ראש יוסף על פסחים יט

והוא בכלל נבלה כמו ג"ה וחלב. אעפ"י דקל על חמור הוא (עיין ביבמות ול"ו ובס' פורת יוסף שם) אפשר חלב הותר מכללו קיל מנבלה. ולר"ש דאין איסור חע"א קאמר בפשיטות דאין בגידין בנ"ט. ועיין מהרש"א ועיין מעילה י"א א' ברש"י ותו' ה"ג ע"כ לא פליגי אר"ש מבואר דאברייתא קאי ואפשר שהוגה פירוש זה. ולמהרש"א אין בו הגי'

בד"ה ומה מים כו'. דדם קדשים לא הוקש למים כו'. היינו ממ"ש לעיל פ"ק י"ו ב'. דם שאין נשפך כמים כו'. ויש לראות דבמעילה י"א א'. מסיק אמר ר' יוחנן ואני נתתיו לכם לכפר שלכם יהא ואחולין פריך דאדרבא ב' לאוין הם ומשני חולין מהיקשא ודם קדשים כתיב היתר הנאה בגופי' וצ"ע

ד"ה ואימא כו'. כלומר מהכא ל"מ למילף דשרי בהנאה כיון דהיקשא צריך שאין דם בהמה טעון כסוי ודם קדשים אין מכשיר. אלא שאין היקש למחצה. וא"כ מהיקשא אפשר דהוקש למים האסורין. ועיקר כפירוש מהרש"א. דא"נ א"צ היקשא אלא להך מלתא פריך שפיר מקרא גופא. איך שייך היקשא בדבר דמים גופא יש שאסורין ומשני כמים הנשפכין (ועיין בספר צוהר התיבה)

ע"ב גמרא ולחזקי' כו'. י"ל הא צריך נמי לדם חולין שאין טעון כסוי. וי"ל חדא מינייהו נקיט. ולר"א היתר בנבלה ללמד לכ"מ. הא מכאן מוכח. די"ל דלר"א נמי צריך לדברים אחרים. ומיהו מלכם דשרצים מוכח. וי"ל דה"א דוקא לא יאכל בציר"י וכבר כתבנו דצריך לנבלה גופא. דה"א דאסור בהנאה

ע"ש ולפני עור הא לכלבים שרי במקום אחר הארכתי. ועיין בפריי לי"ד סימן ס"ב בא"מה אי ח"ש אסור לב"נ ה"ה הנאה אסור. בח"ש יע"ש. ומיהו יש לעיין לדידן דלא יאכל אכילה משמע בכזית. וכ"ש הנאה דוקא בכזית. מנלן הנאה בכ"ש דח"ש אסור מ"ה מהלמ"מ או חזי לאצטרופי והיינו כזית כא"פ וזה ל"ש בהנאה. וי"ל לר"מ אה"נ ולר"י מאותו נפקא משמע אפי' כל שהוא. אי אתה משליך לכלב. וח"ש כי הא אף לר"ל אסור מ"ה ובלא יאכל דאסור באכילה לחוד פליגי ר"י ור"ל בח"ש אי הוה מ"ה או מדרבנן. ומ"מ יש לעיין דאותו קאי אלאו האסור באכילה. ע"ז קאמר דרשאי להשליך לכלב ואימא דוקא בכזית. ועיין מ"ל פי"ד מה' אבל. ועמ"ש בספר גינת ורדים בענין זה בפתיחה שם כל הסוגיא דכאן בשור הנסקל

ע"ש ולהנך תנאי כו'. הנאת עורו מנא להו. אבל אי בעל השור נקי להנאת בשר א"ש דהנך תנאי כר"מ סבירא להו ומנבלה נפקא להו לא יאכל הנאה. ומפקי לבעל השור נקי לח"כ ולדמי ולדות. ותנא דברייתא סובר כר"י דברים ככתבן וחשנ"ב סובר דאוריית'. וכפי הנראה פלוגתא דתנאי הוא בקדושין נ"ח א' יע"ש. ובחולין פ"ה. משא"כ לחזקי' דלא יאכל בציר"י דכ"ע הכין סבירא להו קשיא שפיר ועיין מ"ש ברש"י ד"ה איסור הנאה לא משמע יע"ש

ברש"י ד"ה למאי הלכתא ולחזקי' מנבלה להקדים כו'. ולא סברא הוא לר"מ אליב' דחזקי' ועיין תוס' לעיל ד"ה ורבי שמעון יע"ש

ד"ה איסור הנאה לא משמע וקשיא לחזקי'. וכ"ש לר"א כבר כתבנו בדף כ"א ב'. דאפשר לר"מ ל"ק דצריך בהש"נ ומיותר אותו לחמ"בפ דלא נימא דחמ"בפ שרי דלא ליהוי גזרת הכתוב. גם לר"א י"ל דהאי תנא דבריית' כר"י וחשנ"ב דאוריית'. משא"כ לחזקי' קשיא שפיר וצ"ע. ועיין ב"ק מאן הם הני תנאי דדרשי לח"כ ולדמי ולדות יע"ש

ד"ה את לא דריש כו'. פירש מכולן. לא כפשוטו פירש מאת זה לחוד דא"כ מלת כיון לא יצדק. גם מלת פירש הי' לו לומר כיון שהגיע לאת ה' כו' לא דריש. פירש משמע שפירש מכולן והדר בהו

בתוס' בד"ה ואבר מן החי לבני נח כו'. כיון דבאמ"ה של עכו"ם מיירי עיין מהרש"א וכוונתו מפשיטת דבריהם משמע דאמ"ה של גוי זה מיירי. וזה לא מוכח התם. אלא דקאי בתרי עברי דנהרא ויכול להיות שאמ"ה במקילין יש ואלו הי' הגוי כאן. הי' יוכל ליקח מעצמו ול"ש לפני עור. משא"כ בעבר השני אבל לא ש"ג זה

בד"ה סלקא דעתך כו'. לשתוק מעורו ומבשרו כו'. לכאורה דהתוס' סוברים כר"מ ז"ל בפ"ח ופי"ד מהמ"א. דעל הנאה היכי דנפקא מלא יאכל. אין לוקה עלי' (עיין מ"ל פ"ה מיסודי התורה באורך) דאל"כ הא מיעט בשרו דעור לא לילקי עלי' דלא להוי בכלל לא יאכל. ובהש"נ להנאת עורו ללאו הבא מכלל עשה עשה. ואמנם כפי הנראה מתו' כ"א ב'. ד"ה כל מקום ובסוגי' דאיסי משמע דסוברים דלוקה על הנאה ובדף כ"ד ב'. בהא דאמר ר' יוחנן כל איסורים יע"ש וצ"ע

בד"ה לכם כו'. הקשה הר"י מקורביי"ל כו'. ואין לומר דהוה אסרינן צביעה והדלקה כו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א וכלל כוונת מהרש"ל דקושיות הר"י מקורביי"ל הוא דא"ל חד ערלים כתיב ולכם. ע"כ לכם לנטוע. דאי להתיר צביעה (דלא נטעה ב' פסוקים כתיב לא יאכל הנאה וחד ערלים. וכן ב' ערלים ולכם דלכם להדלקה דלא נטעה ג' פסוקים כתיב לא יאכל הנאה וב' ערלים לצביעה והדלקה) לא לכתוב כלל ערלים. ולא לכם וה"ה ב' ערלים ולכם. ע"כ לכם לנטוע דאי להתיר הדלקה לא לכתוב רק חד ערלים. ולא לכם. וע"ז כתב רש"ל דאי הוה כתיב ב' ערלים אה"נ דלכם לנטוע. וע"מ הייתי אומר דהדלקה שרי דאין קרא לאסור ואי (דא"נ) [דא"כ] לכתוב רק חד ערלים לצביעה ולכם לנטוע ה"א לכם לנטוע וערלים להנאה. וצביעה אין קרא לאסור. ואי דלא לכתוב כלל ערילים ה"א לכם להתיר הנאה. ומהרש"א ז"ל חידש רק סברא אחת דמ"מ כיון דאי כתיב חד ערלים. ע"כ לכם לנטוע תו אית לן מסברא ג' פסוקים לא יאכל הנאה וב' ערלים צביעה והדלקה יע"ש. ומכל מקום לא זכיתי [להבין] ד"ה [ר"ת דבריהם הקדושים] במ"ש דאם צביעה והדלקה בכלל הנאה הוה מתורץ קושיית הר"י מקורביי"ל דאי נמי דאי הוה כתיב חד ערלים ולכם הוה אמינ' דלכם לנטוע וערילים לשום דרשא בהכרח (אף דאין סברא כ"כ לשום דרשא. מ"מ מההכרח הוה מוקמינן לשום דרשא) דאי לגופי' לאסור צביעה לא צריך דבכלל הנאה הוא לפום סברא דהשתא ואין לומר דכאן גילה התורה לסתור סברא חיצונה דלא ליהוי בכלל הנאה כדי להתיר הדלקה. זה דוחק לומר דערילים אין חוזר לגופו לאסור רק להתיר הדלקה וע"כ יותר הייתי אומר ערילים לשום דרשא ומש"ה כתיבי ב' ערילים דב' דרשות ליכא ומדחד לאו לשום דרשא ה"ה אידך. וא"כ הייתי אומר הדלקה מותר. קשה הא ע"כ אי ב' ערילים ולכם. ע"כ לכם לנטוע דאי להתיר הדלקה למה לכם: מב' ערילים ידעינן להתיר הדלקה דלגופייהו לא צריך דבכלל הנאה. וע"כ להתיר הדלקה דב' דרשות ליכא. וא"כ למה לכם וע"כ לנטוע ותו איכ' ג' פסוקים כמ"ש מהרש"א גופא. וגם לרש"ל יקשה מה תיקן בזה לתרץ קושייתו כאמור ואי דכיון דב' ערלים מיעוטים נינהו ליכא ג"פ. הא ליתא כיון דכתיב לכם תו ליכא מיעוטא דצריכי לגופייהו. דאי לא הוה כתיב כלל ה"א לכם להתיר הנאה. סוף דבר ד"ה בכאן עם מהרש"א נעלמו ממני כוונתם ומה אעשה שעונותי גרמו כל זה שלא יכולתי להבינם

ומה שכתב מהרש"ל לחזקי' כו'. לכאורה ה"ק דלא יאכל בציר"י ודאי שינוי גמור הוא. וא"א לומר לכם קאי להתיר הנאה דהא שינה קרא וכתב בציר"י. וא"כ בפשיטות על הגמר' קשה דלא משני דכתיב לכם והא כתיב בציר"י ולדידי י"ל דאפשר לכם להתיר הנאה ובצירי לשום דרשא אלא דא"כ לכתוב לא יאכל בחולם ולאסור לכם. וע"כ לכם לנטוע לרבים וכיון שכן תו אית' ג' פסוקים לא יאכל בצירי. וב' ערילים

גם קושיות הר"י מקורביי"ל יש לכוין קצת במ"ש השתא דכתיבי הנך קראי לכם למה לי והא המקשה לא הקשה למה לי כלל ערלים דהא צביעה והדלקה ע"כ לא נפקא מכלל הנאה דצביעה אמר חזותא הוא בב"ק וממילא הדלקה נמי לאו בכלל הנאה דהא תלמודא נקיט סדרא שלא יהנה ויצבע וידליק משמע דהדלקה גרע אפי' מצביעה כו' וא"כ קושיות המקשן רק דלכתוב לב' ערלים דלהנאה לא צריך. וא"כ איך קאמר והשתא דכתיבי הנך ג' קראי לכם למ"ל דמשמע דאי הוה ב' ערלים הוה לכם להתיר וזה א"א דאפי' חד ערילים ע"כ לכם לנטוע כאמור ואין להאריך יותר

מ"ש התו' דאי צביעה והדלקה בכלל והוה מוקמינן בע"כ לשום דרשא דלגופי' לא צריך ולהוציא מלאו לעשה כבר כתבנו דהתוס' סוברים כן דלא יאכל לוקה על הנאה. מ"מ אין זה לגופי' אלא למעט מלאו לעשה זה דוחק והוה מוקמינן טפי לשום דרשא

בד"ה מניין כו'. אמאי צריך לאסור צביעה והדלקה. ואע"ג שכתבו בד"ה לכם דאי צביעה והדלקה בכלל הוה א"ש ול"ק נמי קושיות הר"י מקורביי"ל דלא נטעה דלכם כתיב. וצ"ל דקושייתם למקשן דלא ידע מלכם. איך הונח לו דא"נ לא יאכל אכילה לחוד ג' ערלים למה לי דבחד סגי על הנאה. וצביעה והדלקה בכלל הם. ואהא תירצו צביעה חזותא והדלקה ה"א ערלה מנשרפין ואפרן מותר. וה"ה גחלים רק מדרבנן כמ"ש התוס' דף ה' א' ד"ה ואומר וקמ"ל כשאבוקה כנגדו הוה כבעין ולמ"ד אפי' אבוקה נגדו שרי מן התורה הכא שמן אשמעינן קרא דהוה בעין ולא נשרפין ומכאן מוכח דערלה מ"ה בשריפה דאי דרבנן הוה מנקברין אפרן אסור. ועיין סוף תמורה אלו הנשרפין יע"ש ובתו' ובמקום אחר הארכנו בזה

בא"ד וא"ת אמאי אצטריך בתרומה כו'. צ"ע דא"נ סברא חיצונה הוא דהדלקה אסור היינו באיסורי הנאה כמו ערלה משא"כ תרומה טמאה שרי בהנאה [שאינה] של כילוי דטהורה נמי שרי בהנאה [שאינה] של כילוי ועיין תו' דף ט' א' ד"ה כדי שני יע"ש ובמהרש"א שם. ול"ד ד"ה מחמין כו' גם משמע דוקא ערלה דגלי ולא בשאר מקומות א"כ מנלן בקשין של כלאי הכרם דיש שבח עצים בפת. עיין לקמן דף כ"ו ב' יע"ש

דף כ"ג ע"א גמרא תרומתכם שלך תהא עיין תוס' ד"ה קצירכם א"כ קשה כאן דלכתוב תרומתך. וי"ל כל היכי דאיכ' למדרש דרשינן ואי לא לא וא"ש כאן

ע"ש קוצר לשחת ומאכיל לבהמה חטים גמורים כפירש"י ותוס'. וא"נ שחת שלכד"ה נמי איסור תורה או איסור דרבנן לכל הפחות וה"ה ישראל בתרומה ולנזיר ביין. אעפ"י שלכ"ה הוא מ"מ איסור' אית בי'

בפירוש רש"י בד"ה לרבים לצורך רבים באם הדרך הנה יש ג' חלוקת ברה"י לצורך רבים. וברה"י לצורך יחיד וברה"ר לצורך רבים וסובר רש"י ז"ל דת"ק ור"י פליגי ברה"ר לצורך רבים. אבל