ראש יוסף על פסחים כב

גמרא אין מזהירין מן הדין היקשא הוא. למ"ש הרמז"ל בשרצים הביאו המ"מ בפ"ב מה' מ"א דהיכי שנאסר בביאור יש להביא מלקות מק"ו. א"כ קשה כאן וכבר הקשה כן בספר גופי הלכות ושאר ספרי בעלי הכללים עמ"ש בספר ג"ו מזה וכאן אין להאריך

ע"ב גמ' צירעא לוקה שש יש להרמז"ל דרך עמוק בפירוש הגמ' כאן דלא כשיטת רש"י, עיין עליו במנין המצות באורך

שם אמר ר' אבוהו. אר"י כל איסורין שבתורה כו'. כל ל"ד דהא איכ' בב"ח וכ"ה. ועי"ד קנ"ה ס"ג. ואפשר כל איסורין שגירת לישן הוא אחמ"בפ וש"ה כמו לעיל ההוא מרבנן כל איסורין חמ"פ וש"ה וז"ש למעוטי חלב. ובל"ב חלב ש"ה שלא תטעה חמ"פ דהוא לוקה שלכ"א ושלכ"ה דהא שאור אין ראוי לאכילת כלב, וכן פת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם חייב לבער ולהטור בתמ"ב איסור דרבנן אין חייב לבער ושלכ"א והנאה משמע דאיסור דרבנן הוה. ואפי' אם נאמר דאיסור תורה יש. מ"מ משמע להדיא בא"ח תמ"ב ובר"מ ה"פ. ובר"ן בפ' אלו עוברין דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם לוקה מן התורה על אכילה וחייב לבער מן התורה ועובר בב"י וכמ"ש הר"ן בפ' אלו עוברין הטעם דראוי לחמץ בה עיסות אחרות. ועיין בפ"א מחו"מ. ופי"ד מהמ"א. ובפריי לא"ח ה"פ בפתיחה בראש הספר ובסימן תמ"ב הארכתי וכאן אין להאריך

והוי יודע דל"ק מחמיר ול"ב מיקל. ולפירש"י וכ"מ מתוספת דשלא כדרך הנאה פטור הא כדרך הנאה לוקה שפיר ולהר"מ פי"ד ממ"א ופ"ח שם שיטה אחרת לל"ב כל הנאה הוה שלכ"ה וכל מאכל האסור באכילה. אם נהנה אין לוקה עליו. ול"ב מיקל ג"כ מל"ק. ועיין פ"ה מיסודי התורה במ"ל. וכמדומה שפני יהושע כתב דזה לר' אבוהו דהנאה ממשמעות לא יאכל. ולהכי שלכד"ה פטור הא לחזקי' דבצירי אף שלכ"ה חייב וקשה לימא א"ב הא וזה י"ל דנקיט נ"מ הקודמת. ומ"מ הרא"ש פסק כאן כחזקי' ובחולין פג"ה ואפ"ה פסק שלכ"ה לית מלקות דהביא מימרא דשייף לברתי' בגוהרקי דערלה

ע"ש אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא כו'. יראה לי שהבדל יש בין לימא מסייע לי' שהוא סייעת' ממש. ובין אף אנן נמי תנינא שהוא [מכח] קושיא (עיין כתובת ט' ב') וזה יאמר כאן כי בל"ב אמר כל שהוא אוכל חלב חי שהוא בכח כ"ש. אבל אוכל שלכד"א דהיינו בישל אגוזים שראוין למאכל אדם אלא שטוב יותר חיין ממבושלין לוקה דאין כ"ש מהנאה והרי שם מוכח דשותה מי רמונים ותאנים שנהנה גרונו טעם יפה. אפ"ה הואיל ואין עומד לכך אין לוקה וכ"ש הנאה שלכד"ה דאין לוקה. וערש"י ד"ה בשלמ'. וד"ה שפיר. ועמ"ש שם ודאי התם זיעא דלאו פרי הוא. והתורה בערלה פרי אסרה לא זיעא כו', ומיהו אף לל"ק אמר למעוטי חלב חי הא אוכל ונהנה אלא שהוא שלכ"א שאין עומד לכך חייב ול"ב מיקל ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה. ודע דמכאן משמע חלב חי שאין דרך אכילה כלל לאדם. הא אכילה ע"י הדחק שפיר לוקה ובעבודה זרה משמע נבלה שאין ראוי' לגר אין לוקה עלי', וי"ל לעיל לר"א נפקא מנבלה הא צריך לנבלה שאין ראוי' לגר דפטור או לנ"ט לפגם ויבואר ואין להאריך

ברש"י ד"ה בשלמ' כו'. שבישל אגוזים כו' היינו דמייתי סייעת' אפי' אם אכל ונהנה אלא שאין עומד לכך וכמ"ש בגמ'

ד"ה שפיר כו' דאין לוקין אלא דרך אכילתן היינו כל שאין עומד לכך אפי' שנהנה חיכו וגרונו והוה קשיא שפיר אף לל"ב דקאמר כ"ש אוכל חלב חי הא נהנה באכילתו אף שאין עומד לכך חייב ודוקא הנאה פטור כל שאין עומד לכך והכין הלכת' דכל שראוי לאכילה ונהנה אף שאין עומד לכך חייב ולוקה מן התורה וממשנה מוכח כן דאל"כ לאשמעינן רבות' פרי גופא וכדאמרן

בתוספת בד"ה אלא הכא כו'. דבהעור ורוטב כו'. עיין פני יהושע בקו"א בקדושין ובספרי לפסק חדש אי"ה אאריך בזה בפרשת דרכים וכאן אין להאריך. ומ"ש טעם כעיקר דאוריית' זה לשיטתם בחולין צ"ח משא"כ לרש"י שם דטעם כעיקר דרבנן מר' יוחנן גופא בע"ז ס"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. וא"כ שפיר לר' יוחנן דזיעא בעלמ' ולמ"ד טעכ"ע ד"ת מתניתין דאין סופגין משום ג"ש דפירי מבכורים כמ"ש התוס' ואימעיט שאר משקין

ע"ש אמר אביי ה"מ בכ"ה שלכ"ה לכאורה דאביי פליג על ר' יוחנן כדדחי לעיל זיעא כו'. ואמר אפי' ר"י מודה כאן. ולמ"ש לעיל אדרב' אביי משני לר"י דוקא שלכ"ה הא שלכ"א ונהנה חייב. ואם נאמר דחזקי' פליג נמי א"ש. והוי יודע דאביי דוקא שלכ"ה מחייב בכ"ה. הא שלכ"א כמו חלב חי אפי' בכ"ה ובב"ח פטור שאין נהנה כלל ומזיק לו וגרע משלכ"ה שנהנה קצת. וכן מורין דברי הרמז"ל פי"ד ממ"א ה"י וי"א שתחלה נקיט הפסיד מאוכל אדם. ואח"כ נקיט בכ"ה ובב"ח עירב דברים המרים שנהנה קצת הא הפסיד מאוכל אדם לגמרי אף כ"ה ובב"ח שרי מ"ה. ועיין בפריי לי"ד וכאן אין להאריך

בתוספת בד"ה אמרת ק"ו כו'. אלים ק"ו כו'. משמע אף דג"ש צריך על אכילה אפ"ה אין ג"ש למחצה עוקר הק"ו. ועיין בבא מציע' קט"ו בתוס' לא משמע כן. ושוב ראיתי בחולין ק"ו א' תו' ד"ה מה להלן תירצו כן דאהני ג"ש ואהני ק"ו כו'. כיון שאין מתנגדי' המה. ועיין בס' ג"ו ואי"ה בש"ה אבאר עוד

בדרך פלפול ר"ש הוא דסובר בחולין דבב"ח שרי בהנאה דאיכ' למפרך שכן לוקין שלכ"א ולהכי לא כתיב אכילה בגופה דה"א הנאה נמי דר"ש כר"א סובר מדאסר ג"ה בהנאה. כמ"ש התוס' דף כ"ב א' ד"ה ור"ש יע"ש. משא"כ איסי כחזקי' סובר דלדברים ככתבן. וחשנ"ב ד"ת. ושפיר אמר להכי לא כתיב אכילה בגופה וכאן אמר הכל מודים ר' אבוהו בדין זה. ולפי מ"ש פני יהושע דלחזקי' מלא יאכל בציר"י לוקה בכל איסורין שלכ"ה. א"כ מה מקשה מאיסי הא איהו ע"כ כחזקי'. וא"כ אין קושיא דכל איסורין כן. ואין להאריך. ומיהו זה טעות דמטרפה ושם לא יאכל דווקא דרך אכילה כאמור

והוי יודע שמהרש"ל ומהרש"א בשבועות כ"ג ב'. ד"ה דמוקי העירו לר"ש אי שלכ"ה חייב דכ"ש למכות. ואפי' למהרש"ל שם. י"ל דשאני כ"ה דלוקין אפי' שלכ"א ממש שנפסד מאוכל אדם ושלכ"א דכתב רש"ל היינו שאין רגילין לאכלן כך. ומ"מ נהנה קצת אלא שמלשון הרמז"ל הביאותיו לעיל משמע דבכ"ה כל שנפסד לגמרי פטור

בד"ה הכל מודים כו'. לאו דאוריית' כו'. דאין מזהירין כו' לעיל כתבו דלאו ד"ת אפי' באכילה. ומיהו חשנ"ב למ"ד ד"ת. הוה עשה. ואפשר דקשיא להו לימא ה"מ בחשנ"ב דאיסור תורה יש דבשאר איסורין דרבנן. עיין מהרש"א שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי. ומ"ש דאין מזהירין, אע"ג דגילוי מלתא הוא לילף מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כמ"ש בד"ה אמרת ואפשר משום זה כתבו שמ"א כו'. ואיננו צורך דקדשים חוץ למחיצה איסור איכ' לאו ליכא מכל שבקודש פסול באש תשרף. כמ"ש התוס' כ"ב א'. ד"ה אותו יע"ש. ומלקות ליכא כ"א מק"ו. ואין מזהירין מק"ו. ובהכי ניחא דאמר אטו בב"ח אכילה כתיבא וה"ה הנאה נמי מקודש דבאש תשרף אף שלכ"ה אסור יע"ש

בד"ה אמרת ק"ו כו'. חבש"ו יוכיח. עיין חולין. ומיהו הו"מ לתרוצי דאי לא הוה כתיב אכילה הוה פרכינן מה לכ"ה שלוקין שלכ"א והיא גופא ליכא למילף דש"ה וחמ"בפ יוכיח כמ"ש לקמן ד"ה מה לכלאי הכרם אלא דבפשיטות טפי אמר חבש"ו יוכיח כאמור

דף כה ע"א גמ' מה לחמץ שכן כרת ומלפני זמנו ולאחר זמנו ליכא למילף דאפשר סובר כר"ש לקמן כ"ח ב'. דלפני זמנו ולאחר זמנו שרי מן התורה. עיין תוס' שם. ותערובת ונוקשה סובר ג"כ מדרבנן

ע"ש להכי לא כתיב אכילה כו'. קשה הא כל גזרות שוות תקשה לכתוב בי' בגופה ורש"י הוסיף ללמדך אלמ' מדלא כתיב בגופה שמעינן זה וקשה כמ"ש ועמ"ש לעיל דאיסי סובר כחזקי' דלא יאכל אכילה לחוד משמע

שם ולפרוך מה לכ"ה שכן לא הי' ש"ה. ושוב ליכא חמץ יוכיח דהדר דינא פרכינן פירכ' כל דהו. ועיין מהרש"ל מ"ש כאן דהו"מ לומר מיד כ"ה יוכיח. ומהרש"א כאן ובספר פורת יוסף וג"ו כתבנו תירוץ נכון בזה על מהרש"ל. ואמנם כוונת תירוץ מהרש"ל כאן יש לעיין בי'. ולכאורה כוונתו דכיון דיש כ"ה שלא הי' ש"ה זרוע ובא שהתוספת (בענין שלא הי' בטל אף מן התורה) לא הי' שעת הכושר פרכא הוה. אם לומר פרכינן כ"ד א"כ יאמר תירוץ מהרש"א ואם לומר דבר הלמד בק"ו ליכא למפרך האי פירכא שיש במינו לא הי' ש"ה. משא"כ במה מצינו פרכינן כזה. ועם זה ליישב מ"ש התוס' ד"ה כ"ה יוכיחו בפכ"ה פריך כו'. והו"מ למילף במה מצינו הקישור. הוא דה"א דמה מצינו פרכינן שיש במינו לא הי' ש"ה דאל"כ אכתי לימא ערלה וכ"ה דהוה ק"ו. ולזה כתבו דז"א כמ"ש מהרש"א. ואמנם נראה כוונת מהרש"ל ז"ל דאם נפרוך מה לערלה שלא הי' ש"ה תאמר בב"ח שאין במציאות לא הי' ש"ה על זה ליכא לסיים כ"ה יוכיחו דיש לו עכ"פ מציאות לא הי' ש"ה משא"כ כשנבטל זה מחמץ ופרכינן כרת שפיר אמרינן כ"ה שיש ש"ה יוכיח והבן זה

בתוספת ד"ה מה לכ"ה שלוקין כו' תימא לרשב"א היא גופה נילף יש להקשות איך אתא הק"ו ועוקר מג"ש. כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אמר. א' דלא שייך תירוצם דקודש נמי אין לוקין אלא דרך אכילה ונהי דאיסור תורה יש שלכ"א מאש תשרף מלקות ליכא. גם יש לעיין דאין מזהירין ומאכילה להנאה שפיר עושין פירכא מזה המין ונהי במה שלמידין מק"ו אין עושין פירכא מה לפלוני שכן לוקין דא"כ בטלת כל הק"ו. ועוד דהטעם דלא תהוי כפרה לא שייך פירכא אבל מאכילה להנאה שפיר עושין אף מזה המין פירכא. עיין תוס' חולין קט"ו ב' ד"ה מה לחמץ ובהיות שהדברים ארוכים וכתבנו מזה במקומות מפוזרים בספר פורת יוסף וגינת וורדים. ובספר שושנת העמקים ובחולין בספרי ראש יוסף אין להאריך כאן

שם גמ'. אמר ר' יעקב כו'. חוץ מע"ז ורבנן אמר חוץ מג"ע וש"ד ואפשר ר' יעקב מיירי באין עושה מעשה דג"ע וש"ד שרי כמ"ש התוס' ע"ב. ד"ה אף נערה כו'. וע"ז אם אין רוצה ללחוש לו בשם ז"ה החולה אעפ"י שאין אומר לו כלל אסור דנראה כמודה בע"ז: