשקה נטמא עמהם אבל בתרומה לא עשו מעלה דדחוי הוא לקמן וכ"פ הר"מ ז"ל פי"ב מה"ת פי"א יעו"ש. ולי העני יש בכאן קושיא אחת דכאן כתב ולא אמרו פחות מכביצה אלא גזרה כו' והיינו כמ"ש התם דיעבד ופ"ט מרוצח ה"ח נמצא ההרוג מכוון לפי שא"א לצמצם בידי אדם וכאן משמע דאפשר לצמצם בידי אדם וצ"ע

ע"ש דלמא אתי לידי תקלה כו' פת זריק לי' כו' לכאורה אין דומה כ"כ זה לזה דבדורך חיישינן הואיל ודורך לשתות המשקה חיישינן דלמא יבא לאכול ענבים כמות שהן בעוד שעסוק בהן משא"כ פת להדלקה אפשר דשרי. והלכה דחיישינן לתקלה [עפ"ת י"ד סימן נ"ז האריך בזה] הא לא"ה הי' חייב דבתרומה לא עביד רבנן מעלה ודוקא בקודש עביד רבנן מעלה וכמ"ש הר"מ ז"ל פי"ב מתרומת

ברש"י ד"ה טמא מת כו' שכיון שיצא טפה ראשונה נטמאת כו' הא דאמר טפה ראשונה נטמא ויש לפרש דאחר כך מתערב טפה באחרות והכל מעורב. וכנראה מפירוש רש"י וקשה דליבטל ברוב' לענין טומאה כמו נבלה בשחיטה וכ"ת דלא בעינן ששים הא בורכא דהטעם אטו אינו מינו דבטעמ' תליא מלתא. ובטומאה ל"ש חיך אוכל יטעם. ומיהו נמי שייך זה דכהן אוכל ויטעם תרומה טמאה. ואמנם מהר"מ בפירוש המשניות משמע דטפה מטמא חבירתה והיינו אם משקין מטמא אחרים בכל שהן ויבואר אי"ה

בתוס' בד"ה לאימת מתכשרי כו' מכאן מקשה ר"ת כו' היינו דע"כ הטמא נוגע בענבים במקום הנגוב אף לאחר שיצא מהן