ראש יוסף על פסחים יח

התוס' שם. וודאי פליג אר"א כו'. וחולין בעזרה ד"ת ור"א אין ה"נ דלא שני לי' בין לא יאכל בחולם ובין בציר"י. אבל לר"א קשיא מנ"ל דחמץ אסור בהנאה ולומר גזרת הכתוב הוא אימא דאותו לשור הנסקל וחמ"פ שרי ולא גזרת הכתוב. דלדידי' אין חילוק בין לא יאכל בחולם או בציר"י ולכאורה יאמר דלר"א, ש"הנ מבעל השור נקי נפקא לי' הנאה ועורו מאת או בעל השור נקי לח"כ ואת לעורו. וממילא שאר הנאות דעור נמי הנאה הוא וכפי הנראה דאנו דורשין את. וא"כ לא צריך רק לחמ"פ וא"ש. הן אמת שרש"י כ"ג ב' ד"ה איסור הנאה כ' וקשיא לחזקי' וכ"ש לר"א ולפי מ"ש לר"א לא קשיא לי' ויבואר שם אי"ה וכאן אין להאריך

בפירש"י בד"ה משש. ע"כ מתחלת שש דאל"כ פשיטא ר"ל דאפי' תאמר משש משמע מסוף שש. כמ"ש ר"ת בדף ו' ב'. ע"כ דחיק ומוקי אנפשי' מתחלת שש. ומ"ש פשיטא יש לעיין דלר' יהודא הוה מן הנשרפין ואפרן מותר. עמ"ש התוס' בדף כ"ט ב' ד"ה אין פודין יע"ש. גם קשה הא לר"ש לפני זמנו שרי בהנאה עד הלילה ע"ש בתוס' כ"ח ב' יע"ש. וצ"ע ויבואר אי"ה לקמן בדף כ"ח. ובפריי לא"ח אבאר שיטת בעל המאור וכאן אין להאריך

ד"ה עד שיפרוט כו'. והוצרך להתירה. בימי חורפי כתבתי (והוא בספרי בפורת יוסף) דלגופי' לא צריך קרא להתיר בהנאה דמוכח מקרא דכי יכרה איש בור כו'. והמת יהי' לו. דא"ל בבן פקועה כמ"ש התוס' בב"ק מ"א א'. דלר"מ בן ט' אין ניתר בשחיטת אמו יע"ש. ומרש"י משמע דלגופי' צריך להתירה בהנאה. ואי הוה אמרינן דכל איסורי הנאה אין לוקין אלא דרך הנאתן הא שלא כדרך הנאה ליכא איסור תורה כ"א איסור דרבנן. אין ראי' מהמת יהיו לו דראוי עכ"פ שלא כדרך הנאתן. ועיין לקמן כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך הנאתן ופירש"י שם ובתוס' כ"ט ב' ד"ה אין פודין ובמ"ל פ"ה מיסודי התורה. ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר דינו של כ"א באורך וכאן אין להאריך

בד"ה דברים ככתבן כך מצותה כו'. ולא ימכרנה לגר רמז במצותה כמ"ש התוס' ע"ז כ' א'. ד"ה ור"מ דנבלה דבר מועט הוא לישראל ולגר שוה הרבה משא"כ שאר חפצים לא עדיף מישראל. ומ"ש לא ימכור לגר הרמז"ל פ"ג ה"א מזכי' ומתנה כתב בפירוש דגר בין נתינה ומכירה שרי יע"ש. ובעכו"ם (פי') [פ"י] לא סיים כן ועלח"מ בזכי' יע"ש. ובע"ז כ' א' (וחולין קי"ד ע"ש תוס' ד"ה ר' יהודא) ציין רש"י לנכרי במכירה נתינה אסור יע"ש

בתוספת ד"ה בשלמא כו' הוה ידעינן מסברא כו' שאין צריך להקדים וצריך נמי נתינה כו'. הנה לכאורה יאמר דר"מ ור' יהודא בהא פליגי לר"מ ע"כ לא יאכל הנאה נמי משמע דאל"כ לשחוק מכל הקרא. ולהקדים סברא חיצונה. וע"כ קרא צריך ללא יאכל הנאה במשמע וצריך נמי או דאי לאו ה"א להשוותן דעדיף טפי. מלומר סברא חדשה לא יאכל הנאה במשמע. משא"כ לר' יהודא אותו לשאר איסורין א"כ ע"כ או לחלק. דאל"כ לשתוק מכל ולהקדים סברא ונבלה גופא דשרי בהנאה מנפל שמה שור והמת יהי' לו (כמ"ש בספר פורת יוסף). ואמנם עתה ראיתי במ"ש רש"י כאן וחולין קי"ד דהוצרך בנבלה לגופא וכ"מ הגמרא למשרי נבלה כו'. וא"כ לר' יהודא אה"נ דאותו לשאר איסורין שבתורה. וע"כ או לחלק דלהקדים לשתוק מאו ומהיכי תיתי להשוותן. דהא צריך קרא לגופא להיתר הנאה בנבלה שלא תאסור מאותו. ואי קשיא לר"מ איהו נמי יליף מאותו לחשנ"ב והיינו דאי לשאר איסורין לשתוק מאותו ומנבלה מוכח דאל"כ לשתוק מכל הקרא ומ"מ קשיא או למה לי דלהקדים סברא הוא ואי דה"א להשוותן. מהיכי תיתי הא ודאי צריך קרא לגופי' שלא תאמר אותו לשאר איסורין האמורין בהן לאו (כמ"ש רש"י דף כ"ב א' ד"ה ור"מ והכי משמע כו' הנאסר משום מחיצה כו'. הא לא"ה ודאי דגם שאר איסורין האמור בהן לאו פשיטא דיש לאסור מאותו) וא"כ אכתי או למה לי. וי"ל דאי לאו או ה"א חשנ"ב לאו דאוריית' אלא לשאר איסורין. ואי דמנבלה מוכח ה"א להשוותן ממה דנימא דבר חדש ללא יאכל אכילה והנאה. ואי דא"כ למה לי היתר בנבלה הא צריך לגופא דה"א נבלה אסור בהנאה. וא"כ שפיר כתב רש"י כאן ובחולין מדהוצרך דהיינו לגופא בנבלה. דלא נפקא מהמת יהי' לו דאימא שלא כדרך הנאתן. וזהו מה שרצינו לבאר (דאל"כ אכתי או לר"מ למה לי) וכאמור

ומ"ש התוס' וצריך גר ונכרי הקישור הוא פשוט דכיון דלהקדים סברא לר"מ לכתוב נתינה דגר לחודי' וידעינן לא יאכל הנאה דאל"כ למה לי כלל ע"ז תירצו דהא למעט חברי'. ועיין מהרש"א כאן ותוס' פכ"ה קי"ד ב' ד"ה עד. ול"ק לכתוב מכירה דגר. דה"א למעט נתינה דגר (שיתגייר). ודע דכאן יאמר דנתינה דגוי ודאי מצי למכתב לחוד דלא גרע גר מגוי לענין זה כמ"ש מהרש"א ז"ל. וכתב יתור קרא גר וגוי ללמד לא יאכל אכילה והנאה דאי נתינה דגוי לחודי' ה"א לגופי' להוציא מפשטי' דלא תחנם דמשמע אסור ליתן מתנת חנם. והשתא ע"כ מוקמינן לא תחנם לדרשא אחריתא. בע"ז כ' א'. ולכך כתב יתור גר וגוי להורות הא כ"מ דכתיב לא יאכל הנאה נמי במשמע והבן. ועיין ברש"י חולין קי"ד ב' דלר"מ לכתוב גר באמצע בין נתינה למכירה יע"ש. ואין להאריך

דף כב ע"א גמרא. היא וחלבה וגידה הותרה אגב גררא אמר ג"כ חלב וכר"ע לקמן דהלכתא כוותי' כדי למיהוי מיותר יעשה לכל מלאכה לטומאה וטהרה יע"ש. ועמ"ש לקמן

הניחא כו'. אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל הרמז"ל פסק אין בגידין בנ"ט. ואפ"ה האוכל ג"ה של נבלה. לוקה ב'. הואיל ואחשבי' רחמנא לאכילת גיד ה"ה לענין נבלה יהי' הקושיא דתתננה ואכלה כתיב הנך דבני אכילה לא ג"ה שאין ראוי לאכול ורש"י פירש כפשוטו דסובר כיון דאין בנ"ט לא הוה בכלל לאו דנבלה ולא בכלל היתר הנאה ולהר"מ כמ"ש. ועיין פני יהושע כאן ור"ש דפוטר בג"ה של טמאה דג"ה של טמאה לא אחשבי' ולגמרי פוטר כמ"ש רש"י כאן

רש"י בד"ה אותו אתה משליך כו'. כל איסורין שנאמר בהן לא תאכל כגון זה למעוטי חולין בעזרה דלא כתיב בהו לאו ומסתבר לאוקמי' איסורין דכתיב בהו לאו. ועמ"ש בד"ה ור"מ. ומ"ש מגופא דקרא כו', ומיהו הו"מ לומר כן אלא דר"א בהכרח סובר הך דרשא דאין מקפח וחשנ"ב לאו דאוריית' דאל"כ במאי פליגי

בד"ה ור' מאיר כו'. פרט היתר לגופא אצטריך. לרווחא כתב כן דהא כבר כתב דאין מקפח כו'. ומיהו מקרא דחלב נבלה וטרפה יעשה לכל מלאכה אלמא דשרי בהנאה. די"ל דחלב נבלה קיל מנבלה עצמה ואימא נבלה וטרפה אסורים בהנאה וחלב מותר דלענין טומאה נמי אין בכלל נבלה כר"ע לקמן. וז"ש רש"י והכי משמע כו'. דלא בא הכתוב לסתום ולדרוש מיני' דוקא חשנ"ב. כתב דמשתמע שפיר משום איסור מחיצה

בתוספת בד"ה אותו כו'. עובר שהוציא את ידו יש לראות אמאי לא טרפה גופא להתיר בהנאה דלא נקיש מקדשים דאתיא מני'. ועיין לקמן בסוגיא דאיסי דטרפה כתיב בשמות כ"ב פסוק שלשים ויליף מיני' בב"ח מקודש קודש ואין להאריך

בתוספת ד"ה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' כו'. משמע לגמרי מה שיש לעיין בדבור תוספת כתבנו בספר פורת יוסף יע"ש. גם מ"ש מהא דת"כ יבואר בספרי ראש יוסף על חולין קי"ד בזה וכאן אין להאריך

בד"ה ור"ש כו'. שכינו מותר ל"ד. אלא ה"ה מכירו. עי"ד סימן קנ"א, ומ"ש מלא תחנם. עיין מהרש"א. ולכאורה מההוא דדברים ככתבן י"ל להיפוך. לגר דוקא בנתינה לא במכירה אבל גוי אף נתינה שרי שהרי להר"מ פ"ג מה' זכי' הוא להיפוך לגר בין נתינה ומכירה לכך הוצרכו לההוא דע"ז. ומ"ש דהא לא נישנית בסיני כפי הנראה הוא תירץ אחר. חדא דגם קודם מ"ת לא נאסר אלא לבני יעקב. ועוד דא"נ לכל בני נח. הא לא נישנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לבני נח. כמ"ש בסנהדרין נ"ז א'. יע"ש וצ"ע

בא"ד וא"ת תקשי לחזקי' מר"ש כו'. דלא שייכא בי' אכילה כו' דלכאורה לא אתי כר"מ. כוונתם דר"ש סובר בקדושין נ"ח א' דחשנ"ב דאוריית' וע"כ מאותו וג"ה אסור בהנאה ע"כ סובר כר' מאיר ויליף מנבלה כר"א ולהקדים סברא וקשיא לחזקי' מר"מ ור"ש. משא"כ מר"מ לחודי' לאו קושיא דחזקי' יסבור דלר"מ להקדים צריך קרא. משא"כ מדר"ש נשמע לר"מ וקשיא. ואהא תירצו דאין בנ"ט סברא דבהנאה נמי אסור. ולכאורה משום דכ"ש אם אכילה דהוה שלכ"א כלל דעץ הוא אסור כ"ש הנאה. אבל ממ"ש דלא שייכא בי' אכילה לא משמע הכי. גם ליכא לפרש כן. אלא ה"פ דלא הוה למכתב בלשון אכילה דלא שייכא בי' לשון זה והוה למכתב בלשון אחר וש"מ דלא יאכלו הנאה המביא לידי אכילה. ומיהו הא ל"ק לכתוב הנאה. ה"א אכילה שלכ"א כי הא לשתרי לגמרי ועוד כתבו דחזקי' לא אתי כר"ש. דכר"מ נמי לא אתי דלא כפירש"י לקמן. דכר"מ אתיא דלהקדים אצטריך דאין זה סברא ועיין מהרש"א

ברש"י ד"ה אלו ואלו כו'. יסוד מערבי כו'. דכי פגע בהיכל ביסוד מערבי פוגע וחיצונות בדרום בכבש שהי' בדרום עיין זבחים מזה

ד"ה ויוצאין כו'. כמו לנחל איתן עמו"ק כו'. הרמז"ל מפרש בעגלה ערופה. נחל שוטף מים. איתן קשה. בחזקה. ורש"י מפרש כמשמעו נחל מקום עמוק בלי מים כן נחל קדרון מקום עמוק בלי מים וצ"ע כפי הנראה מים הוא

ד"ה ומועלין כלומר אסור כו'. עשה כלומר כי אין בו מעילה. כמ"ש התוספת ד"ה ומועלין בהן ורק מדרבנן אסור ליהנות בלא דמים מהם. ומ"ש ומ"מ דם מותר בהנאה הוא ממה דמזבלין בהם (דנמכרין הדמי להקדש) [לא ממה דנמכרין והדמים להקדש עפ"י] ועיין תוס' כ"ח א' ד"ה ותנן בחמ"פ מותר לזרות לרוח דזוז"ג ושלכ"ה שרי יע"ש. היינו דחששא רחוקה היא שמא יעלה זבל. משא"כ כאן למכור להדיא לגננין אי דם אסור בהנאה האיך שרי לזבל בהן מדרבנן עכ"פ ויבואר

בתוספת בד"ה הרי דם כו'. דם לא הוה בכלל בהמ"ה כו'. דאי הוה בכלל נבלה. איסור חל על איסור בכולל