ראש יוסף על פסחים כג

ברש"י ד"ה בכל מתרפאין אפי' באיסורי הנאה לכאורה באיסורי אכילה לאכול רבותא יותר ויבואר אי"ה

ע"ב גמ' מידי דרך הנאה עבידנא ושלכ"ה מותר בחולי שאין סכנה דליכא כ"א איסור דרבנן ושרי בחולה שאין סכנה כ"כ הר"ן ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה האריך. ואיסורי אכילה שלכ"א אם חלב חי וכדומה שאין נהנה כלל אפי' ע"י הדחק לאו אוכל אדם הוא כלל. לכאורה משמע דעכ"פ איסור דרבנן יש מר"י דאמר אין לוקין הא איסור יש. ואפילו ל"ב דאמר על הנאה אתמר ל"פ בהא אל"ק דאמר וכ"ש חלב חי משמע דין אחד להם ושלכ"א כמו בישל אגוזי ערלה וכדומה. י"ל לל"ב איסור תורה יש בהן ואין שרי כי אם לסכנה ועש"ך י"ד קנ"ה אות י"ג וי"ד כתב שלכ"א שרי בבריא נמי אלא זהירות בעלמא וכתב שכ"כ הפוסקים ועדיין לא מצאתים וצ"ע. עיין מ"א א"ח תס"ו לא ילעוס ופ"ה מיסודי התורה ויבואר אי"ה וכאן אין להאריך

ברש"י ד"ה ושפיכות דמים כו'. הרוג כו' זה יסכים לתוס' ד"ה אף נערה

ד"ה מה למדנו כו'. אלא נראה כמי כו' למד בכאן כו' כרוצח כנערה שיהיו שניהן שוין כמו כעם ככהן ר"ל כ"ף השיווי כמוך כפרעה כעם ככהן הוקשו שניהם זה לזה עם לכהן שהם מתגאים כמו הכהן והכהן עושה רשעות כעם הפחות וכן כאן כאשר כו' כן הדבר הזה מלת כן מיותר הי' לומר כאשר כו' (כן) הדבר הזה אלא שניהם הוקשו זה לזה. ועיין ר"ן מבואר כן. ומ"ש שנראה כו' ר"ל דנראה לכאורה שבא רק ללמד ונמצא גם למד. ועיין תוס' ד"ה אף נערה בסוגי' זו

גמרא כי פליגי אליב' דר' יהודא כו' תרוייהו פסקו כר' יהודא ולל"ק תרוייהו פסקו כר"ש. והנה לל"ב אפשר בתרתי פליגי אביי מתיר בלא אפשר וקמכוין דמוקי פלוגתא דר"י ור"ש באפשר ולא קמכוין אלמא אפשר גורע. ה"ה לא אפשר מהני ורבא אמר פלוגתייהו בלא אפשר (ולא) [וקא] מכוין ואוסר ר"י. וכ"ש לא אפשר וקמכוין וא"כ לא הוה צריך לומר פלוגתייהו עד כאן כו' אלא דלמעט במחלוקת עדיף לכן אמר דפליגי רק בלא אפשר וקמכוין. אבל לא אפשר ולא קמכוין גם רבא יודה דשרי אף לר"י. ומהרש"א ז"ל הקשה בתוס' ד"ה לא אפשר דבל"ב הו"מ לומר ממש כל"ק ולל"ק כ"ע כר"ש ולל"ב כ"ע כר"י ופליגי אביי ורבא בלא אפשר ולא מכוין לאביי שרי לר"י. ולרבא אוסר אף בכה"ג. ועיין תוס' ד"ה לא אפשר

ברש"י ד"ה ה"ג כי פליגי אליב' דר' יהודא ול"ג לא אפשר שרי כו' וא"ל דלא אפשר שרי קאי רק לחלוקה שאין מתכוין וה"פ לר"י מתכוין ואין מתכוין אסור באפשר. ולא אפשר ולא מכוין מודה ר"י. סובר אביי דעיקר תלוי בלא אפשר וכנראה מתו' ד"ה אביי ורש"י לא רצה לפרש כן דאין צורך להזכיר זה

דף כו ע"א גמר'. עד כאן [לא] אמר ר"י כו' לחומרא בפשיטות הו"מ לומר דר"י דוקא תרתי למעליותא שרי בלא אפשר ולא מכוין אבל חדא למעליותא לא ויש ליישב

ע"ש גמ'. אמר אביי מנא אמינ' כו' בצילו של היכל כו' עיין בר"מ פ"ה ממעילה ה"ה ומשמע דהיכל הקדישו ואח"כ בנו ועמ"ש בתו' ד"ה שאני היכל והוי יודע דאביי לל"ב מייתי סייעת' אבל לל"ק קשה גם לאביי דהא לא אפשר ומכוין לל"ק לכ"ע אסור. ואמנם הרי"ף ז"ל יש לו גירסא אחרת בכאן דלל"ק גורס רק אפשר ומכוין אסור לא אפשר ולא מכוין שרי. כ"פ אפשר ולא מכוין ול"ב אפשר ולא מכוין פלוגת' דר"י ור"ש. כ"פ לא אפשר ומכוין אביי אמר מותר ורבא אמר אסור והלכה כרבא וע"ש בר"ן דהכל בתר כוונה בין להתיר ובין לאיסור וכפי הנראה דל"ק פליג אביי ורבא בתרתי. לאביי לר"ש תרתי לגריעות' אסור הא לא אפשר ומכוין או אפשר ולא מכוין שרי. ורבא אמר דוקא לא אפשר ולא מכוין הוא דשרי ר"ש ול"ב פליגי בחדא דכ"ע אביי ורבא מוקי פלוגת' דר"י ור"ש באפשר ולא מכוין והלכה כר"ש ופליגי אביי ורבא לר"ש בלא אפשר ומכוין לאביי כל דחדא לטיבות' מתיר ר"ש ורבא סבר דהכל בכוונה תליא מלתא הן לקולא הן לחומר' והלכה כרבא וכל"ב (והי' לרי"ף ז"ל לסיים וכל"ב). ועיין פי"ד ממ"א הי"ב ובגליון שם. וראיתי מי שהגיה ברי"ף בכת"י (הלא כן דרכם) ולפ"ז אביי מייתי סייעת' אף לל"ק וא"ש דרבא פריך מלולין ולא קשה קושיות התוס' ד"ה והא הכא דהו"מ לאוקמי' כר"ש. דהא לר"ש פליגי כאמור ומעתה תבין מ"ש רש"י ז"ל לעיל שני פעמים הכי גרסינן דלא כרי"ף ז"ל

ודע הא דצילו של היכל ל"ד לההוא דלעיל אלא עדיף מני' דשם לא אפשר בדרכא אוחר' ומכוין היינו אם מריח נהנה. ומ"מ הוה כבע"כ מה שאין כן כאן דמכוין לכתחלה לכך ואפ"ה קאמר דשרי וצ"ע ועמ"ש בתו' ד"ה שאני

בתוספת בד"ה שאני היכל כו'. עיין מהרש"א. וכוונתו מבואר דבלא זה הייתי אומר רבא חולק על אביי, וסובר כ"ה נמי דוקא דרך אכילה ואביי לשטתי' אמר מנא אמינ' ורבא משני דוקא דרך הנאה משא"כ לתו' דרבא מודה לאביי בכ"ה ופליג עלי' במה דיליף מג"ש דלאביי כיון דלא כתיב בגופ' כמו בב"ח לוקה שלכ"ה ורבא כמאן דכתיב בגופי' יקשה קושיות הגמ' לעיל לפרוך מה לכ"ה ותי' מהרש"א דלרב' יש איזה דרש בכ"ה דוקא כדרך הנאה ויש לראות א"כ לדידן איך פסק הרמז"ל פי"ד ממ"א ושאר פוסקים דכ"ה ובב"ח לוקה שלכ"ה הא לרבא ע"כ כ"ה דוקא דרך הנאה דאל"כ קשה ולפרוך כו'. ומר' יוחנן בן זכאי שהי' דורש בצילו של היכל כו' וניחא לי דלפי גירסת הרי"ף ז"ל לעיל לל"ק פליג אביי ורבא בתרתי ולל"ב כ"ע מודים דפלוגת' דר"י ור"ש באפשר ולא מכוין והלכה כר"ש ופליגי אביי ורבא לר"ש לאביי בחדא לטיבות' מתיר ר"ש ולרבא דוקא תרתי לטיבות' והלכה כרבא והכל תלוי במתכוין וכל"ב ממש (משא"כ לגירסת רש"י א"כ כמאן פסקינן לא כל"ק ולא כל"ב. אם לא תרוייהו חומרות) ולפ"ז לל"ק הוא דקשי' לרבא מריב"ז ומשני שאני היכל דליכ' למימר ריב"ז כר' יהודא סובר דהא מוקי פלוגת' דר"י ור"ש בלא אפשר ולא מכוין משא"כ לל"ב אין קושי' דריב"ז כר' יהודא ולדידי' הכל תלוי באפשר ולא אפשר ורבא אליב' דר"ש אמרה למלתי' וא"ש פיסק' דידן כאמור

ואמנם כן אפשר לומר דרבא מודה בכ"ה דלוקה שלכ"ה ובב"ח כן דאל"כ למה לא כתיב אכילה בגופה כמ"ש לעיל. משא"כ ג"ש חט מתרומה צריך למילי טובא. עיין תוס' פסחים דף ל"ג א' ד"ה אף מעילה בכזית א"כ אין קושיא לכתוב בגופ' ויבואר אי"ה וכאן אין להאריך. ומ"מ קשה מה משני שאני היכל דהוה שלכ"ה והא מ"מ איסור דרבנן עכ"פ יש שלכ"ה ושמא י"ל דלצורך ת"ת דרבים לא גזרו כי האי גונא

ע"ב בפירש"י בד"ה הא לא דמיא תירוצ' דלכאורה קושיא היא דאמאי בהכניסה לרבקה שתינוק ודשה מעצמה כשירה הא ניחא ליה כמ"ש התוס' ד"ה עלה עלי' זכר. והוה א"ש דמייתי לה הכא לקושיא יע"ש. ע"ז כתב רש"י דתירוצ' הוא אף דלישנ' מאי טעמ' אין כ"כ הכרח

בד"ה מוכרין כדרכן מעוטפין בכסות כלאים עי"ד ש"מ ס"ו וס"ז. ובט"ז אות ו' וש"ך שם ומשמע שם אף פסיק רישי' שרי והא מהאי אסור דמודה ר"ש בפסיק רישי' ומעוטפין ע"כ בלובש הרבה בגדים שאין נהנה מכלאים משא"כ בסימן שי"ן בסופו דלכרוך ע"י חבלים הוה פסיק רישי' אם לא בכלאים דרבנן שרי בפסוק רישי'. כמו שכתוב התוס' לעיל ד"ה לא אפשר וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין במידי דאוריית' יע"ש. ואם כן בכלאים דאוריית' ראוי לאסור בפסיק רישי'. ובדרבנן יש להתיר ואי"ה יבואר וכאן אין להאריך

עיין בהג"א כאן קול ומראה וריח אין בו מעילה הא איסור' איכא. ונ"מ קול ע"ז ומראה ע"ז לעיין במראות הצובאות של ע"ז איכ' איסור דרבנן ומיהו ריח של ע"ז דאוריית' הוה דבמקדש לאחר שנעשה מצותו הוה איסור דרבנן ובע"ז הוה דאוריית'. עיין בקיצור פסקי הרא"ש שכתב אבל שאר הנאות אפילו שלכ"ה אסור צריך לפרש אבל אדם בריא שאין חולה כלל אפילו שלכ"ה איסור' דרבנן איכ' עכ"פ. אבל שלכ"א כמו אוכל חלב חי אפשר דאפילו איסור דרבנן ליכא עש"ך י"ד סימן קנ"ה. ומיהו מהא דאמר ר"א אמר ר' יוחנן משמע דאוכל חלב חי יש בו איסור דרבנן עכ"פ. דהא אמר למעוטי חלב חי משמע הא איסור' איכא ואוכל ונהנה אלא שלא כדרך אכילה כמו בשל אגוזים י"ל דהוה דאוריית' ממש ומילקי נמי לקי ואין להאריך ואי"ה יבואר

פסקא ולא יסיק בו תנור וכיריים כו'. לעיל ציין עבר זמנו אסור בהנאה לשעות דרבנן ולא יסיק לר' יהודא ומייתי סוגי' דחזקי' ור"א והדר מציין ולא יסיק. ולכאורה אעבר זמנו הוה לאתויי חזקי' ור"א ולציין אח"ז. ולא יסיק לר"א ות"ר תנור כו'. ולכאורה יאמר דלר' יהודא דחמץ בשריפה מנותר מק"ו או מה מצינו פשיט' דאסור בהנאה ג"כ מהא ק"ו גופ' אלא דאין לוקין ולא יאכל בצירי לוקין. משא"כ לר"א מאות נפיק לי' אין לוקין דהוה לאו מכלל עשה. ואם כן לר' יהודא לא צריך קרא כ"א לשור הנסקל (ועם זה יתיישב מה שכתב ר"י בשור הנסקל בעל השור נקי וקשיא לחזקי' וכל שכן לר' אבוהו היינו אליב' דר"י אין צורך אותו כ"א לשור הנסקל ולהכי סידר הש"ס אמר חזקי' לאחר שאמר לא צריכ' לר"י לומר אפילו אליבי' צריך קרא למלקות משא"כ לר' אבוהו צריך רק לש"ה ומש"ה כי סיים המחלוקת חזקי' ור"ח הדר למלתי' קמיית' תנור כו'

בפירש"י בד"ה בקליפי ערלה כו' בכלל פירי כו' קשין של כ"ה הכל אסור. עיין ר"ן בערלה כתיב את פריו לרבות השומר אבל עצי ערלה גופ' מותר ועצי כ"ה אסור אם זרע חטה וחרצן כל הגפן ועציו אסור כמו שכתבו התוס' דף כ"ה עיקרן יע"ש. וז"ש רש"י הכל אסור ונקיט קשין אורחא דמלת'. וכ"ה אם זרע חרצן נאסר העץ גופ' ודוקא נקיט הני שהן בשרפה אבל איסורי הנאה מהנקברין אפילו אפרן אסור ואפילו בישלה ע"ג גחלים פשיט' דאסור. ועיין ר"ן כאן. ועיין (רי"ף) [סוף] תמורה ערלה מהנשרפין לרש"י מהיקש' הוה ד"ת ויש משמעותו דהוה דרבנן (עיין פני יהושע פסחים דלאו היקש' גמור הוא) אם כן איך יקילו רבנן בישלה ע"ג גחלים דמ"ה ערלה בקבורה. ואם נאמר דהוה שלכ"ה אין בו איסור תורה וכבר עמדנו ע"ז במקום אחר דכל הנקברין אפרן אסור מדרבנן דהוה שלכ"ה. מכל מקום קליפי ערלה נראה דהוה דרך הנאה וי"ל באותן שראויין לצבוע בגד כמו שכתב רש"י לעיל מניין שלא יצבע וקשין קשה. ועיין פני יהושע ואי"ה יבואר: