ראש יוסף על פסחים כו

מקיים (כ"ש) [כל] שלא ביער בשרפה ולהכי אמר אין ביעורו האמור בתורה תשביתו כו'. וחכמים אומרים אף לכתחלה יכול לקיים בשאר ביעורים. ול"ת לכתחלה שרפה עדיף מק"ו דלית להו כלל הק"ו כדבעינן למימר לקמן אי"ה וצודק זה לפיר"ת דאלו לפירש"י לא יתיישב זה (עיין דף י"ב ב' ד"ה אימא) ומ"ש המ"מ שם לרא"ש אסור לשרוף הא בהדיא כתב הרא"ש בשמעתין וסיים ואם רצה להחמיר ולשרוף הנקברים רשאי יע"ש וכוונת הרא"ש י"ל דכתב דבתרי מסכתות אין סדר (אף בתרי סדרים עפ"ט מרוצח ועיין בס' ג"ו מ"ש שם מזה) ואף דספקא הוה מ"מ מסתבר יחיד ורבים הלכה כרבים על זה כתב דמי שנראה לו להחמיר דמידי ספק' לא נפקא רשאי לשרוף הנקברים ועמ"א וצ"ע

ומ"ש לעיל דביעור משמע אי אין לו עצים מבער בכל דבר יבואר בהא דאמרו לו לא מצא עצים יהא יושב ובטל וכאן אין להאריך

בפירש"י בד"ה שאם לא מצא כו' בשעת ביעורו כו'. ביוצא בשיירא או תוך שלשים כו' מ"ש בשעת ביעורו הוא לשטתי' בי"ב ב' דבז' השבתתו בכל דבר. ומכל מקום יש לעיין דלרש"י תשביתו מ"ע בזמן היתר כמו שיראה הרואה בדף ד' ב' בתו' ד"ה מדאורייתא וד"ה וכתיב בי' אך ביום הראשון ומהרש"א שם. א"כ יושב ובטל ממ"ע זו שציותה התורה להשבית בזמן היתר וקולא הוא. ומ"ש ביוצא בשיירא או תוך למ"ד אין לו מקום לרש"י דף ו' א' דעתו לחזור תוך הפסח. אם כן שיירא מקום רחוק לא מועיל ולא מוריד. ולהר"מ ז"ל שפירש דעתו לחזור קודם הפסח דאז דוקא מקום רחוק מכל מקום תוך למ"ד במקום קרוב אם דעתו [לחזור] תוך הפסח א"צ לבדוק מקודם. עיין א"ח תל"ו סעיף א"ב ועיין ברא"ש מ"ש לרש"י בה' השבתו בכל דבר ובט"ז שם ואין להאריך

בד"ה ודנו דין אחר כו' ג"ש כו' וגזרת הכתוב כו'. אין לו ביאור דלאו ג"ש אלא מה מצינו הוא ולא שייך כל דין תחלתו להחמיר ועיין פני יהושע

גמרא דאם לא מצא עצים יושב ובטל. לכאורה ר"י סובר אם אין עצים מבער בכל דבר שלא לעבור ב"י עכ"פ וכי קאמר שרפה ביש עצים ומהכא לא משמע כן. ואפשר דר"י אה"נ סובר. וי"ל אם אין עצים פשיטא שיבער בכ"ד שלא לעבור ב"י וכ"ת שאם יבער בכ"ד מבטל עשה דתשביתו בשרפה הא אם אין מבער כלל ג"כ מבטל העשה והלאו ודוחק לומר דזה מקרי קום ועשה בידים ולמ"ש התוס' לקמן כ"ט ב' ד"ה רב אשי דהמשהה ודעתו לבערו אין עובר כלל אכתי יש לראות א"כ בסוף שביעי של פסח אם אין לו עצים יבער אז וצ"ע ומה שקשה אמאי לא אמר דקולא הוא באפר ואם נאמר דנקברין אפרן מדרבנן אסור לא מ"ה א"ש ועמ"ש בס' ג"ו בסוגיא זו

ע"ש חלב ש"ה יוכיח חזר ר"י ודנו דין אחר. עיין בפי' הרע"ב כתב ר"י יליף מנותר וכרת וטעון שרפה וחכמים אומרים חלב ש"ה יוכיח ובגמ' לא מסקינן אלא לר"י מה מצינו בל תותירו ואי דאמרו לדבריך יוכיחו ע"כ ר"י מק"ו יליף ולא חייש לכל דין שסופו להקל כמ"ש התוס' ד"ה אין ביעור כו' ולרבנן שפיר מצי למילף מה מצינו מבל תותירו אלא דרשי הנותר בשרפה כמו שכתבו התוס' ד"ה אמרו לו או כמ"ש הרא"ש דחולין מקדשים לא ילפינן וצ"ע

תוס' ד"ה אין ביעור כו' סתם בתמורה כו'. עיין רא"ש דבתרי מסכתות אין סדר והתוס' סוברים בתרי סדרים יש סדר עפ"ט מרוצח ושמירת נפש

ד"ה מה נותר כו' דדריש הנותר כו'. כרת ובל תותירו כו' בחמב"פ דדמי טפי כו' הקשה להם ההוא מרבנן דלעיל דהוא אמורא איך יחלוק על ר"י וחכמים דכאן דאף רבנן אמרו לי' לדבריך יוכיחו ולא אמרו לי' מהנותר כו' ומיהו לקמן ד"ה אמרו לו פירשו התו' דרבנן נמי מהנותר ממעטי כו' וצ"ל קושיות התו' ר' יהודא היכי דריש בהנותר ודוחק ומ"ש ובל תותירו כפי הנראה דהתחלת מה מצינו דר"י אבל תותירו סמוך וכנראה מד"ה חלב ש"ה דאי כרת לחודי' ה"ה חלב ש"ה לכך נקטו בל תותירו נמי. ומיהו בל תותירו לחוד סגי וכמו שחזר ר"י ודנו דין אחר ומ"ש מהרש"א מבשר טמא אף דלעיל ה"א למילף תחלה מאם יותר מבשר המלואים דהוא נותר. מכל מקום כיון דאם אינו ענין ע"כ לשאר איסורין דהוא ש"ה בודאי (הא) [ה"א] ג"כ דיהי' בשרפה ומ"ש התוס' וא"ת נוקי קרא בחמ"פ דוקא היינו למה דהוה יליף מנותר לא מבשר טמא דטמא נמי אין בבשר כרת. ומ"ש מהרש"א מנותר דהוה נמי בכרת לא ידענא אמאי השמיט מלת ובל תותירו דכרת לחודי' איכא למימר דם יוכיח שבכרת ואין אסור בהנאה מכמים כמבואר לעיל

ד"ה חלבו של ש"ה כו' היא גופא נילוף משא"כ ש"ה גופא ממעטינן מהנותר ומוקי לש"ה וחמ"פ דמי לנותר בכרת יליף בשרפה משא"כ חלב ש"ה דמי ממש לנותר נמי יהא בשרפה ותי' דלא דמי בבל תותירו. ועיין מהרש"א ואין להאריך

דף כ"ח ע"א גמרא שתק ר' יהודא כו' ומיהו ר"י במלתי' קיימא ויליף לה מק"ו וסובר כל דין שסופו להקל הוה דין כמו דיליף סוכה דוקא בד' מינים. כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אין ביעור ולר"י בהנאה נמי לא צריך קרא לחמ"פ דיליף ק"ו מנותר שאין בב"י בכל רגע כמ"ש התוס' ד"ה וחמץ בבל תותירו ור"א וחזקי' לש"ה הוא דפליגי ומיהו י"ל דצריך קרא לפני זמנו ולאחר זמנו שאין בב"י עד הלילה ואפילו אם נאמר דק"ו מיהא איתא דחמץ עובר בעשה תשביתו מה לנותר שכן בלאו דלא תותירו ועוד לאחר הפסח לית בי' כלום ובאמת דמרבינן מלא יאכל בציר"י לחזקי' אית לומר כיון דחד קרא בהנאה לא נחלק ביניהם כמ"ש התוס' ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו משא"כ אי בק"ו מייתי לה דוקא תוך זמנו כאמור

בתוס' בד"ה אמרו לו כו' ולא כל איסורין ואפילו חמץ ולפ"ז שפיר אמר חזקי' מנין לחמ"פ שאסור בהנאה דמנותר מק"ו לא מצי יליף הנאה דל"ש כל דין שסופו להקל באיסור הנאה (אעפ"י דלענין קדושין קולא הוא לגבי חמץ ליתי' קולא) דמה לנותר שכן בשרפה ומיהו מכלאי הכרם ובב"ח וכדומה יכול למילף איסור הנאה בחמ"פ שאין בבל תותירו ואסור בהנאה חמץ שעובר בכל רגע בב"י אינו דין שאסור בהנאה וקשה לחזקי' כדאמרן ומיהו י"ל דמה לכ"ה שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמ"פ לאחר הפסח מותר הוא משא"כ לר' יהודא חמץ אין היתר לאיסורו דחמץ שעבר עליו הפסח מ"ה אסור לדידי' יליף שפיר וכמדומה שכ"כ בפני יהושע אבל לשיטת התו' דהוקשה להם לרבנן לילף מנותר קשה ויבואר אי"ה. והרא"ש ז"ל בשמעתין כתב דמה לנותר שכן קודש וחשיב פירכא אפילו לגבי ק"ו ולפ"ז צריך להבין דעת ר' יהודא דיליף מנותר ולא פריך שכן קודש אפשר דר"י יליף מהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באם אינו ענין וה"א מה כאן בשריפה וכתיב הנותר מיעוטא ומיעוטא סובר קאי דוקא אש"ה לא אחמב"פ דדמיא בכל צד לנותר ואין להאריך

בד"ה ואתה טעמא דר' יהודא מכי קודש הוא כו' עיין מהרש"א וכוונתו לחטאת עוף דאשם תלוי נותר הוא פשיטא דצריך מיעוטא

ברש"י ד"ה או דלמא כו'. דממאיס ונימוק מאליו צדדי איבעיא מי נימא בעי פירור אף לים. וכ"ש שאר נהרות דלמא לא יחתכם במהרה או דלמא מתרי טעמי לא בעי פירור דמאיס במים. ואין אדם אוכלו ועוד דנימוק ג"כ. ויש נ"מ בחמץ קשה וישן מאוד דמאיס ואין נימוק. ובע"ז צדדי איבעיא הואיל ולים המלח אין אדם עובר שם א"ד אפ"ה חיישינן שמא יארע ספינה במקרה (דר"י בספינה משמע לפעמים יקרה שעוברת בדוחק גדול) ורבה אמר כי חמץ קשה בעי פירור ולים המלח לא בעי שחיקה אבל חמץ רך מודה דא"צ דנימוק ורב יוסף חולק בחמץ אף קשה א"צ דמאיס הוא. ויהי' הגירסא בגמ' חמץ דממאיס באל"ף המים ממאיסות אותו אפילו קשה א"צ פירור והוכרח לתרץ לר"י בחיטי דאין מאיסות שרוחצם כו' אבל רש"י גורם בד"ה דלא ממסה אין המים ממסות אותה בלא אל"ף כמ"ש מהרש"ל ושורשו מסס מפעלי הכפל. ולפ"ז עשה כלומר בחיטי דפירור ל"ש בהו אלא פיזור מהשק ולמה לי' להגמרא זאת לימא הא בקשה דשייך פירור. ולהרמב"ם ז"ל. דהשתא פסק הרמב"ם כרבה לגבי רב יוסף ועיין ט"ז א"ח תמ"ה אות א' קרוב לזה ועמ"ש בפריי שם

תוס' ד"ה ותנן כו' דרבנן דהתם ולא ידבק ואכילה לא כתיב שם. לכאורה לשיטתם לר"ת דר"י שריפה בשבע וחכמים אף בשבע התירו לזרות לרוח ומתהני מאיסורי הנאה משא"כ לרש"י איירי בשש ואפשר בחמש (כנראה ממ"ש כ"ז ב' קולא ברוצה לצאת בשיירא) א"כ כבר הפקר הוא וחמץ שעבר הפסח שרי דלא עבר ב"י אלא אף לתוס' קשה מה ראי' מע"ז דהוה איסור תורה וחמץ לאחר הפסח דרבנן אם לא לר"י דאחר הפסח איסור תורה ומ"ש דלא כתיב אכילה דאי הוה כתיב אכילה ודאי דשרי. ועיין א"ח תמ"ה במ"א אות א' יע"ש. ואף דשלכ"ה איסור דרבנן איכא לא גזרו ולחוש שמא יגדל צמחין כה"ג

בד"ה חמץ כו' דסתם ים כו' ומיהו שחיקה מועלת לרבה כו' ירצו בזה דלא תטעה מדנקט רבה ע"ז וחמץ כיון שמשוה אותו ואין חילוק כ"א בין יה"מ לשאר נהרות למה נקיט ע"ז וחמץ לכך כתבו דסתם ים בע"ז הוא יה"מ נקיט הכין. ומיהו אין לטעות ולומר לרבה לא מהני שחיקה בשאר נהרות אף דזורה לרוח מהני לר' יוסי נהרות גריעי דהמים מוליכים צידות הנהר כמ"ש מהרש"א בד"ה ע"א דלא ממאיס יע"ש. ויזר ע"פ המים לא תחשוב לקושיא. ולכך נקט רבה ע"ז דוקא ליה"מ דלשאר נהרות לא מהני שחיקה כו'. דזה ודאי אינו דשחיקה קשיא לרבה וע"כ בשאר נהרות הרי לרבה ע"כ מהני שחיקה בשאר נהרות ומיהו י"ל דרבה ורב יוסף אליב' דחכמים פליגי דסברי לשאר נהרות לא מהני שחיקה דויזר ע"פ המים לבודקן כסוטות כמ"ש התוס' ד"ה ע"א דלא ממאיס. וביה"מ לרבה לא בעי שחיקה בעי והשתא לק"מ קושיות התוס' לקמן ד"ה ע"א דלא ממאיס דיה"מ דוקא לרבנן ושאר נהרות דמהני שחיקה הוא לר' יוסי ושחיקה לרבה דקשיא מוקי בשאר נהרות וכר' יוסי. אלא דדוחק לומר דרבה ורב יוסף פסקו כחכמים דלא כר' יוסי דקיי"ל הלכה כר"י דזוז"ג שרי אף בע"ז. ועיין מ"א א"ח תמ"ה ואפשר בע"ז התם אין הדבר ברור שיגדל צמחים ואין להאריך. ועיין לעיל דף כ"ז א' תוס' ד"ה ובהא אפילו מחברו יע"ש

בד"ה איפכא כו'. אין מיושב כו' בין אי הפירוש דרב יוסף חולק ארבה בע"ז ליה"מ ובעי שחיקה ובין מודה לו ביה"מ. לשון איפכ' אין מיושב דא"נ קאמר איפכ' דע"ז בעי שחיקה אפילו ביה"מ מ"מ הא רבה לא מחלק כלל בין ע"ז לחמץ רק בין יה"מ ושאר נהרות ונקיט