ראש יוסף על פסחים לב

דאל"כ בישראל שלוה לגוי דאסור אמאי בעינן הרהין אצל ישראל ש"מ דאל"ה במה יקנה ועמ"א תמ"א אות א' ואות ה' וכ"פ בטור וש"ע הוא בדעת ש"ג שמובא במ"א אות א' יע"ש. ועמ"ש בד"ה ומנא

בד"ה ומנא תימר' דאפילו בשהרהינו שאני כו' ולולי פירושו ז"ל הי' נוכל לפרש ומנא תימר' דבמעכשיו בעינן הרהינו מדלא קאמר אלא. משמע אף במעכשיו בעינן הרהינו ומביא מבריית' דבעינן הרהין אעפ"י דמעכשיו דלרבא הגעתיך ע"כ מעכשיו. אלא דא"כ לאביי הרהין משום רישא כמ"ש מהרש"א ה"ה לרבא ולכן פי' בע"א ויבואר

ד"ה מלאי פת ויין כו' לא שאר סחורה דאי שאר סחורה בתר פועלים הי' לן למיזל אלא מלאי פת ויין. אזלינן בתר מלאי דהיא העיקר. ועיין בא"ח סימן תמ"ט בט"ז ויש בזה כמה שיטות. ושם בפריי הארכתי בזה

בתוספת בד"ה בדרבי יצחק כו'. חשבינן מצוי עכ"ל קשה א"כ אימא גוי מישראל נמי אפשר דקנה. והא ד"ה עובר דבשעת הלואה הוא ולקולא לא אמרינן דלקני גוי ולא יעבור הישראל. ולחומר' שפיר אמרינן דבשעת הלואה מצוי בידך קרינן בי'. ועוד את"ל קונה לגמרי הגוי מכל מקום גוף החמץ של ישראל ודמי למקבל אחריות ששניהן עוברין זה משום אחריות. וזה (שהבין) שהחמץ שלו

ד"ה שקונה כו' אונסים כו'. בלא קיבל אחריות. באמת צ"ע דאין נ"מ כאן אי חייב באונסים או לאו דמיגניב או מתביד אמר רבא גופא לעיל דף ה' ב'. ואפשר שיטת רש"י כל שאין חייב באונסים מן התורה אין עובר עליו וליכ' למקנסי' לאחר הפסח. ועיין מהרש"א מ"ש דלוקי מתניתין בקיבל אחריות אין לו מבוא כי אם לשיטת הגאונים שמביא הרא"ש דף ה' ב'. דחמצו של ישראל בבית גוי וקיבל הגוי אחריות אין הישראל עובר. אבל לדידן דעובר הואיל והגוף החמץ שלו. א"ש דמש"ה פריך מרישא לחוד ולא מסיפ' ג"כ. ומ"ש דלתני במפקיד. י"ל דאשמעינן דוקא סיפ' דומיא דריש' באחריות הא בלא אחריות שרי דישראל לא קני משכון מגוי. ולשיטת הגאונים קשה כאמור וצ"ע

משנה חמץ כו'. רשב"ג כו' מפרש הוא דברי ת"ק ולא חולק עיין פירוש המשניות. ומכאן ראי' דחמץ מנקברין וא"כ יש ג"כ סמך דהלכה כחכמים. ועיין ברא"ש ריש פרק כל שעה ולפי מ"ש נכון הוא דהלכה כחכמים וכרשב"ג דהלכה כמותו

ברש"י ד"ה צריך שמא כו'. משמע הביטול מדרבנן ועיין מ"א תל"ג אות י"ז (ט"ס בדפוס תל"ט וצ"ל תל"ג). ומכל מקום קשה כיון דכבר הפקר הוא הואיל ונתיאש ממנו למה יעבור עליו במועד כשיפקח הגל ואי ברשותי' קאי. מה יושיעני שהיא טמון אלף אמה בקרקע, וגם משמעות רש"י הביאו הב"י דאם משליך חמץ לרה"ר אין עובר וי"ל דמפולת ברשותו הוא. וצ"ע בכל זה

משנה האוכל תרומת חמץ בפסח כו'. יש ב' (מקומות) [אקומתות] בגמ'. א') אם לפי דמים משלם מתני' כר' יוסי הגלילי וכר' נחוניא ואם לפי מדה משלם מתני' כהלכה דאסור בהנאה ושוגג בתרומה אעפ"י שהזיד בחמץ חייב וכרת אין פוטר ומזיד בתרומה אעפ"י ששגג בחמץ. דמזיד הוה כשאר גזלן ודמים משלם וחמב"פ לאו בר דמים ושוגג דתרומה היינו שגג במיתה דאי הזיד במיתה אעפ"י דשגג בלאו אין חומש. עיין ר"מ פרק עשירי מתרומות הלכה א' וכ"מ. משמע שם דכ"ע שגגת לאו אין שגגה להתחייב חומש. ומיהו אפשר שהזיד בלאו ואפ"ה משלם כי אין מלקות פוטר מכפרה כמו שאין מיתת ב"ד פוטר מחטאת. הזיד בכלי ושגג באוכלין (עתו' דף כ"ט א' ד"ה מאן) וה"ה ר' נחוניא ועיין פי' המשניות כתב במזיד פטור שהזיד במלקות דחמץ ומדמי עצים שחמ"פ אסור בהנאה ולאו בר דמים. וכבר הארכתי בספר פורת יוסף מזה בכתובות פרק אלו נערות כי הם דברים סותרים דמ"ש פטור מטעם מלקית היינו אי מתני' כר"י הגלילי. (ובאמת על הגמרא קשה לימא הזיד במלקות) ואיך כתב פטור דלאו בר דמים הוא. גם אי שגג. מזיד בלאו הוא למה לא תנן בתרומת חולין זה. דהזיד במלקות פטור ואי דחמץ כר"י הגלילי לאשמעינן בחמץ חולין הזיד במלקות. ולזה י"ל מזיד הזיד במלקות דחמץ אעפ"י ששגג בתרומה דלאו תשלומי כפרה הן. ועיין ר"מ פרק עשירי ה"ה אכל תרומה מזיד (והתרו בו אין משלם לא התרו בו) אם טהורה משלם קרן. והכ"מ הראה לרפ"ו דתרומות ושם אין זכר להתרו בו אולי לא הי' בגרסתו כן. כי הוא בשני חצאי לבנה. ויש לפרש אם התרו והזיד גם במיתה כדמסיים משלם קרן לבד משא"כ אם שגג במיתה אין פוטר דכפרה אין מיתת ב"ד וכ"ש מלקות פוטר

גם לריש לקיש דאמר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וע"כ בתרומה גלי קרא דלא לפטור ומכל מקום מלקות דחמץ קשה. וע"כ צ"ל. דלפי מדה משלם ומכל מקום קשה אין שתי רשעיות אלא דגלי גלי. או דתשלומי כפרה הן

בפירש"י בד"ה בשוגג שגג בתרומה דלפי מדה משלם כו'. פסק דלפי מדה משלם ומתני' כהלכת' וכ"פ הראב"ד בפרק עשירי מהלכות תרומות ה"ה יע"ש. ומשמע לכאורה אפילו הזיד במלקות דחמץ משלם או דתשלומי תרומה כפרה נינהו. ואין מיתת ב"ד פוטר מכפרה כמו שגג באוכלין והזיד בכלי. אבל מטעם לפי מדה אין לחייבו דמ"מ שתי רשעיות הוא. ועיין כתובות בממון לזה ומלקות לזה בפרק אלו נערות בתוחב חלבו של חברו יע"ש ויש לעיין בזה ויבואר אי"ה. והר"מ פסק לפי דמים משלם ועכ"מ דר"ע וראב"י סוברים דלפי מדה משלם ויבואר לקמן

בד"ה ומדמי עצים אם תרומה טמאה היא. יש לראות טהורה נמי אין ראוי לאכילה בפסח והעיקר רבות' דלא כר' יהודה דאמר מהנשרפין ואפר שוה מידי קמ"ל דאין משלם כלל דמנקברין הוא ומה לי טהורה או טמאה. ולכאורה הי' נראה דמתני' אשמעינן ומדמי עצים כלומר אם טמאה העומדת להסקה. דה"א למ"ש הרמז"ל פרק ששי מתרומת ה"ו זר שאכל תרומה בזדון אף טמאה חייב מיתה ויש לראות הא הר"מ כתב הטעם דכהן טמא שאכל תרומה טמאה דפטור שנאמר ומתו כי יחללוהו. פרט לזה שאינה קודש (לא מטעם אין אחע"א דכולל הוא וחל ובפתיחה לה' שחיטה בפריי לי"ד הארכתי בזה) א"כ זר דאזהרה ומיתה מיחללוהו נפקא ולפטר בטמאה. ולכך אשמעינן ומדמי עצים והכוונה אף טמאה פטור והיינו לאקומתא דר' נחוניא כו'. דמיתה פוטר קמ"ל בטמאה יש מיתה וכאביי וכמ"ש רש"י לקמן ד"ה כר' נחוניא ויבואר שם בעזה"י

דף ל"ב ע"א בפירש"י בד"ה ואחד הסך דאמרינן ביומא כו'. ומשמע דרבנן דאסמכתא הוא ויהי' החומש כאן מדרבנן. והרמז"ל פ"א דתרומת ה"ב כתב מלא יחללו את קדשי והתי"ט במ"א פ"ו דתרומת בשם תו' נדה דאסמכת' הוא יע"ש. מה שכתב הרמז"ל שם פ"א לאכול דבר שדרכו לאכול כתב הכ"מ נלמוד מרפ"ב דמעשר שני וי"ל דהתם שלא יקח במעות מ"ש לאכול אכילה ע"י הדחק משא"כ לענין איסור אכילה ע"י הדחק שמי' אכילה. ועיין בה' יוה"כ

בד"ה כל היכי דמעיקר' כשאכלה כו' דמיכפר לי' כו'. פשיטא לי' דא"נ לפי מדה משלם א"צ לשלם השתא ד' גריווא פירות וחומשיהן דהתורה הקפידה על הקודש שאכל ועליו החומש לא על הדמים וא"כ ליכא למבעי' דכן לפי מדה או לפי דמים משלם עכשיו גריווא פירות והן נעשים קודש וחומש עליו ושלשה זהובים מעות. ואם רצה הכהן מוחל אותן שלשה זהובים ויהי' מלת כשאכלה רבותא לא מבעי' אם גזל שונא ד'. וכשאכלם שויא זוזי דליכ' למבעי'. אפילו כשאכלה שוי' ד' ליכא למבעי' דליכ' נ"מ כאמור

בד"ה אימא סיפא כו'. במזיד פטור מתשלומין ואי ר"י אמאי פטור לא ציין ומדמי עצים דפטור תשלומין לחוד קשיא. דאי לפי דמים בתרומה טמאה אין משלם אלא דמי הסקה כמ"ש הרמז"ל פ"י מתרומת ה"ה א"כ חמ"פ לר"י הגלילי. אפילו בטהורה אין משלם אלא דמי עצים א"כ ברישא משלם דמי עצים. וסיפ' אמאי פטור מדמי עצים (ולעיל לא אמר נ"מ בטמאה דהא יש נ"מ בחמ"פ ועלה מייתי לה) ולמאי דמשני ר"נ בן הקנה יאמר מדמי עצים אם טמאה היא לומר דאפילו טמאה חייב מיתה דלא תימא מחוללת היא מכבר. וכמ"ש לעיל ברש"י במשנה. אבל טהורה אעפ"י שצריך לשרוף אין מחוללת מקרי א"כ מ"ה בביטול סגי והבן

בד"ה כר' נחוניא כו' אסון כו'. דחמץ בר דמים כו' מאי חומש איכא כו' בחמץ חולין עכ"ל מוקי לה אליב' דאביי דמיתה בי"ש פוטר מאסון כמ"ש בסוף. דאי דוקא כרת ליתני חמץ חולין. והי' לרש"י לפרש שגג בשתיהן דאל"כ מיתה פוטר אלא דהי' צריך לסיפ' (ופסיק) [ופריך] לי' מריש' גופא. דע"כ שגג בשתיהן ואפשר לומר דאי הזיד בתרומה ושגג בכרת הי' סברא דחייב חומש הואיל ושגג בלאו דתרומה ושגג בכרת דחמץ דה"א למהני לי' שגגת כרת דחמץ דמקרי איש כי יאכל קודש בשגגה (דנהי דשגג בלאו והזיד במיתה בתרומה דעלמ' לא הוה שגגה דאין שב מידיעתו דהא לא שב ממיתה ואיך ישוב ממלקות ועם שהמלקות לפעמים חמור לי' כההוא דאלמלא נגדוהו ועיין הר"מ פ"י מתרומת ה"א ובכ"מ שם ותבין) אבל שגג בכרת ה"א דשב מידיעתו ואיש כי יאכל בשגגה ולפ"ז אשמעינן דוקא חמץ תרומה וסיפ' הזיד בכרת לזה כתב דשגגת כרת של חמץ לא אהני לתרומה ומאי חומש איכא. עיין מהרש"א וכוונתו דלמא הזיד בחמץ. ונקט תרומה דשוגג חייב דכפרה משא"כ חמץ חולין ומיהו י"ל דגלי גלי סובר רש"י וכ"כ בספר מים עמוקים. ומוכיח רש"י דאי הזיד בחמץ ול"ש גלי וע"כ ר"נ לא סובר כחזקי'. לתני חמץ חולין אלא כאביי וגלי גלי יע"ש. ומיהו מ"ש רש"י רישא אשמעינן דחמץ בר דמים ולא כתב דאשמעינן הא גופא דאמרינן הואיל וגלי גלי דעדיף טפי לומר כן דאשמעינן בתרומה הא מלתא ומ"מ ציון מהרש"א ז"ל אין מורה כן ויבואר אי"ה

בד"ה אבל מפריש ד"ה אפילו לר"י הגלילי. כיון למ"ש התו' ל"ג א' ד"ה תתן לו ולא לאורו וכאן ד"ה דבר הראוי להיות קודש יע"ש

בד"ה את הקודש משמע את הקודש שאכל אלמא ראוי להיות קודש היה. ירצה את הקודש היינו מה שאכל ישלם לו דוגמתן ממש ותרומת חמץ אלו הי' עושה תרומה עכשיו אין תרומה דאסור בהנאה ויראה דהוא כפירוש התוס' כאן

ד"ה וכי מה הנאה כו'. נהי נמי דלית לך הא דרשא כו' אבל התוס'