ראש יוסף על פסחים לא

ציבורין ומתורת חצר. יש לעיין דאין שליחות לגוי. ועח"מ מזה. וכאן אין להאריך. ופירושו דאחר הפסח אהגעת זמן קאי ולא פדאו. אבל אם הגיע הזמן קודם הפסח א"צ מעכשיו. אם בא הזמן ולא פדאו. והרהין אצלו ברישא שרי דאין דין אסמכתא לגוי. כ"כ הרא"ש והיא שיטת הר"א ז"ל פ"ד מחמץ. ומיהו בסיפא דישראל שלוה לגוי והגיע הזמן קודם פסח. אפשר דיש דין אסמכתא בישראל מגוי ושרי כל שלא אמר מעכשיו לשיטת הרא"ש ורש"י והר"א

השיטה השני' כפי הנראה הוא דעת המחבר בש"ע תמ"א דבין הגיע הזמן קודם הפסח או אחר הפסח. תלוי בג' תנאים דוקא כי יש אסמכתא לגוי. הלכך ברישא אם הגיע הזמן קודם פסח ולא אמר מעכשיו אסור דלא קני הגוי דאסמכתא הוא וכ"ש בסיפא דשרי דיש אסמכתא, וכן נראה להלכה כפי המבואר בתמ"א ובמ"א שם אות ב' יעו"ש

השיטה השלישית הוא דעת הרמז"ל פ"ד מה' חמץ ומצה. והוא דעת רבינו אפרים דמתניתין בהגיע הזמן קודם הפסח בעינן ג' תנאים ומהני דיש אסמכתא בגוי. אבל הגיע הזמן לאחר הפסח לא מהני ג' תנאים מטעם הואיל דאי בעי פריק הישראל אמרינן הואיל כמו בחלה לקמן (ולשיטות הקודמות כתב הר"ן הואיל ומחוסר ממון לא אמרינן הואיל) והתוספתא דתניא גוי שהלוה לישראל ואמר אם לא באתי קודם הפסח מכור לך שרי מוקי הרמז"ל כפשטי' דוקא קודם הפסח הא לאחר הפסח אסור. ורא"ש פירוש קודם הפסח אאמר לו קאי דאמר הישראל קודם הפסח אם לא אפדה אחר הפסח מכור לך שרי. והר"ן כתב דתוספתא מיירי בלא אמר מעכשיו הלכך בעינן קודם הפסח יע"ש. ובדברי קדשו של הר"ן יש לי מקום עיון שכתב בהגיע הזמן קודם הפסח לא בעינן מעכשיו דבמשכון לא שייך אסמכתא דב"ח קונה משכון (דלא כראב"ד שאין אסמכתא לגוי אלא מטעם דבע"ח קונה משכון כדר' יצחק) והא גוי מישראל לא קנה משכון כדמסיק לקמן וא"כ הוה אסמכתא. גם התוספתא דמוקי בלא אמר מעכשיו. א"כ למה שרי בהגיע הזמן קודם הפסח דגוי מישראל לא קנה משכון ויש אסמכתא לגוי וצ"ע. ואין להאריך כאן ואי"ה יבואר

ומעתה בסוגיא דשמעתתא כשארמוז על אחד מהשיטות תתן לב עלי'. ועיין ר"מ פי' המשניות סגר הדלת בעדו ולא מצאתי פתח פתוח בדבריו כלום מהשיטה שלו. ואמנם כתב התנאי בשניהם (ר"ל ברישא וסיפא) שיאמר מעכשיו כו'. והנה זה תנאי הכרחיי הוא הזכיר אותו. הא הרהינו אין מוכרח. שהקנה אותו בק"ס די גם שלא פדאו א"צ להזכיר דהגיע זמן קודם פסח מיירי ופשיטא דהכין הוא והבן

בפירש"י בד"ה נכרי שהלוה כו' כשהרהינו כו'. ומחוסר גוביינא לא הוה כו'. השמיט מעכשיו והא לרבא קאי. והרע"ב הזכיר מעכשיו. ומלת מחוסר גוביינא לא הבנתי דהטעם או דאחריות על ישראל או דבמה יקנה ולרש"י משמע אפילו הקנה בק"ס ואין אחריות על ישראל אפ"ה אסור בלא הרהינו אצל גוי דמחוסר גוביינא. וא"י מה איכפת לן במחוסר גוביינא. ואולי יאמר הואיל. משא"כ כשהוא ביד גוי החליטו לגמרי ואין עובר והבן זה

ד"ה ישראל שהלוה כו'. נמי כיון דהרהינו ולא פרעי' מההוא שעתא דאוזפי'. מלת נמי שלא תאמר דסיפא אף בפרעי' דישראל מגו קונה משכון כדר"מ וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה אלא הכא כו'. וסתם מתני' ר"מ לכן פירש"י דלא כן הוא אלא חד טעמא לשניהם. דקיי"ל כת"ק לקמן דגוי מישראל אין קונה משכון דוקא לא פרעי' אסור כאמור וא"י שינוי הלשון ולעיל כתב מההוא שעתא דהרהינו וכאן כתב משעתא דאוזפי' והבן זה ויש ליישב

דף ל"א ע"א גמרא. אא"ב למפרע כמאן דגבו מחיים דאבוהן. עיין מהרש"א כתב מטלטלין לא הוה כמאן דגבו מחיים. ועמ"ש עוד בתוס' ד"ה משעבדנא לב"ח דאבוהן וקשה דמטלטלין אפילו הניח אבוהון בעין אין משועבדין לב"ח דמטלטלי דיתמי לא משעבדי לב"ח ועיין בס' מים עמוקים. ואמנם גם מ"ש רש"י ד"ה דינא הוא שכתב אבל מעות שלא הי' בעין אין ב"ח גובה וכשהם בעין אין כאן לוה דא"נ מטלטלין שהיו בעין בחיי אביהם קיי"ל מדינא דגמרא אין ב"ח גובה מהם (אלא מתקנת הגאונים) ואולי יש לחלק בין חוב בשטר ובין חוב בע"פ. ואחריות הנראה שחוב בשטר הוא דהרי כתב ליה בשטר אחריות ואי הוה בעין מטלטלין אפשר דגובה מהן. ועיין בבא קמא דף י' ע"ב בתוס' שם וכאן אין להאריך ויבואר אי"ה

ע"ש נכרי שהלוה כו'. אמטו להכי מותר בהנאה כו' לשיטת רי"ף ורא"ש וראב"ד. והוא שיטת רש"י דהגיע זמן אחר הפסח וכן לשיטה דבין הגיע קודם או אח"כ מיירי מתני'. שפיר דקס"ד בלא הרהינו והישראל לא קיבל אחריות והישראל אף דלא הקנה לגוי המשכון בק"ס או אג"ק. מכל מקום שיעבודו של גוי עליו כיון דאי זבין מלוה הוה מכירה אלמ' בלא פדאו ברשותי' דמלוה מעיקר' קאי אלא לרבא קשיא וה"ה דקשיא אסיפא אמאי אסור בהנאה ומכ"ש בלא הרהינו הא עד אחר הפסח ברשותי' דגוי הוה קאי אבל לשיטת רבינו אפרים והרמז"ל פ"ד מחמץ ומצה ה"ה. דוקא הגיע הזמן קודם פסח הוא דשרי ברישא קשה מה פריך הא לרבא נמי ניחא דבהגיע הזמן של נכרי הוא קודם הפסח (ועיין ברא"ש) וי"ל דפריך לאביי קנה הנכרי ולא הוה אסמכתא כיון דעדיף ואלים שעבודי' של מלוה ואי קדיש וזבין הוה הקדש ומכירה ואין יכול לחזור בו ה"ה דקונה החפץ שיש לו שעבוד עליו. ואין כאן אסמכת' אלא לרבא דאמר ברשותי' דילי' קאי נהי דבהגעת הזמן גובה מכל מקום הואיל ואמירה היתה בשעת הלואה ואז לא אלים שעבודי' כ"כ תו הוה אסמכת'. ומשני בשהרהינו והי' סובר גוי מישראל נמי קונה משכון ועוד אפשר לומר לרבא אף דמכאן ולהבא הוא גובה מכל מקום מטלטלין אף בהגיע הזמן והוא ברשות הלוה. ולא הקנה לו בק"ס או אג"ק אי זבין ואקדיש מלוה נמי לא קדיש דעדיין מחוסר גוביינא. ולאו ברשותי' דמלוה קאי עד דגבי לי' מלוה. משא"כ לאביי משעת הלואה ברשותי' דמלוה קאי אף דמחוסר גוביינא ואף במטלטלין. ועיין מהרש"א בסמוך בגמרא ומשני הגמרא כשהרהינו אצלו לרא"ש וסייעתו אף פדאו אח"כ שרי כיון דב"ח קונה משכון. למ"ד אף גוי מישראל קונה ועמ"ש עוד לקמן מזה. ועיין מ"א מ"ש דלרא"ש אמאי לא מוקי בהגיע זמן קודם פסח יע"ש. ואמנם לשיטה שני' י"ל דמשמע לי' מסתמא תנן בין הגיע קודם או אחר הפסח

ע"ש ד"ה עובר איפכא מיבעי לי' לשיטת הרמז"ל קשה דלמא בהגיע זמן אחר הפסח קאמר ד"ה עובר דהואיל ואי בעי פריק הישראל מש"ה ד"ה עובר. משא"כ ברישא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו. והגיע הזמן אחר הפסח לת"ק אינו עובר דמכאן ולהבא ברשות ישראל ולר"מ עובר ומתניתין ר"מ הוא ולמפרע קונה. ומש"ה עובר ועיין בלח"מ פ"ד מחמץ

בפירש"י בד"ה דינא הוא כו' מעות שלא הי' בעין כו' כבר כתבנו בגמ' מה שקשה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אפילו מטלטלין שהיו בעין ועיין במהרש"א מזה

בד"ה מאי לאו כו'. דת"ק סבר מכאן ולהבא כו' דבגמרא אמר מ"ס למפרע [גובה ואר"מ] קאי ובמה דסיים פתח לכן פירש"י דת"ק סבר מכאן כו'

ד"ה ישראל כו' לאחר הפסח אין עובר אם נהנה ממנו עיין מהרש"ל ולא הבינותים על בוריין ודברי מהרש"א הם כפשוטן דודאי הני תנאי כר"ש ס"ל דלר' יהודה אף דנכרי נמי אסור לאחר הפסח כדמסיק לעיל. א"כ אמאי לא פליגי תוך הפסח לת"ק לא הוי בספק לאו דב"י ומותר לשהותו ולר"מ עובר בספק ב"י ואסור לישראל לשהותו וכ"ת תוך הפסח כ"ע שרי לשהותו מספק דא"כ לאחר הפסח ולא פדאו אמאי אסור לר"מ מה בכך דלמפרע של ישראל הא לא שייך קנס כיון דבהיתרא קא שהה אצלו דלמא יפדנו הגוי ואהא כתב דאי הוה תנא הכין ה"א לאחר הפסח כ"ע שרי דכי קניס ר"ש בודאי שעבר ב"י לא בספק לכך קמ"ל רבותא לר"מ דאסור הואיל ועבר מספק ב"י. ומיהו קשה בהוה אמינא בלא הרהינו מיירי וה"ה מתני' לאביי בלא הרהינו א"כ ישראל שלוה לנכרי אמאי אחר הפסח אסור בהנאה דא"נ למפרע של ישראל מ"מ בפסח לא עבר ישראל בספק לאו דב"י דהא הי' החמץ ברשות גוי ומה הוה לי' למעבר וצ"ע. ויבואר חי"ה

בד"ה אימא סיפא כו' איפכ' הוה לן לאפוכי פלוגתייהו כו' למ"ד לעיל עובר הכא אין עובר. ולמ"ד התם כו' עכ"ל. איפכא משמע דלהיפוך הוא וז"א דת"ק אמר שפיר בכאן עובר אלא לר"מ דהתם עובר הכא אין עובר. וזה שהיפך רש"י למ"ד התם עובר הכא אין עובר שזה עיקר הקושיא הוא ומ"ד התם אין עובר שפיר

ע"ב גמרא הא דאמר לוה מעכשיו והיינו בין רישא וסיפא וכפירש"י ד"ה ל"ק כו' כת"ק דר"מ דישראל מגוי נמי לא קנה משכון דסיפ' דומיא דריש'. וכ"פ בטור וש"ע תמ"א. ובריית' גוי שהרהין פת פורני מסייע לזה דישראל מגוי לא קנה וכמ"ש רש"י דאפילו לאביי מוכח כן דא"כ בלא הגעתיך עובר דקנה משכון אפילו פדאו כמ"ש התוס' ד"ה אלא וד"ה ואם יע"ש ועיין מ"מ פ"ד ה"ה מחו"מ כתב. הרמז"ל השמיט זה דסובר ישראל מגוי [אינו] קונה משכון וחייב באחריות. וכבר נתבאר דאחריות חייב לבער והביאו הב"י ג"כ. ולישנא דחייב באחריותו לא ידעתי לפרשו דאי חייב באחריות אפילו לא קנה משכון חייב לבערו אלא אף שאמר הישראל שאין מקבל אחריות כיון דישראל קונה משכון מגוי אפילו פדאו עובר הישראל בפסח ואסור לכל ישראל אחר הפסח כיון דקונה משכון. אלא שלפ"ז יהי' סתירה מפי' המשניות לחבורו שבפי' המשניות כתב התנאי בשניהם י"ל ברישא וסיפא שאמר מעכשיו דוקא הא לאו הכי לא שאין ישראל קונה מגוי משכון וכ"פ באה"ע כ"ד סעיף י"ב. ועב"ש אות ל"ב יע"ש

ע"ש ומנא תימרא דשני בין מעכשיו דתניא שהרהין כו'. לא ידענא איזה רמי' יש מבריית' יותר ממשנה דלאביי בריית' נמי מיירי בלא מעכשיו והגעתיך שאינו רוצה לפדותו כמ"ש התוס' ד"ה ואם וצ"ע

ברש"י ד"ה לא קשיא מתני' כשהרהינו כו' מעכשיו עיין מהרש"א דמשמע מרש"י אפילו במעכשיו בעי הרהינו יע"ש. והנה ודאי כן הוא וכ"פ הרא"ש וטור וש"ע. אלא ברא"ש הטעם דאי לא הרהינו אחריות על הישראל ומשמע בלא קיבל אחריות שרי אעפ"י שלא הרהינו אצל גוי. וע"כ בהקנה לו אג"ק או ק"ס דאל"ה במה יקנה ותדע