ראש יוסף על פסחים טז

בד"ה דק ואשכח רביעי ולא חמישי. ולא סיים שלישי בתרומה. ולא רביעי. ואדרבא לכאורה מרביעי ולא חמישי. אין מוכח די"ל דאית לי' ק"ו דר' יוסי. אלא דלא ס"ל מי לא עסקינן דלכאורה למ"ד מקרא מלא נמי לא ס"ל מי לא עסקינן כו'. כמש"ל. וא"כ דיו דליהוי רביעי כיון דלא למדנו מן התורה רביעי. כמ"ש התוס' ד"ה נתני וצ"ע

בד"ה הכלי כו'. שבשני ראשי' העיקר בראש השני וכולל יחד. יע"ש

ד"ה מעדותו על ידי עדותו. והוא מ"ם הסיבה כמבואר

ד"ה לבונה אע"ג דלאו אוכלים משמע קטורת שפיר. והא לכאורה כל התבלין אין מקבלין טומאה בחולין

ד"ה פסול כו'. דנגעו אהדדי כו'. יורה דט"י מטמא קודש ועיין תוס' דף י"ד ב' ד"ה ואלו הכא יע"ש. ומר"ע אין ראי'. די"ל חיבת הקודש לא מהני כ"א לאיפסולי גופא דבעיא הוא. וע"ז כתב רש"י דלמא מטמא גחלת א' לב' ויהיו פסול אכולן קאי דאחרונה דהיא ד' פסולה לחוד ואפשר מהני חיבת הקודש לממני בי' א' וב' לזה כתב דא"כ בגחלת ג' וד' כו'. ומ"ש התוס' שם. אמאי לא מטמא ט"י קודש מק"ו. י"ל דר"ע אין סובר ק"ו דר' יוסי כמבואר. אלא קשיא להו לר' יוסי דאיירי במתניתין מה קאמר ומה דוחקי'. הא לר"י אין זה הוספה. ומהא דתניא הסולת כו' שאם נגע פסול. אין ראי' די"ל חיבת הקודש רק לאיפסלי גופא. אבל מדכלל סולת וקאמר פסול יש ראי' דסולת לותתין. כמ"ש בפ' כל שעה ויבואר ואין להאריך

ד"ה אלמא כו'. דגחלים מדרבנן כו'. ה"ה דה"מ לאתוי מברייתא גופא דכלל ר"ע סולת עם גחלים ומה התם דרבנן אף סולת כן ולותתין אפ"ה דרבנן. ש"מ צירוף דרבנן (ואין) ואיך יבין ר' חנין זאת לר"ע

ד"ה כף אחת בקטורת כתיב שכן כתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. ולכאורה דאמר קטורת בתקבולי טומאה מן התורה לרב חנין. ותבלין הם. ועיין בר"מ ה' טומאת אוכלין ויבואר

בתוספת ד"ה אלמא קסבר כו'. שמפרש דדייק לר"ע. ברש"י שלפנינו כתוב אלמא ר' יוחנן וכבר כתבנו דמר"ע מוכח כן דכלל סולת בהדי גחלים. ומ"ש התוספת מחפר חטאת. היינו דאין מצרף לחול. ואפר חטאת נקרא חול לענין זה. ש"מ מרבנן מעלה בחטאת ה"ה סיפא ויהי' פליגא דר' חנין פירושו ר' עקיבא פליג אדר' חנין

בד"ה שאין טומאת ידים כו'. גזרו כמו כן על ידים בראשון וכו' עיין מהרש"א. ולפ"ז ידים הנוגעים בראשון לטומאה הם שניות לתרומה כמו סתם ידים שהם שניות לתרומה וההוא דחגיגה בנגעו בשני הם שניות לקודש דוקא ומאוחרת ההוא דחגיגה מההוא ד"חי דבר ופריך שפיר ומ"ש התוס' דנגעו במחט ראשון היינו לתירוץ פרה חסומה חוץ לירושלים. (ויש לעיין בנטל ידיו לחולין ונגע בראשון לטומאה. אי גזרו משום סרך תרומה ליטול שנית או גזרו דוקא בסתם ידים דשכיחי)

ברש"י ד"ה זכינו כו'. דהאי מחט מוקמי לה דלאו בר טמוי אדם. כלומר אין ראוי לטמא אדם (ב"ן וב"ר כמו ראוי כמו בקרן בן שמן). ומ"מ צ"ע דא"נ מחט טמא מת. הא אמר עזרה רשות הרבים

ע"ב ברש"י ד"ה אלא אמר רבא כו'. ומיהו הכא ליכא משקין. דעיקר חסר מהספר בקושיות המקשן ותרצן

בד"ה בדרך אחר יורדין ודרך אחר עולין היינו לישב הא דתניא דרך ירידה ודרך עלי' (ומים) [למים] א"נ חד דרך. ספיקו טמא כמו גזייתא

ד"ה ולטעמיך כו' והני טמאין מספק לכאורה תלת דינין דרך ירידה טמאין וודאי ועליה טהורים וגזייתא ספיקא. אלא ממ"ש ומספיקא לא נפקי מטומאה. משמע דאוקמי' אחזקה קמייתא ודאי טמאין וצ"ע ועיין בר"מ ז"ל מזה

בד"ה אדם וכלים כו'. בין כלי כלי כו'. היינו דבאוכלין ומשקין אין עושין כיוצא הא אדם אדם וכלי כלי מטמא. וז"ש התוס' דף ח"י א' ד"ה ומה כלי דכלי מטמא כלי יע"ש

בד"ה ופרכינן ולא גרסינן מחט. עיין תוס' ד"ה מכדי יעוין שם

גמרא האי מחט כו'. עיין מהרש"א דכשיטא דאין כלי ראשון מטמא כלי וכיון שאין כאן משקין מהיכא יקבל הסכין. משא"כ בטמא מת אשמעינן עזרה ר"ה. ובספק אשמעינן דכי גזרו על ספק כלים מחוץ לירושלים בחד ספק ולא בספק ספקא בדרבנן. אף דמ"מ לא מהני ברה"י היינו בדאורייתא. לא כה"ג דהוה רק גזרה דרבנן דמהיכי תיתי נחזיק לכלים הנמצאים בטומאה. ומש"ה פריך למ"ד טמא מת כו'

תוספת ד"ה ונימא כו'. ממשקין הא אמרת דכן כו' וי"ל כו' דכן מלטמא כלים. עיין מהרש"א וכוונתם דהוקשה להם אפי' למאי דס"ד דאיכא משקין בהדי בשר. מ"מ הא משקין בי מטבחייא דכן ותרצו דלר"ע פריך שפיר. דאיהו ס"ל טומאת משקין לטמא אחרים ג"כ ד"ת כמו שהוכיח רבא בריש השיטה. וע"כ לא עקרו ממשקה בי מטבחייא. ואפי' משקה לטמא כלים דרבנן וי"ל דלא גזרו. לא ניחא לי' לומר כך שגזרו בכל משקה שיטמא כלי רק במטבחייא לא גזרו דליכא כולי האי הפסד קדשים בהך גזרה לחודי'

בא"ד שלמה גזר כו' והן שלש גזרות שלמה גזר לקודש סתם ידים שניות. וממילא בראשון דהם שניות לקודש כמ"ש מהרש"א ז"ל לעיל ד"ה שאין טומאת ידים. וח"י דבר גזרו אף לתרומה וההיא דחגיגה מאוחרת לקודש שאם נגעו בשני הוה שניות לקודש ותירצו דר"ע אחר ח"י דבר הוה ופריך שפיר דנימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש

בד"ה תרוייהו כו' תימא הוקשה להם הלשון. איך קאמר תרוייהו ב"ו ביום גזרו והא אינו דכבר שלמה גזור לקודש. ותירצו ועיין מהרש"א

ד"ה אין כלי ולית לי' דרב יהודא אלא כר' יוסי כו'. דאף דאיכא לספוקי במחט טמא מת קאמר שפיר והא אין כלי ראשון מטמא כלי. וא"כ כה"ג לא גזרו על ספק כלים שיטמאו מספק ספיקא

דף כ' ע"א גמרא. והא אמר ר' יוסי בר חנינא. משקי בי מטבחייא כו' למימני בי' ראשון ושני כו'. לר"ע קשיא לי' דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים ד"ת כמו שהוכיח רבא דף י"ד ב' וליכא כ"א חד קרא להכשר ומוקי לה למחוברין. כמ"ש התוס' ד"ה לא ופריך למימני כו'. וקאמר דבשר טמא משמע שמטמא אחרים. ועמ"ש ברש"י ד"ה האי בשר יע"ש

ברש"י ד"ה האי בשר כו'. שמבשלין ומדיחין כו'. צ"ע לכאורה דאי משקה תלושין מכשירין מ"ה חוץ לעזרה. ה"ה בעזרה דרבנן לא עקרי דאורייתא והקושיא הוא לר"ע דטומאת משקין ד"ת. וחד קרא בהכשר ותלושין דרבנן ובמטבחייא לא גזרו, א"כ ה"ה אקרא קשיא במה הוכשר דתלושין מ"ה לא מכשירין. אם לא שהעבירה בנהר. ולתוס' ניחא קושיא זו דאקרא איכא למימר חיבת הקודש לא יופסל גופא ומר"ע פריך דבשר טמא. ולרש"י סובר דחיבת הקודש דרבנן. כמ"ש מהרש"א כאן. וי"ל בדוחק דהאי מקשה סובר כרב פפא דמטבחייא הלכתא גמירי לה. דאין מטמאין ומכשירין. ומש"ה פריך ועדיין צ"ע

בד"ה ועדיין כו'. וא"א שלא יפלו משקין. עיין תוס' ד"ה ובשעת שחיטה משקה טופח. ולרש"י צ"ל דה"ה למ"ד טומאת משקין דאורייתא לרב יהודא אמר שמואל דאיהו ס"ל כן לעיל דף י"ו ב'. וכ"ש לר"ע דאפילו טומאת אחרים דאורייתא. אפ"ה י"ל דא"נ כן. אפ"ה ה"ה תלושין מכשירין. ועדיין צ"ע

כדה שרץ כו'. מק"ו מכלי כדלעיל ר"ל ח"י ב'. דהא ודאי הך תנא כר"ע עכ"פ סבירא לי' ברישא דקרא מכל האוכל יטמא. טמא היינו משקין ומק"ו ומה כלי אוכל מטמא משקה. שרץ גופא לא כ"ש. וכדלעיל לאו ממש אלא כעין דלעיל. ומיהו הוה אמינא משקה כלי הוה ממש כדלעיל. ומיהו נמי מהוא טמא ואין כיוצא הא משקה מטמא וק"ו כו'. ומיהו כשתעיין תראה דבהוה אמינא ע"כ סידרא דקרא נקיט. שרץ משקה כלי אוכל וכדהוה דריש ר' יהודא בת"כ מקמי' דהדר בי' (הובא ג"כ ברש"י דף י"ו א' ד"ה לכל טמא) ויהי' פירושו וכל משקה אשר ישתה ונגעה בשרץ גופא. ואח"כ נגעו המשקין בכל כלי יטמא הכלי ממשקין משרץ. ומדקרינן יטמא הכלי ביו"ד ולא טמא הכלי. ש"מ דהכלי מטמא אח"כ אוכלין. ושפיר נקיט התנא סידרא דקרא. ופריך אח"כ הני ארבעה הוויין. כלומר וארבעה לא כתיבי בקרא רק שלש אפי' לר"ע וכפירש"י בד"ה הני ארבעה כו'. דל"ק סתירה אלא ארבעה מנלן. וע"כ כדפרישית שהמשקה נגעה בשרץ גופא. וא"כ מ"ש כדלעיל לא לפי מה דס"ד דהא בהדיא כתיב כדאמרן. וע"כ למסקנא וכדלעיל ממש ל"ד. דאימא דיטמא דסיפא הכשר. ומיהו רש"י ד"ה גוש מפרש ה"ה איפכא כלי משקה אוכל והוה כדלעיל ממש ויבואר שם

בא"ד דיליף לה מבכל כלי יטמא כר"י כו'. לא דהוה סובר כקושיות הגמרא דלעיל דף ח"י א'. ואימא לטמא הכלי (וע"ש בעל המאור וגם מדכתיב יטמא תרי זימני. כמ"ש התוס' ד"ה נערבינהו יע"ש) דא"כ הי' לומר רבותא טפי שרץ כלי משקה כלי אלא כר' יהודא ונקיט ממש סידרא דקרא כדפרישית בסמוך

בא"ד דאשכחן בהו דכלים מטמאין כו'. ר"ל דל"ק מנא לן. דכלי מטמא אוכלין דלמא יטמא משקין דעלולין. לזה אמר דאשכחן דאוכל מיטמא מכלי כו'. ומיהו התם אוכל מכלי משרץ לא אוכל מכלי ממשקין משרץ. וע"ז מסיים רש"י דטפי לא מתרצא דתנא ד'. ובקרא לא משכחת אלא שלישי. ומ"ש רש"י דמשמע דאוכל קיבל מאויר כ"ח מלת משמע יורה שאין מבואר בפסוק. כי להאי תנא דמשקין מטמאין כלי. א"כ לית לי' דרשא מכל אוכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כ"ח לא כלי דהא כלי נמי מקבל טומאה מראשון. ואפשר נמי דכמאן דמליא טומאה דמי כדפריך התם. תנן התם כו'. ולכן פירוש דמשמע מפשטי' כן דאוכל מקבל מאויר כלי לא כמאן דמליא טומאה דמי. ומ"ש ומיהו לא מתרצה כו' והיח היא כו'. ר"ל דאכתי קשה כלי מחמת משקה מנלן דמטמא אוכל דלמא משקין ול"ד לכלי מחמת שרץ כו'. ואהא כתב דיש יותר קושיא מנא לי' ד'. דג' כתיבי. והמקשה דפריך דברי התנא ג' וד'. היינו כוונתו כן דלא מצינו ד' בקרא כאמור. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל כאן בענין אחר ואין להאריך בזה

בד"ה ואוכלין מטמאין כו'. חדא מינייהו כו'. ותרוייהו כו'. כלי