ראש יוסף על פסחים כא

אין סובל זה. ועיין תוס' ד"ה שאני התם ומהרש"א ז"ל שם יע"ש

ע"ב גמרא. ר"ע כשהותרה נבילה כו'. קשיא לי להרמז"ל אכתי הא צריך קרא להתיר סחורה מיעשה לכל מלאכה. ואפשר מלת לכל קשיא. ואין להאריך ויבואר אי"ה. וכאן אין להאריך. ועיין תוס' ד"ה ומה חלב ומהרש"א שם

ע"ש אב"ע אה"נ דאסור עיין בחה"ר חולין ק"א א' דר"י הגלילי מודה בשל עולה והא גיד אסור בהנאה יע"ש וי"ל דאי גיד אסור בהנאה פליג בנבלה דקל על חמור הוא ומודה בעולה דשווין המה וע"ש בהא דטומאת בשר חמירא. ומיהו הא קשה איך אמר דמייתי בק"ו. הא גיד אין בכלל נבלה דשם אמר דאין נבלה חל על ג"ה. ונהי חלב בכלל נבלה דהתורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על חלב (עיין זבחים ע' א') יע"ש. גיד לא. וקשה למ"ש התוס' ד"ה ומה חלב דהק"ו שיהא בכלל נבלה יע"ש. ושוב ראיתי שאין זה קושיא. דאין איסור חע"א ללקות שתיים אבל תרין איסורין רביע עלה. עיין יבמות ל"ג. ובפריי לי"ד בפתיחה לתערובת הנקראת שער התערובת ביארתי זה דנ"מ טובא לדידן. א"כ שפיר הוה בכלל לא תאכלו כל נבלה. גיד הנשה דודאי איסור נבלה רביע על ג"ה. ומה בכך שאין לוקה שתיים ויבואר עוד בתוס' ד"ה ומה חלב

ד"ה חלבה וגידה כו' דחלב לאו בכלל בשר. יש לראות א"כ בחולין ק"א דמוקי חכמים ר"י הגלילי אמאי בשל עולה חייב שתיים דגיד לאו בכלל בשר הוא. לא הוה בכלל נבלה ולא בכלל בשר עולה. אם לא דהתם סובר. ר"י כחזקי' נמי סבר ויבואר וכאן אין להאריך

בא"ד כו'. נמי לאו חלב במשמע כמ"ש לעיל. ור"י הגלילי לטומאה וטהרה ל"צ קרא דלא כתוס' ד"ה ומה חלב ולתו' צריך לומר דעכשיו הדר בי' וניחא לי' לאוקמי' להנאה כמ"ש מהרש"א

ד"ה איכ' בינייהו כו'. והכי משמע כו'. וד"ה חולין בעזרה ור"א אליב' דר"מ אמר למלתי' דאיסור הנאה משמע כו'. לכאור' דלר"מ לא יאכל משמעותי' הנאה ולוקה על הנאה ולר"י מאותו הוה עשה לחוד. א"כ קשה לימא דא"ב אי ללקות על הנאה לחזקי' לוקה. ולר"א לר"י הוי עשה אלא דנקיט נ"מ הקודם דהיינו חשנ"ב ויבואר

בתוספת ד"ה ומה חלב כו'. שיהא בכלל היתר נבלה כו' לא מצי למיעבד ק"ו מדם כו'. ר"ל דמסברא אית לומר דלא הותר יותר ממה שהותר בטהורה. אבל כיון דחזינן דחלב מותר בהנאה ותתננה אחלב נמי קאי ה"ה ג"ה מק"ו דתתננה אג"ה נמי קאי. וא"ש דלא עביד ק"ו מדם. ואף דקאי בחלב. מ"מ תקשה לר"ש. אמאי לא יליף מדם דליכ' פירכא שכן הותר מכללו כו'. וי"ל לר"ש מה פריך הגמ' הא לדידי' ג"ה לאו בכלל נבלה הוה. ואיכ' למימר שאר איסורי הנאה תוכיח. וי"ל בדוחק דנאמר דתוס' סוברים כר"מ ז"ל. דג"ה של נבלה חייב ב' הואיל ואחשבי' רחמנ' לאכילת גיד (כמ"ש לעיל דף כ"ב א' יע"ש) וממלת ואכלה יש למעט ג"ה דלאו בר אכילה הוא ומק"ו דחלב יש לרבות שיהא שפיר בכלל תתננה דקאי אכל הנבלה. אף ג"ה ולא למעט מואכלה. ודוחק ומ"ש התוס' כדפרישית לעיל. דף כ"ב א' ד"ה והרי דם יע"ש

בא"ד דאדרב' לטהרו מידי נבלה מצריך קרא. עיין מהרש"ל ולפ"ד לא הדר ממה דאמר לר"י הגלילי לטהרה לא צריך קרא. היינו מלת לכל דכיון דטיהר בהדיוט ה"ה גבוה דמה"ת לחלק (משא"כ היתר הנאה. דלגבוה הותר אכילת מזבח כמ"ש רש"י לעיל) ולמהרש"א ז"ל מעיקרא הוה ס"ד. דלר"י הגלילי לטהרה ל"צ קרא ובמסקנא לא קאי הכי אלא דצריך ולית לי' וניחא לאוקמי' אהיתר הנאה דפשטי' דקרא מורה להיתר הנאה יעשה למלאכה. ואה"נ לר"י הגלילי חלב נבלה טמא. ובין לרש"ל ומהרש"א מלת דאדרב' הדלי"ת ל"ד וכאלו כתוב ואדרב"א שאין זו ראי' לדבריהם. כמ"ש מהרש"א דמר"ע לא נשמע לר"י הגלילי ויבואר אי"ה וכאן אין להאריך

בד"ה מאי בינייהו כו'. תערובת ונוקשה כו'. א"כ כרת נמי ליחייב באלו עוברין דריש כי כל אוכל חמץ למעט עירובו וע"ש מהרש"א ומשמע דלאו מיעוטא הוה אלא ממשמעות ממעטינן ושפיר כתבו כאן. ועיין דף כ"ח ב' בתו' ד"ה וחד לפני זמנו ומהרש"א שם

גמרא יתיב ההוא מרבנן כו'. מניין לחמ"בפ וש"ה כו'. עיין מהרש"א וכבר הקשינו לעיל זה לר"א ולא ידענ' אמאי ל"ק לי' לר"א ואמנם יאמר כי המכירה והנתינה לגוי ולגר הוא דרך הנאה וזה מבואר מנבילה. (עמ"ל פ"ה מיסודי התורה) אבל נתינת טרפה לכלב אפשר הוה שלא כדרך הנאה כי טרפה ראוי לגוי. ויתן דמים מרובים בעדה יותר מנבלה. וגם מלת לכלב תשליכון אותו. ואי אתה משליך שאר איסורין משמע אפי' כלבים של הפקר. (עיין בירושלמי פסחים ובא"ח ה"פ בב"י מזה) לכן לר"א מאותו ל"ק מידי דצריך שלכד"ה דליהוי איסור תורה עכ"פ דאי מלא יאכל בשרצים ה"א דוקא דרך אכילה והנאה הא שלכ"א והנאה אפי' איסור תורה אין בו קמ"ל. א"נ לכלבים של הפקר כאמור והא דפריך לעיל ור' מאיר ופירש"י אותו למה לי הא צריך לשלא כדרך הנאה. י"ל איפכ' בנבילה למה. לי ורש"י ה"נ קאמר אותו למה לי דע"כ ללימוד אחר דאי להכי למה לי בנבלה. ואי דה"א נבלה אסור בהנאה הא מכי יכרה איש בור והמת יהי' לו נפקא דשרי נבלה דאי לשלא כדרך הנאה הא מאותו אימעט שלכ"ה דאיסור תורה עכ"פ אית בי'. ומשני לחשנ"ב כו'. ולקמן דאמר כל איסורין אין לוקין אלא דרך הנאה ומאותו לר' יהודא דהלכתא כוותי'. וא"כ שלכ"ה אמאי אין לוקה וי"ל דאותו משמע מיעוטא כאן פרט היתר הא כ"מ שלא פרט היתר לא יאכל הנאה במשמע ולוקה על הנאה וכדרך הנאה. דלא יאכל הכין משמע. ומ"מ שלכ"ה איסור תורה עכ"פ יש מאותו גופא והבן זה. ולקמן בהא דכל איסורין יבואר

בפירש"י בד"ה קא סבר האי תנא ריב"ל לאו תנא הוה ולפעמים הי' שונה ברייתות כדאשכחן בכמה דוכתין והאי תנא לאו דוקא

ד"ה חולין כו'. ומבעיא לי' קרא אחרינ' לשאר איסורין אפשר דאי לאו קרא אחרינ' ה"א אותו לשאר איסורין או מוקמינן לחשנ"ב דמסתבר טפי דאותו שנאסר מחמת חוץ למחיצה מותר ולא חשנ"ב. כמ"ש רש"י לעיל

ד"ה לכל איסורין כו'. כתיב פרטא להיתרא. לכאורה מיותר דכבר אמר לעיל ומאי ניהו חמ"פ וש"ה ולערלה אם נאמר דשרפה מדרבנן (עיין סוף תמורה) הא מסיק לקמן בקודש באש תשרף ולא שאר איסורין ומיהו יש לעיין בזה

תוספת ד"ה דכתיב כו'. אשעיר דר"ח וכ"פ רש"י בחומש גופא דמכולן לא נשרף אלא זה דר"ח ופסוק עון העדה פי' כן יע"ש ברא"ם ז"ל

ד"ה דהא כתיב כו'. דקיי"ל כל שפסולו בקודש בשרפה וחטאת דאהרן מעשה שהי' ר"ל בכיצד צולין פ"ב ב' מסיק דהלמ"מ כל שפסולו בקודש בשרפה וחטאת דאהרן (שעיר ר"ח) דפרט והנה שורף מעשה שהי' משתעי קרא עיין רש"י שם. ול"ג דכתיב והנה שורף ולפירש"י דגריס לה. ל"ק אמאי לא אמר לא תאכל מיותר דכתיב הן לא הובא הא הובא שפיר עביד דלא אכלוה. י"ל דה"א איסור עשה ולכך כתיב לא תאכל ללאו ועיין לקמן

דף כ"ד ע"א גמ' אמר קרא בקודש באש תשרף. עיין רש"ל שזה הפסוק בהך גופא וכל חטאת אשר יובא מדמה ויקר' ו' והנה שורף ויקר' י' יע"ש

בפירש"י בד"ה ואם אינו ענין כו'. דהא איסור אכילה בגופייהו כתיב מכאן לכאורה מוכח דשלכ"ה איסור תורה יש. דאל"כ אימ' לשאר איסורין לאיסור תורה שלכ"א. ש"מ מלא יאכל שלכ"א איסור תורה עכ"פ יש. ועמ"ל בפ"ה מה' יסודי התורה. ויבואר אי"ה בזה. ועיין מ"ש מהרש"ל על דברי רש"י יע"ש

בתוספת בד"ה הא אין לוקין כו'. והא לאו שבכללות היינו אי אפי' חדא לא לקי. עיין לקמן מ"א ב' ובמנין המצות להרמז"ל וברמב"ן שהאריכו בזה לפרש לאו שבכללות ובספר ג"ו דברנו קצת בענין לאו שבכללות

בד"ה אם אינו ענין כו'. לרביעי בקודש כו'. לעיל אמר ולמדנו שלישי מן התורה ותוס' שם פירשו לרווחא קאמר ואולי לשיטת רש"י שם כתבו זה ורביעי לאו דוק' אלא כלומר שלישי. ואפשר בדוחק לר"ע כתבו זה יע"ש

בד"ה היקש' כו'. לאיסור שיהא בלאו כו'. בשמן קודש שנטמא אלא ממעשר. מ"ש בלאו. עיין מהרש"א. ומיהו היקש' ממעשר ומעשר גופא ידעינן לאו מלא ביערתי ולאו שלילה הוא. ועיין תוס' יבמות ע"ג ב' ד"ה והיכן מוזהר. מבואר דסוגי' דהכא חולקת על יבמות מדאמר וכ"ת אין מזהירין וכו' יע"ש. ולרש"י כאן קשה ושם יבואר ומ"ש בשמן קודש ממעשר. אף דקודש טעון שרפה מ"מ אפשר בשעת ביעורו לתהני מיני' ועיין דף כ"ב ב' ד"ה מניין שלא יצבע הקשינו שם. ועיין שבת כ"ה. ויבמות ע"ג יש ליישב ואין להאריך

בד"ה דכתיב לא תוכל האי לא חשוב לאו שבכללות כו'. לפי מ"ש בד"ה היקש' דכאן סוברת הסוגי' דלא בערתי לאו הוא. א"כ מה ענין לאו שבכללות מלא תוכל, וי"ל בדוחק דה"נ קאמרי אי ס"ד לא בערתי לאו הוא למה לי לא תוכל. אי ללקות שתיים הא לאו שבכללות ואהא תירצו דלא הוה לאו שבכללות ולוקה על אכילת מעשר בטומאה שתיים ועל הנאה אחת מלא בערתי ועדיין צ"ע

בפירש"י בד"ה לא בערתי אזהרה נפקא לן ביה ביבמות בפ' הערל. ר"ל לא בערתי ווידוי דברים הם ואזהרה דנפק' לן ביה במעשר ביבמות הוא מלא תוכל כמ"ש רש"י לקמן

בד"ה היקש' הוא כו' ואע"ג דוידוי דברים כו' נפקא מלא תוכל. וסובר דהאי סוגי' נמי הכי סביר' לי' ואין חולקת על ההוא דיבמות וא"כ קשה קושיות התוס' ד"ה הי קשא הוא דלמה לן היקש' הא לא תוכל קאי נמי אנדרים ונדבות דכתיבי בהאי קרא. ויש ליישב קצת דאימ' לגופי' באם אינו ענין להנאה לאיסור' לא למלקות דמאש תשרף לא ידעינן איסור הנאה. דאימ' בשעת ביעורו ליתהני מני'. ומיהו אי באם אינו ענין אין לוקין על לאו באם אינו ענין עלח"מ פ"ט מה' מ"א (ובספר פורף זף בכללים ובס' ג"ו) ולכך אמר היקשא הוא. ולא בערתי משתמע עכ"פ איסור הנאה וצ"ע: