ראש יוסף על פסחים כ

ברה"י לצורך רבים מודה ר"י דחייב. וה"ה ברה"ר לצורך יחיד. מודה ר"י דחייב וז"ש בפ"ק דערלה הנטוע לרבים ר"י פוטר ברה"ר לצורך רבים. והדר תנן הנוטע ברה"ר היינו לצורך יחיד חייב. וכמ"ש הרע"ב שם ומודה נמי ר"י דחייב. ומה שהכריחו לפרש כן אבאר ברש"י ד"ה ונטעתם ליחיד משמע ומיהו בירושלמי ותוספת' מבואר כמ"ש התוס' דוקא ברה"י לצורך רבים חייב וכ"פ הרמז"ל. פ"י מה מ"ש ונ"ר. ובי"ד סימן רצ"ד סעיף כ"ה דוקא ברה"י לצורך רבים חייב. ועיין באר הגולה שם אות ס"א. ומ"ש שם אח"כ ברה"ר היינו לצורך יחיד ועיין בר"מ ור"ש פ"ק דערלה ויבואר ברש"י ד"ה ונטעתם ותו' ד"ה נטוע לרבים יע"ש

ד"ה ונטעתם ליחיד משמע שאין דרך רבים לנטוע הוקשה לו הא ונטעתם ודאי משמע אף רבים במ"ם הרבים לכן אמר מסברא מיירי קרא ביחיד דאין דרך רבים לנטוע ונטעתם כל חד בפ"ע. וממילא לא הוה מרבינן בנטוע לרבים לכן כתיב לכם לרבות אף הנטוע לרבים ומדכתב רש"י שאין דרך רבים לנטוע ולא כתב שאין דרך לנטוע לרבים משמע דדרך יחיד לנטוע ברה"י לצורך רבים ומתרבי מן ונטעתם אלא שאין דרך רבים לנטוע להם ברה"ר באם הדרך כי מי עסקן לזה והלכך ברה"י לצורך רבים אף ר"י מודה דחייב. וכי פליג ברה"ר לצורך רבים. לרבנן ונטעתם לא מתרבי ברה"ר לצורך רבים ואתא לכם לרבות אף ברה"ר לצורך רבים. ור"י סובר ונטעתם משמע בין יחיד לצורך רבים ובין רבים ברה"ר לצורכם ולכם ג"כ כן. ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ואי קשיא לא לכתוב כלל רבוי. י"ל דנטעתם צריך לרה"י לצורך רבים. ויהי' זה בנוי על מ"ש הליכות עולם הביאו התוי"ט פ"ק דערלה דרבוי אחר רבוי מיעוט אחר מיעוט לרבות מקצת ולמעט מקצת יע"ש היטב. אבל התוס' לא פירשו כן. ועמ"ש בתוס' ד"ה נטוע לרבים יע"ש

ד"ה מערבין כו'. מיתשיל ותרומה מינה ובה. ויש בה כשיעור. ועיין מהרש"א. דלרבנן אע"ג דלא יכול לאיתשולי כמו תרומה ביד כהן אפ"ה הואיל וחזי לכהן ולסומכס אמר בעירובין דף למ"ד ב' דהואיל בנזיר [ס"ל] ובתרומה אוסר דסובר גזרו משום שבות בין השמשות ואסור להפריש בין השמשות תרומה ומיהו י"ל לרבנן הטעם משום הואיל ולא גזרו על שבות ביה"ש (אף שלא במקום מצוה דאי במקום מצוה לא הוה פריך דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ"ש התוס' ד"ה מערבין ויבואר שם). ובגמ' דעירובין לא מצאתי כעת שיאמר בפירוש לרבנן הואיל וחזי לאחריני אלא ממ"ש בהלכה שם מערבין לגדול ביוה"כ מוכח כן דחזי לאחריני שפיר דמי. וי"ל דתנא דמתני' אין סובר כן. דאל"כ אמאי לא השמיענו רבותא דגדול ביוה"כ ודוקא נזיר ותרומה דהואיל ומיתשל בלא בא ליד כהן עדיין הא בבא ליד כהן לא ומטעמא דמתני' משום מיתשל דוקא וכאמור ויבואר וגדול ביוה"כ משום סעודה (הרמ"ה בב"ש) [הראוי' כב"ש] ועמ"ש בתו' ד"ה ועוד

ד"ה ומאכיל חטין גמורים ומותר בהנאה. עיין תוס' ד"ה וקוצר לשחת דמקוצר לשחת אין קושיא דתבואה גמורה אסרה תורה בחדש

בתוספת ד"ה נטוע לרבים כו'. ש"מ תרי מילי נינהו לא יכולתי להלום כוונתם נקטו בלשונם תרי בבי ש"מ תרי מילי נינהו אי לומר דסיפ' ברה"ר חייב נמי רבנן ולא ר"י (דלא כמ"ש הרע"ב ור"ש שם דברה"ר אף לצורך יחיד הוה כמו לצורך רבים דהפקר הוא ודאי פוטר ר"י כן הוא סברתם) א"כ חזינן לרבנן דברה"ר לצורך רבים נמי מחייבי רבנן. א"כ קושטא קאמר רש"י דלרבנן הכין הוא ואי סיפא ברה"ר לצורך יחיד. ומודה ר"י דחייב וכמ"ש הרע"ב ור"ש שם. א"כ אין קושיא דרישא ברה"ר לצורך רבים מחייבי רבנן ור"י פוטר כו'. וי"ל כיון דסתם כולי האי בסיפא ברה"ר חייב נהי דמיירי לצורך יחיד. מ"מ אי רישא ברה"ר ג"כ מיירי לא הוה למסתם כאן כולי האי אלא ש"מ רישא דוקא נטוע לרבים וגוף הנטיעה ברה"י קאי ומיהו בירושלמי מבואר דוקא לרבנן ברה"י לצורך רבים. ואפשר ירושלמי לשטתי'. הביאו הר"ש שם שסובר דלא כבבלי. אבל למ"ש בבבלי דנטעתם ליחיד משמע היינו שאין דרך רבים לנטוע הא יחיד בשביל רבים דרך הוא והבן

והוי יודע שהרמז"ל פ"י מה' מ"ש ונ"ר. כתב נטוע לרבים ברה"י לצורך רבים חייב שנאמר ונטעתם בין יחיד ורבים ובגמ' לא אמרו כן. ועיין כ"מ נתעורר בזה. ולומר דפסק כר"י ונטעתם בין יחיד ורבים ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ברה"ר לצורך רבים ולרבות עכ"פ ברה"י לצורך רבים. כמ"ש כאן לפירש"י בד"ה לרבים וד"ה ונטעתם אלא דדוחק דלפסוק כר"י ולא כת"ק דהלכת' בכ"מ כת"ק ואי"ה יבואר וכאן אין הזמן גורם

בד"ה מערבין בפ' בכל מערבין מפרש כו' לא מצאתיו כעת בפירוש אלא לב"ה מערבין לגדול ביוה"כ כו'. וב"ש סעודה הראוי' דמתני' לא נקיט יוה"כ דסובר כב"ש. וגם נדר בככר ע"ד רבים אין לו הפרה. אמאי לא נקיט דמערבין דהוה רבותא. ועיין א"ח שפ"ו הב"י הביא לשון הרא"ש. וסתם משנה דכלאים. ומ"ש רב הונא סובר כת"ק לא ידענא. דהא שבועה ונדר יכול לאתשולי ואולי סתם קאמר אפי' ע"ד רבים. ועמג"א שם אות ט'. וכוונתו דהואיל בעינן ראוי לשום אדם בלא הואיל. עיין תו' עירובין למ"ד ב'. יע"ש. וא"כ יש לראות לאיזה צורך הביא המחבר זה והמג"א הראה לתכ"ה. וט"ס וצ"ל תנ"ז בחלה נ"מ האידנ' דאף למ"ש שאין מאכילין לשום כהן אפשר לכהן קטן מאכילין ונ"מ שפיר. ואין להאריך כאן ואי"ה יבואר

בא"ד דלמצוה לאו להנות נתנו היינו אף מצוה דרבנן ומחלוקת הפוסקים הוא

ועיין עירובין ל"א א' מבואר שם אף בדרבנן מצות לאו ליהנות נתנו. ועיין ר"ן בר"ה בזה. ויש לראות דפריך מתרומה ואח"כ מנזיר. ולכאורה אי שבות דמצוה בין השמשות לא גזרו לכ"ע ורבי ורבנן דפליגי בעירובין ל"ב ב' ושבת ח' היינו באין מצוה וכפי הנראה זה שיטת התוס' קצת עירובין למ"ד ב' ד"ה ולפרוש. דלא כשיטת הרמז"ל פכ"ד משבת וטור שמ"ב. ועיין ב"י שם. א"כ מקדים תרומה דפליג סומכס וע"כ דסובר מערבין לרשות דאל"כ אמאי אין מערבין תרומה דשבות דמצוה אף לרבנן לא גזרו ואפ"ה מערבין ביין פריך שפיר ולסומכס ויבואר: בד"ה נזרו ואין מגלח על נזירות אביו. אם מדיר בנו בנזיר אין מגלח יע"ש

בד"ה קצירכם וי"ל קצירך עיין מהרש"א והגמ' רשמתי מסברא דנפשאי

גמרא והרי שרצים דכתיב לא יאכל כו'. לכם כו'. יהיו כו' (ויקרא י"א פ' שמיני) פריך מחי' ועופות ודגים מקרא דלא יאכל בציר"י דכתיב בשרצים דכל הפרשה כחדא חשיב ואכולהו קאי לא יאכל בציר"י. ויהיו ולכם כתיב בדגים טמאים (ומה) [ומ"ה] פריך אי הכי לכתחלה משא"כ אי לא יאכל אכילה. י"ל דלכתחלה מדרבנן אסור. משא"כ לכם היתר מפורש. אין כח בחז"ל לגזור מה שמפורש בתורה להיתר כ"כ הט"ז בי"ד קי"ו. ועיין פר"ח שם. ועמ"ש בתוס' ד"ה אמר קרא יע"ש. ועיין לעיל בערלה לחזקי'. איך ס"ד לכם להיתר הנאה לא לכתוב בצירי וכמ"ש מהרש"ל שם. י"ל דבציר"י לאסור לכתחלה ולכם דיעבד (ויצויר לקנות מגוי דערלה נוהג בש"ג עפ"ק דערלה) והיינו אי הא דאין עושין סחורה מדרבנן. משא"כ אי ד"ת ודאי יליף הכל במה מצינו משרצים ואף מה דלא כתיב בהאי פרשתא

ע"ש ולחזקי' לכתוב לא יאכל בחולם ולא בעי לכם. עיין מהרש"ל וקישור דבריו יש לכוין דאי יהיו אסמכת' (עי"ד קי"ו יע"ש) א"כ לחזקי' דלמא מש"ה כתיב בצירי לאסור לכתחלה מן התורה ומשני יהיו דרשא גמורה. וע"ז הקשה א"כ איצטריך לכם משום דרשא דיהיו דה"א דיעבד ומשני כו'. וה"ה דה"מ להקשות לחזקי' לכתוב לא יאכל בציר"י ולכם ולמה לי יהיו. וע"כ דלכתחלה אסור. דאל"כ לכתוב בחולם ולא בעי לכם והתוס' יתיישב דה"א לכתחלה שרי ובציר"י ולכם להורות כ"מ שנאמר בציר"י הנאה במשמע. ומהרש"א הקשה ב' קושיות א' דאי בחולם ויהיו. ה"א דיעבד אסור ואי דלכתוב בציר"י. ה"א דלוקה על הנאה ויהי' רק עשה. ועוד באמת מנ"ל לחזקי' כו' וזה לתו' דלוקה על הנאה ואפשר לחזקי' להר"מ נמי לוקה. והגמ' לקמן דפריך מאי בינייהו הו"מ לומר מלקות על הנאה. ומיהו הא ל"ק דחי בחולם ויהיו ה"א אף שלכ"ה אסור מ"ה ולא יאכל בצירי דוקא דרך הנאה. י"ל דאיסור תורה אף שלא כדרך הנאה י"א דאיכ'. וגם לחזקי' מלא יאכל בצירי כ"ע אפשר מודים דיש איסור תורה שלכ"ה ודוקא ר"א בשם ר' יוחנן מלא תאכל עיין פני יהושע שם

והוי יודע דקשיא לי בילדותי לר"א למה לי' אותו וחשנ"ב לאו דאוריית' (מזה עיקר פלוגתא בין חזקי' ור"א) והא ליכא כ"א ש"ה וחמב"פ ובהו כתיב בציר"י ולא יאכל עכ"פ ידעינן משרצים כמ"ש חזקי'. ואי דר"א סובר יהיו משמע אף דיעבד מלבד הדוחק הגדול. א"כ מה פריך לחזקי' אימא גם הוא יסבור כן. וע"כ דלאו סברא כלל וכלל. וא"כ קשיא לר' אבוהו ויבואר אי"ה

בתוספת ד"ה אמר קרא כו'. מדאוריית' כו' אין לגדלם. עיין י"ד קי"ז י"א מדרבנן אסור ועפר"ח שם ומ"ש דחזירים אסור לגדלם משמע שאר דברים נזדמנו שרי לשהות אצלו שיהיו שמנים וע"יוד שם בהג"ה אוסר להשהות ומתוס' כאן משמע דשרי. ועיין פ' מרובה וכאן אין להאריך

בד"ה שאני התם כו'. לחזקי' עיין מהרש"א. ועיין תוס' דף כ"ב א' ור"ש. כתבו דלכאורה לא אתי חזקי' כר"מ ולא כתבו דודאי לא אתי כר"י הגלילי. ועמ"ש לקמן ע"ב אפשר חזקי' סובר כר"י הגלילי וכאן אין להאריך ועמ"ש רש"י ד"ה לימא כתנאי

גמרא והרי חמץ ותניא ר"י הגלילי כו'. י"ל הא רבנן פליגי עלי' והם לרבנן אמרי. וי"ל דה"א לרבנן ילפי מק"ו דערלה שלא נעבדה עברה. ור"י הגלילי סובר מה להנך שכן בשרפה. עיין חולין קי"ד או מה להנך שכן יש היתר לאחר זמן ורבנן סוברים כר' יהודה דלאחר זמן אסור אבל לר"א וחזקי' קשיא שפיר

ברש"י ד"ה לימא כתנאי. לא תאכל דר"א לכאורה דלחזקי' ודאי תנאי באמת ולר"א לימא כו' או יאמר דאדרב' חזקי' ודאי כר"ע. ולר"י הגלילי צריך להתיר סחורה לכתחלה. ולר"א הוא דאמר לימא. ועיין ר"מ פ"ח ממ"א הט"ו. ובי"ד קי"ז שם דבחלב מותר להסתחר מיעשה לכל מלאכה כו'. ונאמר איסור סחורה ע"ה כמ"ש התוס' ד"ה אמר קרא. הן אמת שלישנא דר"י הגלילי למלאכת הדיוט יהא אסור