ראש יוסף על פסחים כח

ולרבא דוקא כרת פוטר מאם העלם יעלימו יע"ש דף למ"ד ב' ודוחק לומר לרבותא כ"כ דאפילו לאביי ניחא דלא אמרינן כיון דגלי גלי משוגג למזיד. עיין תוס' ד"ה מאן תנא ומיהו הא ל"ק ליתני הקדש במזיד די"ל רבותא אשמעינן שאם אין קרן אין חומש ואשם או לת"ק דבר הגורם כו'. או כר"י הגלילי

בא"ד כי פטר ר' נחוניא במזיד כו'. דגבי חמץ מזיד הוא. עיין מהרש"א ויש לפרש כוונתו דלכאורה הני דמקשין סוברים קרבן אין תלוי בקרן כו'. וההוא דהמצניע צ"ג דחייב אף על על הכלי דמוקי רב אשי בהזיד בכלי כו' וחייב אף על הכלי כלומר אם צריך לכלי חייב מיתה על הכלי ואה"נ דפטור מקרבן על אוכלין דמזיד פטור מקרבן דקלב"מ ובשוגג גלי התורה דלא פטור מקרבן ואה"נ דפריך רב אשי התם. והא אף קתני דמשמע שגם על אוכלין חייב (דלא כפירש"י התם אף משמע חיובין שוין יע"ש) וקשיא להו להני דמקשים דהכא בשוגג מיירי ומשמע להו בין בהקדש ובין בחמץ וקשיא להו כו'. וכתב רש"י וטעות הו"א ר"ל לשיטתם נמי זה טעות (דאי לא) דמצי מיירי דהזיד בחמץ ושגג בהקדש. ומיהו רש"י לשיטתי' א"נ שגג בהקדש הואיל ואין קרן כו'. כמ"ש לעיל ד"ה וי"א כו'. ואמנם העלה מהרש"א דרש"י ס"ל כפשוטו לר"נ י"ל דוקא מזיד פוטר לא שוגג. עיין לקמן ל"ב א' ד"ה כר' נחוניא ליתני חולין חברו וע"ש במהרש"א ולא ניחא לי' לפרש דקושייתם הוא לומר כיון דגלי גלי כמ"ש התוס' ד"ה מאן תנא ועיין בס' מים עמוקים דלישנא כי פטר ר' נחוניא משמע כפשטי' יע"ש

ד"ה ורב יוסף כר"ש דכ"ע מודו דפטור כו' ודר' נחוניא לית לן עכ"ל. עיין מהרש"א. וי"ל נהי דלהאכילן לכלבים משמע לכלבים של ישראל מדלא אמר להאכילן לעכו"ם. מ"מ איך כתב רש"י דלר"ש כ"ע מודו דפטור הא למ"ד פודין לכלבים ה"ה לעכו"ם אמאי לא מעל דהא יכול למכור לעכו"ם והא ודאי דהקדש רשאי למכור בפסח לגוים כמבואר. ולעיל נמי ה"מ לפרש רש"י דיכול למכרו לעכו"ם תוך הפסח ופודין לעכו"ם אלא שכתב דלאחר הפסח רשאי אפילו לישראל אם נאמר אין פודין וצ"ע ומ"ש דלית לן דר' נחוניא. י"ל דבשגג בשתיהן מיירי ומודה ר"נ ויש לעיין בזה

בתוס' בד"ה מאן י"א כו'. והא לקמן כו'. כוונתם דע"כ אמרינן כיון דגלי גלי דאל"כ לקמן אמאי שגג חייב הא איכ' כרת בחמץ ע"כ דגלי גלי ה"ה כאן ומשמע להו דכאן נמי איירי דשגג בשתיהן כמ"ש רש"י בשם יש מקשין ועיין מהרש"א

בד"ה ור' נחוניא כו'. בשוגג כו'. הקשה ריב"א כו' חייב על אוכלים חטאת ועל הכלי סקילה כו'. לפמ"ש דשגג בשתיהן. לא הוה צריך לאתויי משבת דודאי ח"כ שוגגין ואפי' מיתת ב"ד אין פוטר מקרבן אפי' כרת אחר. כמ"ש התוס' לעיל ד"ה מאן תנא דכה"ג ודאי כיון דגלי גלי אלא אפי' לפירוש רש"י דשגג בהקדש והזיד בחמץ קשיא לי' משבת וכפירש"י גופא התם דחייב מיתה וחטאת (ועמ"ש ברש"י בד"ה את יום הכפורים דיש לפרש ההוא דשבת בע"א. אלא דרש"י פירש בהדיא דחייב מיתה וחטאת) ותירץ ריב"א דאם אין קרן וחומש אין חטאת וכמ"ש רש"י בד"ה וי"א. אלא רש"י נקיט אין קרן אין חומש ואשם דאשם נמי כפרה הוא ותו' נקטו במקום שאין קרן וחומש אין אשם. ועיין תוס' שבת שם הקשו דאין שב מידיעתו. ועיין חולין ה' ב' מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם הא מומר להוצאה אעפ"י שאין לכלי. יפטור

ד"ה אין פודין תימא לר"י לאחר שנשרוף כו'. לכאורה לפירש"י דכ"ע כר"י הגלילי א"כ למ"ד אין פודין א"כ בפסח לא שויא מידי דאין פודין לכלבים ולשרוף ולמכור אפר אין רשאי. דלאחר הפסח הא רשאי למכור לישראל ואיך רשאי להפסיד הקדש דשוה מאה מנה ודבר הגורם לאו כממון דמי הלכך כיון דלעת עתה אין שוה לא מעל. ואם יפרשו התוס' דכ"ע כר' יהודא וגורם כממון דמי ופליגי מ"ד מעל פודין וראוי לאחר הפסח ומ"ד לא מעל אין פודין ואין ראוי לאחר הפסח והוקשה להם שפיר דראוי לאחר הפסח לשרוף ושוה האפר מידי. ומה שלא פירשו כרש"י משום דלהסיק תחת תבשילו ראוי כמו לרב אשי ולא ניחא להן דרב יוסף חולק בזה ארב אשי לקמן. ועמ"ש מהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה ורב יוסף. ומ"ש אני ברש"י יע"ש

בא"ד דכל איסורי הנאה אין מקדשין אע"ג דנשרפין אפרן מותר ואפי' אי גורם כממון דמי כו' היינו כמ"ש לעיל דתוספת מפרשים דכ"ע כממון דמי וכר' יהודה. ומ"ש עוד לתי' קמא (קשה) הא חזי שלכ"ה קשה הא שלכ"ה איסור דרבנן מיהו הוה כדמשמע מכל הפוסקים ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה בזה

בד"ה רב אשי כו'. וכן לעיל אותו כו' ואי אתה משליך שאר איסורין ואסורי' להסקה אלמא מדאוריית' אין לחלק. יש לעיין דודאי חמץ פת וכדומה לא אסירי מ"ה לשרוף ולהסיק בי' תנור דהוה שלכ"ה ואין איסור (שלכ"ה) שלא כדרך הנאתן כדמסיק לעיל אטו דרך הנאה קא עבידנ' אם לא שסוברים כאן דשלכ"ה איסור תורה עכ"פ יש. ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה

בא"ד ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה כו'. עמ"ל פ"א מה' חו"מ כתב שדברי התוס' הם פלא וחידוש גדול בעיניו יע"ש והיינו דסברי' מחודשת היא לומר בלאו הניתק לעשה אם עובר הלאו ע"מ לתקן העשה אין איסור כלל בעבירות הלאו ומשהה לאו דוקא דהא אפי' בעושה מעשה קמיירי דפודה וקונה החמץ לעצמו מיד עובר ב"י. ואפ"ה כל שדעתו לבערו לא עביד איסור' כלל

ברש"י ד"ה משאור דראי' ושל הקדש אף בפסח מותר והכא אמר לר' יהודה לא מעל. קשה תוך הפסח איך יצויר דיהא שרי ליהנות כמו שכתבו התוס' לעיל ע"א ד"ה בדין הוא דאם אין פודהו של הקדש הוא ואם פודהו שלו הוא ואסור בהנאה והתוס' פירשו שם דאין בו איסור חמץ כ"ז שלא פודהו. ואם כן איך כתב רש"י תוך הפסח שרי בהנאה

ד"ה הכי גרסינן דכ"ע אין פודין ודבר הגורם לאו כממון דמי עיין בתוספת בד"ה רב אשי. ומ"ש דחזי להסיק תחת תבשילו ופליג על רב יוסף לעיל כמו שכתבו מהרש"א ז"ל שם בד"ה ורב יוסף יע"ש

גמרא חמץ במינו ושלא במינו אסור הנה מינו חמץ במצה או קמח בקמח ואף דנרגש קצת טעם החמץ במצה ופחות מס' בתר טעמ' אזלינן כמ"ש הש"ך בי"ד צ"ח מכל מקום אין טעם חמץ מופלג מטעם מצה כמו כבד ובשר. מין אחד הוא ועפר"ח י"ד צ"ח ומ"ש בפריי שם

ע"ש אלימ' בנותן טעם שלא במינו מותר הא יהיב טעמ' ול"ק בפשיטות הא אמר רב ושמואל מין במינו במשהו ומה"ת יהי' חמץ קיל משאר איסורין דדוחק לומר דלא ידע מהא אלא די"ל דה"ק במינו ושלא במינו אסור הא כדאית' והא כדאית' זה במשהו וזה בנ"ט. ופריך שלא בזמנו שלא במינו אמאי מותר הא יהיב טעמ'. וא"נ טעם כעיקר דרבנן מכל מקום מדרבנן אסור. ומש"ה לא פריך יציבא בארע' כו'. דמינו יהא אסור ושלא במינו מותר הא כל עצמו במינו אטו שלא במינו בלח כמבואר די"ל דמינו אסור לרב במשהו מדם הפר. ואפשר אפילו באיסור דרבנן לרב אסור במינו דהעמידו דבריהם כשל תורה וכ"מ בכמה דוכתין דלרב יהודה דמינו במשהו ה"ה איסור דרבנן. ועיין מה שאכתוב ברש"י ד"ה אי נימא בנ"ט. והוי יודע דרב דאמר בזמנו ושלא בזמנו. י"ל בזמנו קורא משבע עד סוף המועד ושלא בזמנו לאחר הפסח. או בזמנו תוך הפסח ושלא בזמנו בין משבע עד שתחשך ולאחר הפסח הכל נכלל בשלא בזמנו. ועיין ר"ן ומרש"י שכתב דרב גלי דעתי' כרב יהודה ס"ל והלא משבע עד שתחשך כ"ע מודים דמן התורה אסור מתשביתו כמו שכתבו התוס' כ"ח ב' ד"ה רבי שמעון יע"ש. ומיהו י"ל דרש"י כבעל המאור סובר בזה. ועיין בא"ח וכאן אין להאריך

והוי יודע שיש מחלוקת אי יבש בפסח דומה לשאר איסורין או אסור במשהו. וכן לענין הנאה אי אוסר תערובתו בהנאה במשהו והשת' מימרא דרב אפי' ביבש קאי לאותן הפוסקים. ועמ"ש ברש"י ד"ה אי נימא יע"ש

ברש"י ד"ה אי נימא כו'. ורב כו' במינו אסור גלי דעתי' דכרבי יהודה ס"ל עיין מהרש"א. ועיין מ"א בא"ח תמ"ז אות מ"ד צידד דלר"ש בפחות מס' לאחר הפסח שרי הואיל וקנסא (ול"ד לשאר איסור דרבנן דלאו מטעם קנס) כי קניס בעיני' כו'. ומרש"י כאן משמע לכאורה כך דאל"כ אפילו אי כר"ש אמאי שרי שלא במינו אטו גרע משאר איסור דרבנן וכ"ת דסברא שקולה הוא. וי"ל דאף פחות מס' שרי הואיל וקנס הוא וי"ל דבעינן ס' והוקשה לרש"י מנא לי' להמקשה להקשות דלמא ס"ל כר"ש ופחות מס' שרי דא"כ האיך מוכח מדאוסר מינו דכר"י ס"ל דלמא משום דבעינן ששים אף בחמץ לאחר הפסח ואי דמגרע גרע מינו משלא במינו. אם כן גם אי כרבי יהודא מגרע גרע. ועוד דלמא מינו במשהו כמו שאר איסורין דידע זה כמ"ש בגמ' מזה. וש"מ לכאורה כמ"א ולמהרש"א ז"ל לא ניחא לי' בזה דמטור מבואר בתמ"ז דלאחר הפסח בעינן ששים ואם כן קשה א"נ רב כרבי שמעון ס"ל פריך הגמ' שפיר הא יהיב טעמ' ולכן פירש דלאפוקי מר"י הגלילי דר"י הגלילי לית לי' קנסא קניס לאחר הפסח באכילה הואיל ועבר ב"י דאל"כ אימ' דר"י הגלילי סובר חמץ תוך הפסח ולאחר אסור בהנאה מדרבנן הואיל ועבר ב"י. וכי אמר לעיל תמה על עצמך וסובר חמץ מותר בהנאה כל שבעה מה"ת קאמר מלך. ומדרבנן אסור. ואמאי לא מוקי מתני' דשל ישראל אסור וש"ג מותר כר"י הגלילי וקנסא אלא ש"מ דמשמע לגמרא דר"י הגלילי לית לי' קנסא. מדאמר סתמא תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה משמע אפי' של ישראל ואפי' עבר בבל יראה מותר להנות תוך הפסח והא ראוי למקנס וש"מ דלית לי' קנסא וקשה שפיר דלמא רב כר"י הגלילי סובר בחמץ לאחר הפסח ואהא כתב רש"י דכרבי יהודה ס"ל או כר"ש לאפוקי מר"י הגלילי (ומיהו רב כר"י ס"ל לתוס' לעיל בהא דחיטי קורדניית' ויש לדחות זה) ועיין בספר מים עמוקים כתב דלא ידע מה קאמר מהרש"א ז"ל ויפה כתב ודברי מהרש"א ברורים המה וכדכתיבנא

והוי יודע די"ל רב ביבש מיירי ושלא בזמנו כר"ש מדרבנן שרי וכמ"ש הש"ך בק"ט בי"ד דאיסור דרבנן באינו מינו ביבש א"צ ששים דל"ש אם יבשלם יתן טעם דהוה גופא דרבנן. ואם כן י"ל לכך כתב רש"י כרבי יהודה ס"ל וגם זה אין נראה למהרש"א ז"ל ואין להאריך יותר ומיהו לח בלח במינו איסור דרבנן כתבנו בפריי שם דבעינן ששים ואין להאריך

ברש"י ד"ה ולא במינו כו' כרת ולא בדילי כו' הוצרך לתרוייהו דלא