ראש יוסף על פסחים כז

ע"ז וחמץ כי אורח' דמלתא סתם ים המוזכר בע"ז הוא יה"מ וחמץ מסתמא לשאר נהרות כמ"ש התוס' ד"ה חמץ כו' ועמ"ש בתוס' ד"ה עכו"ם דלא ממיסה

בד"ה עכו"ם דלא ממיסה (וי"ג ממאיס) כו' בעי שחיקה ליה"מ כו' ולפ"ז בשאר נהרות לא מהני שחיקה כו' והיינו לר' יוסי וגרע מזורה לרוח כמ"ש מהרש"א ז"ל ומהרש"ל הקשה דאימא ודאי לר' יוסי מהני בשאר נהרות שחיקה מויזר ע"פ המים ומתני' טובא דמתני בהו יה"מ כרבנן דבשאר נהרות אסור שמגדל צמחים על ידות הנהר בעינן יה"מ. אבל לר"י שרי. ובין יה"מ ושאר נהרות בעי שחיקה ומהני ומ"ש מהרש"א על מהרש"ל דנדחק לאין צורך לא הבינותי כעת. ועיין הרמז"ל פ"ח מעכו"ם הלכה ו' כתב ביה"מ ושאר נהרות בעי שחיקה (וביה"מ כתב שורף במקום שוחק ועכ"מ שם וב"י בי"ד קמ"ו) ומשמע דפסק כרב יוסף וכפי הפירוש שדחו התוס' כאן וקיימו בע"ז. כמ"ש מהרש"ל כאן דאף יה"מ בעי שחיקה יע"ש. ועיין ש"ך יו"ד קמ"ו אות י"ג כתב דליה"מ מטיל בעיני' ושאר נהרות בעי שחיקה וכ"מ ברצ"ד ס"ו הנה ברצ"ד כתב ברבעי הפרוטה ישליך לים הגדול או ישחקנה לשאר נהרות וא"י דים הגדול ספינה עוברת בו ואין חילוק בינו לשאר נהרות ובים המלח הוא דאין ספינה עוברת א"צ שחיקה לרבה ועש"ך שם אות י"ג יע"ש ולהרמז"ל אף שאר נהרות מהני שחיקה וקושיות התוספת דכתבו לפ"ז י"ל כמ"ש מהרש"ל דיה"מ דתנן אתיא כרבנן. אבל לר' יוסי דהלכתא כוותי' בין יה"מ ושאר נהרות בעי שחיקה ומהני

בא"ד ובכמה דוכתין תנא יה"מ ומהני בשאר נהרות כו' וחביות כו' והקדש כו'. ר"ל לרב יוסף דאי ביה"מ בעי שחיקה למה תנן באלו יה"מ. ואפ"ה מצינו בהדיא דלשאר נהרות נמי מהני ש"מ דליה"מ לא בעי שחיקה. ויש לראות דבע"ז מ"ט ב' רב חסדא קאמר לה שקול ד' זוזי ושדי לנהרא ואימא כרבה סובר דליה"מ לא בעי שחיקה וכן ההוא דהקדש בעירוכין כו' א' רב יהודא קאמר לה ודלמא ס"ל כרבה דהא ודאי לרבה מהני שחיקה בשאר נהרות וכמ"ש התוס' ד"ה חמץ. ועוד אי משמע להו דכל הני אמוראי לא פליגי ארב יוסף דהלכתא כוותי' (אף שזה דוחק דהרא"ש ושאר פוסקים פסקו כרבה לבד הרמז"ל אליבי' דמ"מ) א"כ בפשיטות הוה להו להקשות דחזינן דמהני שחיקה בשאר הנהרות ולזה יש לנו לומר דתוס' סברי מהקדש אין ראי' דיליף חט מתרומה כמ"ש התוס' כ"ו א' ד"ה שאני היכל. וא"כ להכי מהני שחיקה בשאר נהרות וה"ה יין נסך י"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל במנין המצות הביאו הכ"מ ולח"מ בה' מ"א פי"א הלכה א' משמע כפי הנראה דיין נסך לא נפיק מלא ידבק בידך רק מאשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וקרא לך ואכלת מזבחו וכיון שכן אין איסור מן התורה שלכ"א ושלכ"ה להכי כתבו דאפ"ה תנן בהו יה"מ וצ"ע ויבואר

ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש הכ"מ פי"א ממ"א ה"א דיי"נ לוקה בכ"ש ראי' מע"ז דמני יי"נ בהדי הני שאוסרין בכ"ש והלח"מ כתב כוונתו מע"ד ואין ראי' דהוה חביות כו' ומע"ג הוה לאתוי ראי' יין ביין בכ"ש יע"ש ובד"א נרשם ע"ג וכ"ה נכון דמני נמי מים במים יע"ש דאלו מע"ד הא אינך ודאי ד"ח הוה אף לפירוש הר"ן ומ"מ אני תמה דמה ראי' מיי"נ דאוסר בכ"ש דלוקה מ"ה בכ"ש דא"נ הוה רק איסור תורה לחוד אוסר בכ"ש והרי סתם יינם אוסר בכ"ש אעפ"י דליכא כ"א איסור דרבנן החמירו בו עי"ד קי"ד ס"ב הרי בע"כ משום לתא דע"ז החמירו בו ומיהו הי' אפשר ליתן טעם דבברי' החמירו דלא בטלה ויש טעם אחד הואיל והחמירה תורה בכ"ש ללקות עליו החמירו דלא בטלה וזה הטעם אפשר שייך ביי"נ ולפ"ז ה"ה ע"א וכדומה וא"כ אף באינו מינו לא ליבטיל כמו ברי' עי"ד ק"א ומיהו לטעם ברי' חשוב הוא מחמת ברי' אין ראי' לכאן והדברים ארוכים ואי"ה יבואר

גמרא הי' הולך במדבר שוחק וכו'. הי' מהלך במדבר מפרר כו' ויש לראות בחמץ י"ל נקיט מדבר דאלו בישוב לכתחלה מצותן בשרפה אף לרבנן כגי' הספרים אף מפרר ועיקר בשרפה עמ"א א"ח תמ"ה ובישוב מסתמא יש עצים אי אתיא כר' יהודא ובמדבר שאין עצים בהכרח לא יהא יושב ובטל ולעבור בל יראה (ואה"נ לר' יהודה לא מצא עצים מבער בכל דבר וחכמים דאמרו לא מצא עצים איהו לא חש להאי פרכא ואיהו נמי ס"ל דסופו להקל הוי דין בסוכה) משא"כ בע"ז למה נקט במדבר ולכאורה כרבנן אתיא ומדבר אין מקום זרע לא כר' יוסי וראי' דמייתי לרב יוסף ולרבה בשאר נהרות א"א לאוקמי' כרבנן דאסרו בהדיא במים בשאר נהרות כדמסיק בע"ז לבודקן כסוטות ועמ"ש בתוס' ד"ה חמץ ואין להאריך כאן

משנה חמץ של נכרי כו' מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה עיין ר"מ פי' המשניות וכה"ג כתב הרא"ש או במקום דגזרו על פתם נקיט הנאה או לרבותא דשל ישראל בהנאה נמי אסור ובפריי לא"ח סימן תמ"ח בט"ז כתבנו דקושיות הגמ' מתני' מני לר' אבוהו הא לחזקי' יש לומר דג' לא יאכל א' לפני זמנו ואחד לאחר זמנו אכילה דוקא אסור בשל גוי ומ"ש התוס' ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו וא"ת מנלן כו' וי"ל דלא נחלק ביניהם וי"ל דיש ק"ו לאחר זמנו ולפני זמנו לאסור בהנאה מק"ו דאיסי בן יהודה דחמץ נעבדה עברה ואסור בהנאה דלפני זמנו נעבדה עברה מיהת שעובר בעשה תשביתו עכ"פ וחמץ תוך זמנו דצריך קרא לאסור מלא יאכל בציר"י או מנבלה הוא לחמץ של גוי דלא נעבדה עברה. וא"כ שפיר אמר חמץ ש"ג לאחר הפסח דלא נעבדה עברה ליכא ק"ו שרי בהנאה ובאכילה אסור מלא יאכל לאחר זמנו כר' יהודא יע"ש ואין להאריך כאן

ע"ב גמ' תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה לכאורה דוקא לר' יהודא אמר דאיהו סובר חמץ בשרפה כפירש"י בשש ותשביתו ולא כתיב תבערו מהני ביטול ואי קודם זמן איסור בעי שרפה וע"כ לאחר זמנו (ונאמר תשביתו בזמן איסור מיירי) ואי חמץ אסור בהנאה איך יכול לבטל והלא אין ברשותו משא"כ אי שרי בהנאה יכול לבטל אף לאחר איסור אמנם כל שבעה קשה דלמא תוך הפסח אסור בהנאה ולפני זמנו שרי וי"ל ה"ק תמה עצמך בלפני זמנו ואני אומר אפילו כל שבעה שרי או יאמר תמה על עצמך דנבלה לדברים ככתבן ואותו לחשנ"ב. דמסתבר טפי דבההוא קרא כתיב בשר עובר חוץ למחיצה כמ"ש רש"י דף כ"ב א' יע"ש ומנלן חמץ. ומיהו גם זה אינו דיליף לי' מק"ו מנותר שאין בל יראה אסור בהנאה וטעון שרפה כ"ש זה. אבל לרש"י א"ש דלאחר זמן איסור אין טעון שרפה ליכא למילף הנאה דמה לנותר שכן בשרפה וצ"ע בזה דאפשר מחמת כל דין קאמר ומיהו ז"א דבסוכה לית לי' כל דין

בתוספת ד"ה וחד לפני זמנו כו' לחזקי' לפני זמנו מנא לי' כו' וה"ה לאחר זמנו. ע"כ דלא נחלק ביניהם אלא דלא מצי להקשות לאחר זמנו דאימא אה"נ דשרי בהנאה ולפני זמנו דאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה קשיא להו שפיר והא דלא ילפינן ק"ו מערלה שלא נעבדה עברה דחמץ של גוי יהא עכ"פ מותר בהנאה ומשמע להו דאף ש"ג אסור עמ"ש במשנה

בד"ה בתוספת ד"ה מחמת דבר אחר כו' בשמרי יין כו' ביין דלית בי' כרת ואית לאו עכ"ל. מ"ש דנילושה ביין לית כרת אלא לאו. עיין לקמן ל"ה ב' ד"ה מי פירות ואמנם מ"ש בשמרי יין דאית בי' כרת כמבואר באלו עוברין מ"ג א' כי כל אוכל מחמצת ונכרתה נתחמץ מאליו וא"י שמרי יין נמי מי פירות הוה ואי לומר עם מים הוה חמץ גמור לא היה למנקט בדבריהם שמרי יין דוקא ובפריי לא"ח כתבנו מזה ואי"ה יבואר

דף כט ברש"י ד"ה דישראל נמי מישרא שרי בהנאה לאחר זמנו ובגמרא קא שרי אלא דלא מצינו בהדיא דקא שרי דאדרבא אין עובר משמע הא איסורא איכא ואם שאמר בלא כלום שהרי לפני זמנו איסור תורה יש באכילה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ר"ש אומר מתשביתו כו' וה"ה לאחר זמנו. ואחשוב אני מק"ו דטרפה שאסור באכילה שלא נעבדה עברה כ"ש חמץ שעבר הפסח. ומה לטרפה שלא הי' ש"ה לאכילה חמץ תוך זמנו יוכיח ומה לחמץ כרת טרפה יוכיח ועל מה הצד לא פרכינן חורש בש"ו יוכיח והנאה ליכא למילף דבב"ח נמי שרי ר"ש בהנאה או דאין ג"ש למחצה מטרפה. או דמה לכ"ה שכן לוקין שלכ"ה. דמש"ה לא כתיב אכילה בגופה דלשתרי בהנאה דר"ש כר' אבוהו מדאסר ג"ה בהנאה עמ"ש לעיל דף כ"ה ואין להאריך כאן ומש"ה אמר שרי בהנאה

בד"ה דיליף שאור כו' כלומר חמץ כו' חמצו ש"ג אף באכילה ואפילו בפסח מן התורה. משמע אפילו באכילה תוך הפסח שרי. וכמ"ש התוס' ד"ה ובדין הוא לרש"י. ומ"ש מן התורה הא מדרבנן אסור י"ל דהא אפילו במשהו דמ"ה היתר גמור הוא אפ"ה מדרבנן אסור ודוחק וי"ל עוד דהיינו ודאי כשגזלו. ואפשר דאין חייב מן התורה דנהי דאם אבד ברשותי' הוא. מ"מ כיון דלא קיבל אחריות בפירוש אין עובר מ"ה כ"א מדרבנן. ומ"ש כלומר כו' דבאכילה לא כתיב שאור רק חמץ ועיין

בתוספת בד"ה בדין הוא ואם גזל מגוי חייב באחריותו כו' לפלגי בפסח גופא כו' היינו בהנאה כו'. משל גבוה קשה ושמא י"ל כו'. לכאורה בתחב גוי לבית הבליעה ויכול לאהדורי דחייב כרת ומלקות בחלב וכדומה וכאן דלא נתכוין לקנותו אפשר דמה דלא אהדר לא חשיב קני' ופטור ומ"ש התוס' היינו בהנאה ויהי' הג"ש דלא אסרה תורה חמץ באכילה כ"א מה שעבר בב"י והשתא חמץ של גוי הואיל ולא עבר תוך הפסח בב"י שרי באכילה לאחר הפסח ומ"ש דלפלגי תוך הפסח לתוס' נמי יקשה לפלגי בנהנה דלשיטתם נראה דיש מלקות בנהנה דלא כשיטת הרמז"ל ומ"ש משל גבוה קשה משא"כ לרש"י י"ל דנ"מ לענין שאין חייב כרת על אכילה ה"ה לתוס' דאין לוקה ב' דהא רק לישנא דאבל אתה אוכל משמע לכתחלה קאמר דמותר ליהנות וע"ז כתבו ושמא דלישנא לאו דוקא וצ"ע

ברש"י ד"ה מעל כר"ש עיין מהרש"א וכ"ה בבעל המאור דה"מ לאוקמי כר' אשי לקמן דכ"ע כר"י הגלילי כו' ובס' מים עמוקים כתב דא"כ לאשמועינן בחמץ חולין חברו כמ"ש רש"י לקמן ל"ב א' ד"ה כר' נחוניא. ורב אשי י"ל דאשמועינן דלרבין פטור דבר הגורם לאו כממון אעפ"י שיכול לשהות אחר הפסח הקדש יע"ש. ואינו כלום דאשמועינן הקדש כקושיות ריב"א ותירוצו בד"ה רבי נחוניא או דל"ת כיון דגלי גלי וכרבי כמ"ש התוס' ד"ה מאן תנא יע"ש

ד"ה את יום הכפורים כו' שנאמר וקרהו אסון כו' הוא לאביי בכתובות