ראש יוסף על פסחים ל

טפי. כמ"ש הרשב"א בתה"א במ"ה ויבואר קצת בתוס' ד"ה אמר רב הואיל ולעת עתה לית כאן חשש איסור חמץ. והוי יודע שמרש"י מוכח דאפילו אותן איסורין שבמשהו. אפ"ה נט"ל קיל מיני'. דאל"כ לרב מינו במשהו ונט"ל נמי אסור וגזרינן שלא במינן אטו מינן ועיין א"ח תמ"ז ס"ה מזה

בתוס' בד"ה אמר רב כו'. גזירה שאב"י כו'. היא גזרה קרובה מאוד. ומש"ה אף כ"ח דשבירה הוה דיעבד. כמו זוז"ג לעיל דיותץ הוה דיעבד. מ"מ אטו ב"י קרוב לטעות מאוד. ואמנם ברשב"א במ"ה הביאותיו בפריי לי"ד ק"ג. סובר דחמץ לאחר הפסח ל"ש האי גזרה. אטו בת יומא. דלאחר הפסח מה שייך גזרה זו הא מותר לבשל חמץ ולאכול. ול"ש האי גזרה. אלא באיסור שנוהג בכל שעה כמו חלב ודם. עמ"ש ברש"י. ועמ"ש בתוס' ד"ה לישהינהו

בד"ה לישהינהו עד לאחר הפסח כו'. ואפילו איסור דרבנן. ירצו בזה. דלא תימא דנט"ל איסור דרבנן הוא אטו ב"י. ואיסור דרבנן מבטלין. ופריך אי ס"ל לרב נט"ל שרי. לזה כתבו דאפילו איסור דרבנן אין מבטלין כו' ומ"ש דאיכא תרתי לטיבותא כו'. ומשני אטו בל יראה. דליכא אלא חדא לטיבותא ואסור מדרבנן וגזרינן שאינו מינו אטו מינו. וגזרה קרובה כי הא גזרינן גזרה לגזרה. א"נ נט"ל כי הא במינו כ"ע מודים דאסור אף לאותן הסוברים. נט"ל בפסח שרי. דעדיף ממשהו שאני התם דמשהו מ"ה בטל, ומדרבנן גזרו. ובנט"ל לא גזרו. משא"כ במינו לר' יהודא. דמ"ה לא בטל ודאי הבלוע בדופן הקדרה. איסור תורה שייך בי'. דלא נפסל מאכילת אדם אלא שנותן טעם פגום בתבשיל. ומטעם ביטול חד בתרי קאתינן עלה. ובאיסור תורה כ"ע מודים דאסור. והבן זה ועיין ב"י בא"ח מזה. ומ"ש בפריי לי"ד ק"ג. ור"י סובר (דכלי מתכות). דכלי מתכות דיש תקנה בהגעלה אפילו משהו ונט"ל אסור. ואין לחדש דין כזה. אלא בכלי חרס דאיכא תרתי לטיבותא ושבירה הוה דיעבד. כי האי גוונא שרי אף לכתחלה. ודע לדידן משמע אף זה אסור בכ"ח. ועי"ד צ"ט ואין להאריך כאן. ועמ"א תנ"א. אות א' קשה לדידן אפילו דייסא שרי אחר הפסח. דלר"ש לא עבר ב"י. ובפריי שם הארכתי לכן לא ראיתי להאריך בכאן

בד"ה דלמא אתי למיעבד כו'. דלא שכיח כו'. כוונתם דכאן גזרה קרובה הוא דלא ידקדק לבשל בו מינו. או אינו מינו משא"כ לעיל דלא שכיחא שיתערב לו. ולכן לא גזרינן דליכא כרת

בד"ה חפי' במלחא פת שאפאה עם הצלי כו'. ול"ק דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא לתי' שני שכתבו התוס' בד"ה דלמא אתי למיכלי' בכותחא. דכאן הוה בעין ושם לא שייך זה. וע' בפוסקים שהאריכו בזה. ושם הוה לכתחלה. דיכול לאכלו בבשר אלא דגים מותר לאוכלן בכותחא לכתחלה

ע"ב גמרא. אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו. יש לראות דלמא שאני היתרא בלע. דמועיל היסק דהו' עדיף מנ"ט בר נ"ט. משא"כ חמץ דשמו עליו. ומקרי איסור' בלע. אפשר דאין מועיל היסק. וע' בא"ח ה"פ

ע"ש תנור של מתכת. ואב"ע חייס עליו לתי' קמא לא אתותב רבא בר אהילאי דסובר כרב ולתי' בתרא אתותב. והכי קיי"ל כתי' בתרא. וקדרה של חרס דאין מועיל הגעלה בצירוף בכבשן. ולבינה דין כ"ח יש לה. אלא דלא חיישינן דפקעה דעב הוא. אבל לבינה וקדירה שנתיבשו בחמה דין כלי אדמה יש להם. ומותרין בהגעלה ע' י"ד קכ"א וה"פ תנ"א

ע"ש הני סכינא דפסחא. היכי עבדינן להו עט"ז א"ח תנ"א אות ה' יע"ש. וי"ל דסכינ' דאיסור' ודאי בעי ליבון. כמ"ש התוס' ד"ה והלכת'. ומבעי לי' בחמץ אי היתרא בלע או איסור' מקרי. כי"א כן דשמו עליו. ומש"ה מבעי' לי' לרב אשי דוקא. דאיהו מחלק בע"ז בין היתר' בלע כמ"ש התוס' כאן

ע"ש זה תשמישו ע"י חמין. וזה תשמישו בצונן לכאורה יאמר דיי"נ אף שהה בי' מעל"ע אפ"ה לדעת או"ה דכבוש בכלי אין פועל בו יותר מכדי קליפה וע' ת"ח כלל פ"ה מזה. א"כ א"ש דיי"נ בצונן אין הבליעה הולכת יותר מקליפה, ומש"ה עכ"פ מהני הגעלה. כמו בכל כלי מתכת. אבל לדידן דכבוש אוסר בכלי כולו וכן הלכה. יש לעיין בזה וע' בפריי לי"ד ק"ה מ"ש בכבוש בכלי מתכות לענין דינא וע' בש"ך סי' ס"ח בסופו בכלי נחושת לענין עירוי בשם רי"ו ובי"ד קל"ה סעיף וי"ו ויבואר אי"ה. וכאן אין להאריך

ברש"י ד"ה חייס כו'. ואתי למסמך אהיסק בחמץ. ויש מפרשים חייס ולא ישהה כל צורכן עד שיתלבנו. וע' א"ח תנ"א

בד"ה קוניא פלומי"ר בלע"ז. של חרס וטוח באבר. וע"כ אי מותר בהגעלה קאמר דבלא הגעלה לא עדיף מכולו מתכות. דאלו טוח בזכוכית. הי' מקום לומר דמבעי' אי בעי הגעלה דדמי לזכוכית. דא"צ הגעלה עיין י"ד קל"ה. ומ"ש טו"ח. היינו טיחה בעלמ' לא מצופין דהני אפשר דמהני הגעלה. דככלי מתכות דמי עמ"א תנ"א אות מ"ה. ומצופה זכוכית גרע טפי. דלא מהני הגעלה וע' ברש"י ד"ה דמדייתי יע"ש מ"ש בזה

ד"ה דמדייתי פולטין המשקין. מדופנן החיצון. וכיון דבלעי התורה העידה כו'. והיינו דמדייתי קודם הגעלה. וכמ"ש התו' ד"ה התורה העידה ואולי לא הי' לפני התו' כתוב בגירסת הקונטרס. כמו שהוא לפנינו. מדהוצרכו להביא ראי' מע"ז ועמ"ש בתוס' מזה. ובע"ז פירש"י מצופה אבר

בתוס' ד"ה התורה העידה כו'. תיפוק דמדייתי. עיין מהרש"א וכוונתו מבואר דלפום סברא דהשתא. דמאני דקוניא מדייתי בפנים. וע"כ לאחר הגעלה דקודם הגעלה. כלי מתכות נמי מדייתי. ואפ"ה ניתרין בהגעלה. וע"כ לאחר הגעלה מדייתי קוניא וגריעי טפי מאלו הי' צח לחוד. דלא מדייתי לאחר הגעלה דהא הוצרכה התורה למכתב ישבר. ואי מדייתי לאחר הגעלה למה לי קראי. והיינו כמו שפי' התו' בע"ז. ל"ג ב' ד"ה קוניא. שהוא מצופה בהיתוך זכוכית שלא נגמר מלאכתו. גרע טפי מכ"ח גרידא. ובפריי לה"פ תנ"א הארכתי בזה יע"ש. והוקשה להם שפיר למה לי' למייתי ראי' מכ"ח. דהני גריעי טפי דמדייתי לאחר הגעלה. ותרצו דמדייתי הני קוניא קודם הגעלה כבחוץ כמו כל כלי חרס. ולאחר הגעלה אין מדייתי אפי' בפנים. ומייתי ראי' מקרא שפיר. דכ"ח אין תקנה בהגעלה. ומ"ש מהרש"א דגריעי משאר כלים. ר"ל מאני דקוניא המצופין אבר או זכוכית. עכ"פ גריעי משאר כלי מתכות או עץ. ואף על גב דגם הוא ידע דמדייתי בחוץ. ואפ"ה מבעיא. שמא הואיל ומצופין באבר וזכוכית אין בליעתן כ"כ מרובה כמו שאר כ"ח. וליהני הגעלה. אפ"ה השיב דיש להשוותן לשאר כ"ח. משא"כ אי הפי' מדייתי. לאחר הגעלה פשיטא דהשיב שפיר דלא מהני הגעלה דהא חזינן דלא מהני להו הגעלה. וכמו כל כ"ח. דמה"ט לא מהני. אלא דקשה למה לי' למייתי ראי' מקרא מה שהחוש רואה וקרא למה לי

ודע דרש"י בע"ז ל"ג ב' פירוש קוניא כלי חרס מצופה באבר. יע"ש הפך ממ"ש כאן. טו"ח באבר דטוח כמו שועין שכתב הרמז"ל דלא מהני. כמו שהביא המ"א בתנ"א אות מ"ה. דטוח מתרגמינן ושוע והוא טיחה בעלמא. אין בו ממשות וכ"ת התם אמרינן דשרי ביי"נ. ולכן פירש"י מצופין באבר דהא פריך לה התם מיי"נ אחמץ וגם כאן. ומשני זה בצונן וצ"ע. ועמ"ש בפריי לא"ח תנ"א

בא"ד. וא"ת והא יוצא מידי דפי' ע"י כבשונת. וי"ל דנעשה ככ"ח חדש. קושייתם אלישנא דלעולם. והא מהני כבשונת וה"ה דהו"מ להקשות אקרא דכ"ח ישבר. והא מהני כבשונת. ותירצו דזה כלי חדש הוא. והראשון כשבור וכ"כ הרא"ש יע"ש. וע' מהרש"א דקדירה חרס שנטמא. יש לה תיקון ע"י כבשונת. דהוה פנים חדשות ותנור לא מהני יע"ש. וסבור הייתי דמש"ה. כתיב תנור וכיריים יותץ ולא כתיב כלי חרס יותץ. אלא דמהני בי' כבשונת. וזה אינו דהא כתיב בכ"ח ישבר. וכ"ת דהחמיר הכתוב במקדש הא מהני ביה כבשונת. אלא דהחזרת כבשונת הראשון כשבור כמ"ש הרא"ש. ואה"נ דתנור וכיריים יותץ. לאו דוקא ויבואר עוד

משנה נכרי כו'. הלכה עמוקה היא. ולי ההדיוט דרכי החכמה נעלמו ממני גם צוק העתים. אין הזמן מספיק. אמרתי אכתוב בקצרה. ויבואר אי"ה

הנה יש בכאן שלש שיטות א' פירש"י והרא"ש שאחר הפסח אהגעת זמן קאי. וגוי מישראל או ישראל מגוי נמי לא קנה משכון (כת"ק דר"מ לקמן) הלכך בין ברישא וסיפא בעינן שלש תנאים. (א') הרהינו. (ב) מעכשיו (ג) הגיע הזמן ולא פדאו אז ברישא שרי דלמפרע של הגוי. ובסיפא אסור דלמפרע של הישראל הא חסר א' מתנאים או שלא הרהינו ברישא אסור. דאחריות על ישראל. וא"נ אמר לו הישראל שאין מקבל אחריות. אפ"ה במה מקנה הגוי הואיל ואין ברשות הגוי. (עיין רא"ש ומ"א תמ"א אות א') או בהרהינו ולא אמר מעכשיו אסור דקיי"ל כרבא. מכאן ולהבא הוא גובה. או שפדאו אח"כ הישראל. למפרע של ישראל ואסור וכן בסיפא לא הרהינו במה קנה הישראל ושרי. או שלא אמר מעכשיו לא קנה הישראל אלא מכאן ולהבא ושרי והיינו בלא קיבל הישראל אחריות או שפדאו אח"כ הגוי נמי שרי דשל גוי הוא. עיין רא"ש וטור. ויש לראות למה שבק הדין תוך הפסח ונקט הדין של אחר הפסח וברייתא ל"א ב'. גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אם אמר הגעתיך עובר ופרש"י תוך הפסח דשמא לא יפדה הגוי. ועט"ז תמ"א אות ג' כתב דזה גרע מאחריות דגורם לממון שמא יאבד. וצריך לשלם והוה על הספק. כ"ש זה דשמא לא יפדה יע"ש. והנה לכאורה בחלוקה דישראל שהלוה לגוי אף פדאו הגוי אח"כ מ"מ בפסח הי' הישראל בספק לאו דב"י וכ"ש למ"ש הט"ז יש סברא דודאי עובר ב"י. דכ"ש מאחריות הוא. א"כ אמאי כתב הרא"ש וטור בישראל שהלוה לגוי דוקא לא פדאו ומנלן זה דלמא אפילו פדאו קנסא קניס. הואיל ועבר ב"י תוך הפסח או אפשר בספק לאו שעבר קנס לי' ר"ש. וי"ל דמשמע לי' דבחד גוונא מתנייא מה רישא דשרי אינו אלא בלא פדאו ה"ה סיפא דאסור כה"ג בלא פדאו. ומ"מ צ"ע טעמא מאי וכ"ש למ"ש הט"ז כאמור. ומיהו גוי שהלוה לישראל ולא הרהינו אלא הקנה הישראל לגוי החמץ בקנין סידור. ואמר מעכשיו ולא הי' אחריות על ישראל שרי עמ"א תמ"א אות א'. ואגב קרקע אי בעינן