ראש יוסף על פסחים יז

כו' דרביעי כו'. לפום ס"ד ודאי חדא מינייהו נקיט דהא משקין מטמאין אחרים מ"ה אפי' כלים. ומ"ש ותרוייהו כלי היינו באמת דגוז משקין דרישא כמ"ש מהרש"א. וע"כ הכין הוא דלמ"ד חמישי הוה ומה קאמר ד' לא כתיב הא התנא חושב ד' לפום ס"ד כאמור ועיין פירש"י ד"ה גוז כו'

בד"ה הני כו'. וה"ה כלי משקה אוכל. י"ל דלמא יטמא דסיפא הכשר וטומאת משקין לאחרים דרבנן. וי"ל דר"ע סובר דאוריית' כמו שהוכיח רבא י"ד ב' ודוחק דתנא זה סובר בחדא כוותי' ובאידך פליג עלי'

בד"ה אדרבא כדהוה דריש ר' יהודא כו'. היינו כדפרישית לעיל וכל משקה קיבל משרץ ונגע בכלי יטמא הכלי ויטמא הכלי לאוכל כו'. ומה דפריך אדרבא הוא דמסתבר טפי גוז דסיפא ולא יהי' חזרה וסובר כר' יהודא כמו בתחלה. משא"כ אי גוז דרישא והסתירה שבדברי תנא שלש וארבע. ע"כ צריכין לתרץ. וע"ז משני דאין סברא דר' יהודא גופי' הדר בי'

בד"ה יכול כו'. כלי שטף דכ"ח לא מיטמא בגבו. ואם נתון השרץ תוך השני הרי הוא ודאי טמא ולכך נקיט כלי שטף שיש טהרה במקוה. ומיטמאין מגבו. רק כ"ח אין מטמא מגבו עיין חולין פ"ק

ע"ב ברש"י ד"ה תלמוד לומר כו'. אין כלי כלי ואוכלין ראשון דאין מטמא כלי מק"ו לעיל ח"י ב'. ואדם ראשון. דא"כ במגע אמאי אין טעון כבוד בגדים מחמת מגע שהוא נוגע בבגדים. ולהוי בגדים שנים. ומ"ש בגדים לאחר מיכן משמע הא בגדים שנגע בשעת מגע נבלה טמאין כל שלא פירש ממטמאין צ"ע. ועיין בר מדין זה ויבואר

בד"ה ה"ג דהואיל כו' נראה כו'. משמע דמ"ה ודאי דמטמאין כל שאזיל לאבוד ומדרבנן פליגי אי מטמאין בכדי. וממ"ש בד"ה על מה כו'. אי אתה מוזהר על שמירת' משמע דמן התורה מפרש

בד"ה דמי תרומה אפסחא. תרומה דעלמא אתרומה דפסחא. אפשר דמפרש נמי כתוס' ד"ה מי אמר כו'. ועמ"ש בתוס' ד"ה הא ר' שמעון יע"ש

גמרא א ותקלה עצמה תנאי היא עיין פר"ח בי"ד בסימן נ"ז באורך מזה ואי"ה יבואר זאת בפריי לא"ח ה"פ. וכאן אין להאריך

בתוספת ד"ה הא ר' שמעון אליבא דר' יהושע כו' אמאי קרי לי' תלוי'. היינו למ"ש התוס' ד"ה מי אמר ר' יהושע דאין לחלק בין תרומה דעלמא לפסחא. א"כ איך יצויר תלוי' דהא רשאי לטמאות ולשורפה. וי"ל דאין חייב לשורפה. אפשר דר"ל דטמאה מצוה הוא לשרפה. כמ"ש בגמרא דשבת פ"ק כשם שמצוה לשרוף קדשים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה. ותלוי' אין מצוה לטמאה ולשורפה. ולכאורה משמע מן התורה קאמר

דף כא אין הכרעה שלישית מכרעת. עיין תוס' ד"ה אין ואי"ה יבואר זה בתכלית האריכות וכאן אין להאריך: סליק פרקא קמא פרק שני

כל שעה שמותר לאכול מאכיל מבנין פיעל יוצא לשלישי וביו"ד נחה. ועיין מ"ש לקמן ע"ב גמרא פשיטא וברש"י ד"ה כל שעה

בד"ה כל שעה דתידוק כו' בזרע יצחק פירוש לסתום כר"ג. ועיין פי' הר"מ ז"ל. ולכאורה משמע מדבריו במ"ש דזה אמת ולא כתב שאין הלכה כזאת המשנה. אלא דאפשר דאתיא כר' יהודא וכ"ש שמותר מ"ה אלא התלמודא אומר טפי ניחא לר"ג מכח קושיות רש"י הא איכא שש ואינו צורך. ולי נראה לפרש אעפ"י שפירש"י ע"ב ל"ג פשיטא דדרך התנא ליכפל מ"מ צריך רישא לגלוי אדיוקא דעבר זמנו היינו שש דאל"ה ה"א עבר זמנו זמן תורה ושבע קאמר. ועיין מהרש"א ובאמת לכאורה קושיא עצומה היא. ובלישנא דגמרא למה לי בהמה ולמה לי חיה יורה דעל שניהן קשה למה כלל כקושיות רש"י ומסיק דה"א דגרע מאכילת אדם ועיין ברא"ש שמפרש שעומד עליהם ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן משמע מלשונו דצריכא אגב גררא הוא הא עיקר דינא לדיוקא ואגב מפרש בהמה וחיה ואין להאריך

בד"ה כל שעה שאוכל כו'. בתרי לישנא פירוש אוכל ומאכיל הוא פועל יוצא לשני ולשלישי. משא"כ מותר אינו פועל ומאכיל פועל. ועיין מהרש"א

בד"ה ולאו אדעתי' דליבטלי' דבזמן התלמוד היו מבטלין רק פ"א בלילה וביום היו נזהרין עוד שלא יפורר מהחמץ שזוכה (ועיין בדף יו"ד א' בתו' ד"ה על ובדק ובמהרש"ל שם) ומש"ה שפיר אמר דעובר בל יראה כו'

בתוס' בד"ה כל שעה ואסור למכור ואם מכר מותר כו'. התנא אמר אסור בהנאה ולא אמר עבר זמנו אסור למכור דה"א הנאה מותר. דמכירה שם בעליו עליו. אבל בכלל הנאה מכירה נמי. ואם מכר מותר הדמים. עיין בחולין ה' ב'. ולמחליף עצמו י"א מדרבנן אסור וע"ז והקדש ושביעית תופסין דמיהן ע"ז הכל אפילו אלף. הקדש יצא זה ונכנס זה ושביעית ראשון ואחרון. ועיין בפוסקים אין כאן מקומו

בד"ה ואי אשמעינן כו'. כיון שא"י היכן הוא וכ"מ לעיל. וכי משכחת כו'. נראה מכאן שסוברים דלא אמרינן מידי דהוה אמי שאכל חלב שוגג. ולעיל בדף וי"ו ב' בתוס' ד"ה ודעתי' פירשנו שסוברים כרא"ש ואולי כאן תו' אחרים הם ולרא"ש שם צ"ל דה"ק כיון שעומד עליהם כמ"ש הרא"ש כאן וחיה תרי חששא שמא ילך מהם וישכח מלבטל. משא"כ בהמה חד חששא שמא ילך מהם. וא"נ מבטל יחזור ויזכה בפסח. כמ"ש הר"ן פ"ק שביטול תלוי במחשבתן של בני אדם וה"ה דהמ"ל דלמא יאכל מיני'

ע"ב ברש"י ד"ה שלשים יום כו'. שחל חובת הביעור לכאורה יראה דלאו ממש כב"ש. וג' מחלוקת לב"ש מ"ה מצווה לבערו מן העולם. אף קודם שלשים. ולר"י ב"ב מדרבנן דוקא תוך שלשים. הא קודם שלשים אף שיודע שלא יכלה קודם פסח שרי. וכותח אורחא נקיט שמשהה זמן רב. וי"ל עוד דר"י ב"ב כב"ש ממש. וכותח עשוי לשלשים יום. ומ"ה אסור ולר"ת דכותח ליכא ב"י ליכא לפרש כן. ומש"ה פירשו התו' בד"ה ריב"ב בע"א וע"ש מהרש"א

בתוספת בד"ה חרכו כו'. דומיא דפת שעיפשה בדפוס ציין לעיל זיי"ן. וט"ס לכאורה אלא ט"ו ב' הפת שעיפשה והכלב יכול לאוכלה נשרפת כו'. והכלל כל שחרכו קודם איסור ונפסל לכלב מותר לאחר זמן. משא"כ אם חל שם איסור חמץ הוה מנקברין. וא"נ לר' יהודא מ"מ גחלת מדרבנן לכתחלה אסור כמ"ש בישלה דיעבד. עיין תוס' דף ה' א' ד"ה ואומר יע"ש. ויש לנו אריכות דברים בהא דחמץ נשתנה מאיסורין שבתורה לענין שלכ"א והארכתי בפריי לא"ח ה"פ וכאן אין להאריך

בד"ה עבר זמנו כו', דרך התנא ליכפל כו'. דלא משני שפיר. יש לראות דרישא לא צריך אלא לדיוקא. א"כ מש"ה הסיפא מיותר ועמ"ש לעיל ברש"י ד"ה לדיוקא כו'. ומלת שפיר די"ל דמותר לאו דיוק גמור הוא. כמ"ש התוס' דף י"ג ד"ה רבן גמליאל. ועיין מהרש"א כאן ועמ"ש התוס' דף כ"ח ב' ד"ה רבי שמעון למה שורפין לר"ש (היינו מתני' שורפין תרומה טהורה עם הטמאה מוקי לר"ש כדרך שעולם רגילין לשרוף. או בלא"ה ר"ש לא פליג על מתניתין דשורפין בתחלת שש) ותירצו דגזרינן שמא יאכלנו יע"ש ואין להאריך

בד"ה בהדי דשריף לר"י אפרן מותר. והגחלים מדרבנן לכתחלה אסורים. ועיין תוס' דף ה' ד"ה ואומר יעוין שם

בד"ה כל מקום כו'. לימא דאיכא בינייהו הא. ויש לראות דלר"מ משמע דלא יאכל לישני' משמע בין אכילה והנאה מנבילה. וכמ"ש ר"א מחד אכילה והנאה במשמע משא"כ לר' יהודא דמאותו יליף לה. והוה לאו הבא מכלל עשה. ומש"ה פסק הרמז"ל דאין לוקין על הנאה ועיין פני יהושע. א"כ לר' יהודא פשיטא דאין לחייב כרת מאותו דלאו הבא מכלל עשה הוה איסור לא כרת ולקמן בעי לומר נ"מ אליבא דהלכתא לר' יהודא וצ"ע ועיין חולין ק"כ בהעור ורוטב נפש לרבות השותה ועיין בספר זרע ברוך

גמרא לשעות דרבנן דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר ר' יוחנן המקדש משש כו'. ולעיל ז' א' הגירסא רב חייא בר' יוסי אמר רב יע"ש ויש לעיין לפיר"ת לעיל ו' ב' ד"ה משש דסוף שש קאמר וחוטי קורדנייתא נוקשה הוא מה ראי' מייתי לשעות דרבנן. גם ממשנה אוכלין כל ד' ותולין כל חמש לא אוכלין ולא שורפין משמע הא שישית אסור בהנאה וטפי הוה לאתויי הך מתניתין וצ"ע

שם אמר חזקי' מנין לחמ"פ שאסור בהנאה שנא' לא יאכל יראה פירושו מדהוה לומר לא תאכל או יאכל בחולם שהוא אזהרה על הפועל לא על הפעול לחמץ לכן דרוש בי' כל הנאה המביא לידי אכילה ובכל צד לא יהא נאכל

שם ופליגא דר' אבוהו כו'. במשמע עד שיפרוט כמו בנבילה ר"א לר"מ אמרה למלתי' והיינו משמעות לא יאכל משמע הנאה נמי משא"כ לר' יהודא אותו לאו הבא מכלל עשה הוא ומדאמר עד שיפרוט כדרך שפרט בנבלה. היינו דמדאצטריך היתר הנאה בי' דאי לדוגמא נקיט הא איכא כמה דברים ולא פרט בפירוש. ואפ"ה מותר מק"ו או מדרשא כמו לכם תרומתכם וכדומה. והקשה הרב המופלג מוהר"ר חיים במוהר"ר דוד טולציש ז"ל מלבוב מנלן דפליג דלמא כר"א סובר חזקי' וצריך למכתב לא יאכל בצירי דלא נטעה לומר דחמץ יצא מן הכלל דהא חסרה תורה בב"י. וכתיב שלך אתה רואה. ולפיכך פרט לא יאכל בציר"י וע"כ גזרת הכתוב ועשאן כאלו ברשותו עד כאן דבריו ז"ל. והנה הקשה זה לי בעודו בחיים חיותו זה זמן רב בילדותי בבית המדרש פה לבוב ת"ה. ולא עניתי אותו דבר כי היו נראה בעיני קושיא עצומה. ועתה חיים שבק לנו עד מאה שנים ולכל ישראל ראיתי ונזכרתי קושייתו ז"ל, ולדידי איפכא קשיא לי דודאי הא דאמר ופליגא דר"א שפיר קאמר דאי ס"ד כר"א סובר ומאותו לר' יהודא דהלכתא כוותי'. וחולין בעזרה לאו דאורייתא. א"כ באמת למה לי' לחזקי' אותו ללמוד שאר איסורין דהא ליכא כ"א חמץ ושור הנסקל ובתרוייהו כתיב לא יאכל בצירי, כדמסיק לקמן דף כ"ג ב'. ולפני זמנו ולאחר זמנו סברא הוא דאין לחלק. כמ"ש