ראש יוסף על פסחים כט

בדילי מיני' הא משבע עד שתחשך נמי בטל בששים ואי קשיא לימא כרת והנאה די"ל חלבו של ש"ה אסור בהנאה וענוש כרת ואפ"ה בטל בששים ולהכי צריך כרת ולא בדילי מיני'

ד"ה ושלא בזמנו כר"י כו' דאוריית' דאי כר"ש אף דנימא דבעינן ששים שלא במינו מכל מקום במינו הי' ליבטל במשהו דשאני טעם דחיך אוכל יטעם ודבר הניכר הוה כבעיני'. משא"כ במינו במשהו ודאי כרב יהודה ס"ל דאחר הפסח ד"ת ולא פירש כר"י מין במינו דזה שייך לעיל

ד"ה שלא במינו כו'. דשלא בזמנו דאין כרת שלא במינו אטו מינו לא גזור כי היכי דלא גזור בב"ח כו', לכאורה שלא במינו אטו (מינו) מינו שלא בזמנו לא גזור כי, היכי דלא גזור בב"ח אף דאסור בהנאה. ויותר הי' לפרש מלת כולי האי היינו דיש מקום לגזור בחמץ לאחר הפסח אטו בזמנו. שלא במינו אטו מינו. וע"ז אמר כולי האי גזרה לגזרה לא גזור. וי"ל דאה"נ קאמר. ומ"ש בב"ח. יראה בשר שנאסר מחמת חלב דאסור בהנאה ונפל לירקות דלא גזרינן אטו שאר איסור מין במינו כו' ה"ה דל"ג בחמץ שלא בזמנו אף דלא בדיל מיני' אפ"ה ל"ג ועדיין צ"ע

ד"ה כרבי שמעון דלאחר זמנו שרי ואפילו בנ"ט נמי שרי ולקמן פריך כו' מבואר מזה לכאורה כמ"א דפחות מששים נמי שרי לאחר הפסח וזה דלא כמ"ש לעיל ברש"י ד"ה אי נימא. וי"ל דיש סברא לכאן ולכאן והכריח לרש"י לפרש כן. דא"כ לימא שמואל שלא בזמנו במינו נמי מותר כיון שזה עיקר הרבות'. אלא ש"מ אף בפחות מששים קאמר דמותר וז"ש ולקמן פריך וה"ה דמצי להקשות אף כאן ויבואר

שוב ראיתי שרש"י אפשר ציין כר' יוחנן דלדידי' ודאי הכין הוא דאף בפחות מששים שרי לאחר הפסח משא"כ לאינך י"ל סברא לכאן ולכאן. והוי יודע דשלא בזמנו לא נכלל משבע עד שתחשך דהא אסור לר"ש מ"ה כמ"ש בדף כ"ח ב' ד"ה ור"ש. וא"כ ע"כ נכלל בזמנו. וא"כ קשה לדידן אמאי משבע עד שתחשך בטל הוא בששים. כיון דאמר רבא חמץ בזמנו במשהו כו'. ועיין ר"ן. וי"ל דאנו סוברים כבעל המאור דלר"ש שרי עד הלילה ואנו פוסקים לפני זמנו כר' יהודה ויבואר עוד אי"ה

ואמנם רש"י בדף ל' א' ד"ה שלא בזמנו מותר אפי' בנותן טעם. מבואר להדיא סברת רש"י אפי' פחות מששים ויבואר שם בעזה"י

דף ל' ע"א גמ'. ומי אמר רבא הכי והאמר קנסא קניס מכאן הוכיח המ"א בתמ"ז אות מ"ד דאפי' פחות מששים שרי אחר הפסח דאל"כ וכי ס"ד דאיסור דרבנן יהא חמור משל תורה דבטל בששים. ואמנם לשיטת רש"י ז"ל דרבא במינו במשהו בשאר איסורין פריך שפיר למה במינו לאחר הפסח בששים הא שאר איסורין אפילו דרבנן במינו אין בטלין אפי' במשהו כשל תורה ומשני דכי קניס בעיני'. אבל ע"י תערובת לא ושאני אינו מינו דלא בטל פחות מששים דחיך אוכל יטעם והוה כבעין משא"כ מין במינו דליכא טעמ' בטל הוא בששים עכ"פ ועיין מ"ש ברש"י ד"ה שלא בזמנו

ע"ש כי הוה נפקא שבעה יומא דפסחא אמר פוקו וזבינו חמירא דבני חילא. לכאורה אביי ורבא ורב נחמן בבבל הוה יתיבו. ושם שמונה ימים עושין פסח. ועיין. ודע דרש"י פירש אעפ"י שאופהו היום משמע דצוה לקנות מהם מהגוים פת שאפו בפסח. וא"י למה נקיט חמירא דבני חילא ולא פוקו ותקנו פת מהגוים. והי' נראה לפרש זבינו מכרו לאחרים כמ"ש רבא לעיל ה' ב'. בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו ונאמר כי לאו מדינא הי' אלא גוים אנסים היו ונאמר דאין עובר ב"י בחמץ כזה הישראל הואיל ואחריות מן האנס לאו אחריות הוא אלא מדרבנן הצריכם רבא לבערם. ועיין בא"ח סימן ת"מ בטור וש"ע ומ"א שם. ואם כן שפיר אמר רב נחמן אם שכחו ולא ביערו חמיר' דבני חילא בפסח פוקו ומכרו לאחר הפסח לגוים אחרים הואיל ולא עברו עלי' בב"י. ומיהו באכילה לא הוה מתיר להו כה"ג אלא בהנאה לולי שרש"י ז"ל לא פירש כאן כן. ועיין לעיל דף ה' ב' ברש"י ד"ה דבני חילא גייס של בית המלך ומטילין תיקון טורח מזונותיהן על העיירות משמע מחוק המלכות הי'. ועיין בטור שם

ברש"י ד"ה אמר רבא כו'. ש"מ דפסק רבא הלכת' כו'. ולא שני בין חמץ לשאר איסורין אלא בשלא במינן כו'. חלב שנפל לקדרה כו'. עיין מהרש"ל וכוונתו דלעיל כ"ג ב' פליגי רש"י ותוס' ד"ה ומה חלב לתו' חלב בכלל בשר הוה. ולרש"י ד"ה חלבה וגידה דחלב לאו בכלל בשר הוה ולפ"ז רבא דאזיל בתר שמא בלמעלה מששים (עיין תוס' ד"ה הלכת') איך כתב רש"י דחלב בציר"י עם בשר הוה מינו דבשמא לאו מינו מקרי. ואפי' לתוס' לעיל דהוה בכלל בשר מכל מקום זהו שיהי' נכלל בבשר או נבלה דקרא. לא שיהא חד שמא. וז"ש מהרש"ל דאין בו מחלוקת כלל ר"ל רש"י ותוס' מודים בזה ולכן פירש בקדרה שיש בו שומן. או אפשר בשר שמן ועש"ך יו"ד צ"ח יע"ש באות א' ואות ו'

בד"ה שלא בזמנו כו'. אפי' בנ"ט לשטתי' לעיל דרבא במשהו אוסר במינו אין הכרע כמ"ש בגמ'. וש"מ דס"ל לרש"י דסברא פשוטה היא דלאחר הפסח ליכא למיסר ע"י תערובת אפי' פחות מששים

ד"ה אבל ע"י תערובות לא ואפי' שהי' בעיני' לכאורה וכ"ש שהי' בתערובת ומשמע אפי' פחות מששים. ועיין טא"ח תמ"ב וב"י שם דנתערב אחר הפסח עדיף טפי מאלו נתערב תוך הפסח והיינו לדידן טכ"ע דאוריית' משא"כ לרש"י פסק בחולין צ"ז ב' דטכ"ע דרבנן אם כן פשיט' דנתערב פחות מששים תוך הפסח עדיף דלא עבר ב"י והבן

בתוס' בד"ה אמר רבא כו'. בטבל ויי"נ כו'. דטבל דשיל"מ ויי"נ משום חומרא דע"ז לא בטל במינו במשהו. ומ"ש והשיב מדאמר רבא חמץ במינו ושלא במינו במשהו משמע הא שאר איסורין כר' יוחנן. יראה דהיינו מדאמר רבא במינו ושלא במינו והיה לומר הלכתא חמץ בזמנו שלא במינו במשהו כי בזה חלוק משאר איסורין ודוחק דמש"ה אמר במינו לשלא בזמנו דאפי' מינו שרי. ומ"ש במשהו מרב יהודאי גאון דהוא בה"ג (עיין בהקדמה לסמ"ג שמסופק אם בה"ג הוא ר"ש קיירא או רב יהודאי גאון. ועיין מ"ש בפריי לי"ד בכללי או"ה בראש הספר יע"ש) משמע דלא גריס כלל במשהו אלא אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו במינו ושלא במינו אסור סתם והוא מפרש לה במשהו ועיין מהרש"א בסוף הדבור והוא גירסת השאילתות. אלא דשאלתות מפרש לה בששים. ולכאורה הי' נראה דבה"ג גרס במשהו אלא דלא גרס כרב. ומ"ש דלא תקשה דרבא אדרב'. אבל ר' יוחנן יסבור כרב אחא בר יעקב מקמי' דהדר בי'. ועמ"ש רש"י לעיל ולקמן פריך והא קנסא ולתוס' י"ל דר' יוחנן סובר כר"א בר יעקב כדאמרן. ומ"ש ראי' מרבא דאמר אמור רבנן בטעמ' ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין בא"מ דהיתרא טעים כהן. דאיסור' בקפילה. מין במינו בששים. אלמ' מינו בששים רש"י מוקי לה באין שוין בשמא. ועוד י"ל ביבש וכראב"ד הובא בב"י בי"ד ק"ט דיבש במינו ברבי' קאמר דהיינו ששים ור' יהודה דמין במינו לא בטיל בלח דוקא לא ביבש דאל"כ כמה משניות דתנן בהו אף לרב יהודה תרומה עולה בק"א איך משכחת לה. ועיין בד' שיטות בחה"ר חולין צ"ז באורך ומנחות כ"א ב' בתוס' באורך יע"ש היטב. ומין בא"מ דאיסור' או דהיתר' שנתערב ושוין במראה וא"א להכיר. בטעמ' ועש"ך י"ד ק"ט מזה. ומ"ש התוס' מבה"ג של אספמיא חתיכה בחתיכות בנ"ט. י"ל כמ"ש ביבש. וביצה. דאמר חיטי בחיטי היינו קמח בקמח דמקרי לח בלח לכמה פוסקים ומ"ש ראי' מראב"י הוא דמשנת ראב"י קב ונקי וכ"כ התוס' בזבחים ע"ט ב' ולפי שהדברים ארוכים לא ראיתי להאריך פה ובספרי ראש יוסף על חולין הארכתי בסוגיא דזרוע בשלה יע"ש

גמרא אמר רב קדירות בפסח ישברו. צ"ע אמאי ישברו לישתמש בהו צונן עי"ד צ"א בש"ך אות ג' וצ"ד בש"ך אות י"ב יע"ש. ולקמן בגמרא גבי כל הכלים שנשתמש כו'. יע"ש דהא ודאי גם לרב. רשאי להשהותן עד לאחר הפסח ולא עבר ב"י. אפילו באותן שמבשלין דייסא. ויש כזית בדופן הקדרה הואיל ואין מצוי בידך. שבלוע בדופן הוא עא"ח תנ"א במ"א אות א'. דאל"כ איך אמר שמואל להני דמזבני כנדי. ואי לא דרישנא כר"ש הא (שבאו) [שברו] הכל קודם פסח ושמואל אמר מותר לאחר הפסח דרב לשיטתי' כר' יהודא. וחמץ הבלוע בדופן מ"ה אסור. ושמואל כר"ש הלכך הבלוע אין בו איסור דרבנן דלא שייך קנסא הואיל ולא עבר ב"י. דאין מצוי ושרי לאחר הפסח ויבואר עוד ברש"י ד"ה אמר רב יע"ש. וכאן אין להאריך

ברש"י ד"ה אמר רב כו' רב לטעמי' כו' כר"י כו'. וקסבר נט"ל אסור כו' פחות מתערובת כו'. נט"ל מותר עכ"ל. מ"ש כר' יהודא הכי מסיק בגמרא בהדיא לעיל. אף דמהרש"א כתב שם ברש"י ד"ה אי נימא. דכר"ש מצי סבר היינו אי בנ"ט. אף מינו י"ל דפחות מששים אף לר"ש אסור. שזה אין סברא מוחלטת להתיר בפחות מששים לר"ש כדכתיבנא לעיל. משא"כ אי במינו במשהו ודאי כר"י דאי כר"ש במשהו לא קניס ר"ש ושאני שלא במינו בפאות מששים. דהוה כבעין דחיך אוכל יטעם וה"ה מינו פחות מששים אטו שלא במינו (דכה"ג אף הש"ך בי"ד ק"ט מודה דגוזרין גזרה לגזרה בלח עמ"ש בפריי שם) ומ"ש נט"ל אסור דלא כתוס' ד"ה אמר רב ועמ"ש שם ומ"ש כאן פחות מתערובת הוא לשטתו דפחות מששים נמי שרי לר"ש. ואפילו חד בתרי לשיטה זו. וכאן א"נ בישלו דייסא. דאין ששים נגד הדופן בתבשיל. מ"מ חמשים עכ"פ יש. ומ"ש דנט"ל מותר. קשה למה לי' כולי האי א"נ אסור הא קנסא קניס. וכאן בלוע לא שייך קנס עמ"א א"ח תנ"א אות א' ומ"ש בפריי שם. תדע דהא לדידן נט"ל לכתחלה אסור ואפ"ה משתמשין בקדרות שבישלו בהן דייסא. לאחר הפסח מה"ט. הואיל ולא עבר ב"י ליכא למקנסי'. ואפשר רש"י סובר דלא פלוג. והבלוע נמי אסור לאחר הפסח כמו הניחו שוגג או מוטעה שכתב הרמז"ל דאסור (ולדידן יש לחלק בין היכי דראוי לעבור עליו ובין היכי דלא ראוי לעבור עליו) ומה שמתיר לבשל לר"ש וכשמואל משום דנט"ל הוא. והא דאין מבטלין איסור לכתחלה. וגם נט"ל אסור לכתחלה. י"ל כמו בדבש. שמותר לחמם אף שדבורים שם הואיל ואין מכוין לבטל האיסור ואף א"ת ששם הטעם פוגם שהופג בדופן הקדרה ולא ניחא לי'. כאן נמי הטעם פוגם שהופג בדופן הקדרה. ולא ניחא לי' כאמור ועוד י"ל נט"ל דחמץ עדיף