ראש יוסף על פסחים טו

ה"א בין משקין ואוכלין. וי"ל דסמיך אאין עושה כיוצא. ולא ניחא לי' דר"פ דלמא קרא במשקין סתמא כתיב בין אוכלין ומשקין. משא"כ כיון דאית מיעוטא וע"כ לא מקרא. אלא מסברא ממעטין כיון דאין מטמא כו' באוכל דאין מטמא כיוצא ומשקה מטמא דעלולין ה"ה כאן ממעט כיוצא

בתוספת ד"ה ומה כלי. עיין מהרש"א. ומ"ש בשם בעל המאור והנה תרי ק"ו דסתרי אהדדי כ"א תיקו אדוכתי'. אם לא שיש איזה סברא להתחיל הא' יותר מחברו כמ"ש התוס' בפ"ק דחולין (בבשר) [בסוגיא דכשר] בפרה ועיין מ"ש בספר ג"ו מזה. ואמנם מ"ש מהרש"א ז"ל. דא"כ ק"ו אחד קשה יטמא דרישא למאי אתא או דסיפא י"ל דאה"נ דקושיות בעל המאור נימא יטמא דרישא כלי. ומאי חזית לסתור האי ק"ו כו'. ודסיפא לטמא אוכלין ול"ק נערבינהו. משא"כ אי דרישא ודסיפא לטמא כלי נערבינהו כו'. ועיין תוס' ד"ה רבינא אמר דפירשו בע"א הא דנערבינהו כו'. יע"ש ואי"ה יבואר. ועיין תוס' ד"ה וכי תימא דאין אוכל מטמא כלי. יש ק"ו אחר יע"ש. וא"כ יש לומר דעדיף לומר דיטמא דרישא לטמא משקין ולסתור הק"ו דבעל המאור ולקיים הני תרי ק"ו דאין אוכל מטמא כלי. וכן משקה דאין מטמא כלי איכא תרי ק"ו. כמ"ש מהרש"א ז"ל שם. אלא דהוה טעות דאי אין אוכל מטמא משקה. ולא משקה אוכל. א"כ תו ליכא ק"ו דאין אוכל מטמא כלי. ולא משקה מטמא כלי מק"ו שכתבו התוספת ד"ה וכי תימא אוכל חמור יע"ש. ואין להאריך

ע"ב בפירש"י ד"ה משקה שמטמא אוכל כו'. דהדר איצטריך כו' עיין מהרש"ל דודאי לישנא דאצטריך משמע דשפיר הוה מצי לשנויי אוכל מחמת שרץ מי כתיבי ואינו דהא כתיב בהדיא דאל"כ הי' לפרש. דהוה קשה באמת אוכל מחמת שרץ אימא דמטמא כלי. וי"ל דאיכא ק"ו שכתבו התוס' ד"ה וכי תימא אוכל חמור. ומהרש"א לא ניחא לי' בכך. דא"כ אמאי לא אמר הק"ו דתוס' דשפיר טפי. דהשתא בק"ו דמזכיר תלמודא צריך לומר וכ"ת אוכל חמור מני' כו'

בתוספת בד"ה. ולאו מק"ו כו'. אוכל מחמת שרץ מטמא משקין היינו מהוא טמא ואין כיוצא. הא משקין מטמא כפירש"י לעיל. ולכאורה לר"ע אצטריך טמא הוא דה"א ק"ו אם משקה מכלי משרץ מטמא אוכל כ"ש אוכל משרץ דמטמא אוכל. ולכך כתיב טמא הוא דאין עושה כיוצא. וא"כ משקין מאוכל מחמת שרץ אין לימוד אלא מק"ו משקין מכלי משרץ ודיו כאמור

ברש"י ד"ה יטמא. דאין עושה כיוצא כו' הוא לרב פפא לעיל דקרינן יטמא בחיר"ק תחת היו"ד לא בשו"א לומר דהוא טמא ואין עושה כיוצא כו'. ומסיק צריכי תרי קראי

ד"ה הוא מיעוטא. ואוכל דכוותה ממעט. וה"ה יטמא דאין כיוצא נמי משום דמסתברא קאי באוכלין ממעט אוכלין

בד"ה והא אמר רבא כו' וכיון כו' לא משכח ראי' אלא מיטמא ומהא דבשר אשר יגע בכל טמא. מי לא עסקינן דנגע בשלישי כמ"ש בי"ו א' קרי כאן. די"ל דמ"מ לחולין מנא לי'. דלאוכלין טמאין משמע אף לאוכלין חולין

בד"ה בשיטת ר"ע כו'. לטמא אחרים. אבל טומאת עצמן ד"ת. דאי יטמא הכשר. מנא לי' לר"ע דמשקין מטמא אחרים. אי יטמא הכשר. בד"ה רתניא כו'. כדכתיב ובא השמש כו'. בהערל ע"ד ב'. מסיק במסקנא תרווייהו מקרא דיולדת דמקרא ובא השמש אימא דלאו בר כפרה יע"ש וצ"ע

בד"ה ולמדנו כו' דקיימא לן בב"ק כו'. עיין אה"ע בה' קדושין משמע הלכה כחכמים דלא כר"ט. ובח"נ קיי"ל כרבנן. ומיהו הא דקיי"ל אין אוכל מטמא אוכל בקדשים. ורביעי מק"ו. וממ"נ אי מי לא עסקינן דבר ברור. ה"ה מי לא עסקינן דנגע באוכל. וי"ל אה"נ ד' בקודש מדרבנן כמ"ש רש"י ד"ה אמר לי'

בתוספת בד"ה ומה כו'. ובמ"מ כו'. אלים ק"ו כו'. יראה דמ"מ מכל מקום אימא דהוי כשני לאסור אכילה לא ליגע. ואהני ק"ו ולא שייך די' למגע. דתו לא הוה דבר חדש כל כך דהא חזינן דהוה שני ואסור באכילה כו'. ומ"ש מהרש"א ק"ק לא ידענא להולמו. דלר"ע ע"כ ט"י כשלישי. דאל"כ איך מותר במעשר ומח"כ כרביעי. דאל"כ איך מותר בתרומה וצ"ע

בד"ה ולמדנו כו'. ניחא להביא מקרא כו'. ק"ו מט"י ורש"י כו' ולפי שיטתם דמ"מ הוה א"צ ללמוד שלישי מ"ה. דל"ש דיו. כתבו כן. והמהרש"א ז"ל כתב לפי דרכם ושיטתם א"צ מט"י. אלא שלישי לקודש, ג"כ ממחוסר כפורים. ומ"ש מהרש"א ז"ל לרש"י לא אמרינן מופרך. אלא היכי דאיכא קרא מפורש. כ"ה בב"ק. במפץ. במת. ומ"ש דלמה לי קרא צ"ע. דנהי דבכל טמא אפשר מלת בכל (מיירי) [מיותר] ומב"ק משמע אף שאין מיותר בפסוק כיון דקרא מפורש הוא תו אהני ק"ו. ובספר שושנת העמקים כתבנו מזה

דף י"ט ע"א רש"י ד"ה בכל טמא כו'. ה' בקודש ממח"כ והיינו ד' בקודש. כתיב בכל טמא דנגע בשלישי כמ"ש התוס'. בד"ה אמר לי' כו'. רביעי בתרומה כו'. והשמיט חמישי בקודש די"ל דלא ס"ל מי לא עסקינן כו'. דהא למ"ד מקרא מלא דבר הכתוב. ע"כ דלא ס"ל מי לא עסקינן דנגע באוכל וא"כ חמישי מנלן דנימא דיו. אלא ד' בתרומה קשיא שפיר. ומ"ש רש"י דלא ס"ל הק"ו משום פירכא דדור אחרון כמש"ל דס"ל כחכמים דאמרינן דיו. אפילו היכי דמופרך ק"ו. גם לשיטת התוס' ד"ה ומה מח"כ דהוה מה מצינו כו'. א"כ לר"ע ע"כ ט"י כשלישי מדמותר במעשר ופסול בתרומה. א"כ מוכח ד' בתרומה. וממילא חמישי בקודש. דמ"מ י"ל שאני אכילה מנגיעה כמו שסיימו התוס' לעיל אלים ק"ו. ור"ע ס"ל פירכא דדור אחרון וליכא ק"ו כלל. וא"א למילף מה מצינו נגיעה מאכילה כדכתיבנא

בא"ד ומשכחת רביעי כו' וחמישי כו'. הפסיק באמצע בציור רביעי הוא דה"ק. ר"ע ע"כ סובר מי לא עסקינן כו'. דאל"כ ד' בקודש מנא לי' ואהא קשיא לי' איך משכחת ד'. שיהא הבשר ד'. ובמה נגע. בשלמא בעלמא נימא ט"י שני ואוכל ג' ומשקה ד' משא"כ והבשר דנגע בשלישי. הא אין אוכל מטמא אוכל. ומפרש למאן קשיא לר"ע. ומיהו ע"כ טומאת משקין לטמא אחרים ד"ת. כמ"ש רבא לעיל י"ד ב' ש"מ כו'. (א"נ יטמא הכשר כו') ומסיים ה' לא יליף דמפרך ק"ו דרביעי מקרא משום פרכא דרור אחרון בט"י. ה"ה במח"כ שכן אב הטומאה

בא"ד ומבעי' לן איך בא קודש לידי רביעי כו'. ואוכל שלישי דאמר ולמדנו מ"ה. צ"ע דרביעי יצויר ע"י ט"י כמש"ל דלרש"י ט"י עושה רביעי בקודש. כמ"ש בדף י"ד ב'. התם פסול כו' או משקה מטמא קודש. מי לא עסקינן דנגע במשקה דע"כ לר"י יטמא לא הכשר דאל"כ מנ"ל לר"ע יטמא אחרים כו' אימא הכשר. והא דאוכל ג'. ודאי קושיא הוא דליכא למימר מט"י דהא אמר דנגע בולד שני

בא"ד ואוכל שלישי כו' ע"כ אוכל מטמא אוכל בקדשים כו'. ולפ"ז דלר"י בקדשים אוכל מטמא אוכל. ובתרומה לא. ומ"ש לעיל לר"י ד' בקודש דרבנן קושטא קאמר כמ"ש מהרש"א ז"ל. וז"ש רש"י בסמוך דלר"מ ור"א דאמרי בהדיא דספק משקין לטמא אחרים טהור ור"י מכללא דלא ס"ל דר"ע כו'. ותי' דלר"מ ור"א דרבנן. ולר"י אפשר מ"ה. (והכשר) [והבשר] בכל טמא דמשמע דבשר קיבל מאוכל כו' אלמא ס"ל מטמא בקדשים. ותאמר דלר"י ד' מ"ה. על זה אמר דסוגיא דסוטה משמעינן דאפילו לר' יוסי הוה דרבנן. ואמנם מ"ש מהרש"א ז"ל דאמאי לא מוקי ר"מ ור"י לטעמייהו דנפשייהו באוכל [מטמא] אוכל לא הבינותי. דמאין לנו בפירוש לר"מ אין טומאה כיוצא. ואדרבא בקדשים ע"כ ר' ירמי' אליבא דר"מ. טומאה כיוצא. לשיטת רש"י שם. דכבר גזרו כל הפוסל את התרומה כו'. ע"כ הוספה מ"ה הוא בקדשים עכ"פ. וא"כ איך יאמר ר"מ לטעמי'. ומכ"ש אם ר' ירמי' סובר בעצמו אוכל מטמא אוכל בקדשים מ"ה. דמוכרח לומר ר"מ ור"י לטעמי'. ותירוצו ג"כ לא הבינותי. דנהי דלר"ע דאיירי במתניתין חשיב שפיר ר"י לטעמי'. טפי ניחא לאוקמי' ר"מ ור"י לטעמייהו ממש וצ"ע

בא"ד ואוכל דמטמא משקה כו'. ומק"ו דמה אוכל אוכל כ"ש משקה דעלולין לקבל טומאה כמ"ש מהרש"א לעיל י"ח יע"ש. י"ל דבחולין ודאי אין עושה כיוצא מהוא טמא. א"כ מנלן בחולין דאוכל מטמא משקה

בא"ד ואני שמעתי דאין טומאה כיוצא בה ומשכחת ד' כלי משקה אוכל משקה כו'. הנה לכאורה תמוה מה שייאטי' דטומאה כיוצא לקושיא דנתני רביעי בתרומה וחמישי בקודש. דלא יתורץ במה שאין אוכל מטמא אוכל. ואמנם כפי מ"ש התוס' דף ח"י א'. ד"ה ומה כלי כו'. דאוכל מחמת משקה לא יטמא משקה וכן להיפוך יע"ש. והנה היש מפרשים דכאן סוברים זה להנחה קיימת. דק"ו הוא זה. אלא דר"ע סובר. ככר שני שעושה שלישי בחולין. כיוצא בה. ולדידי' שפיר יטמא באוכל. וה"ה משקה והם מטמאים אוכלים. דעושה כיוצא בה. משא"כ ר' יוסי ס"ל. אין עושה כיוצא בה. ולא יצויר רביעי בתרומה. כלי אוכל משקה. ותו לא. או כלי משקה אוכל ותו לא. ובט"י יצויר מ"מ הק"ו לא יצויר שלישי שפסול בחולין. א"ד שיעשה ד' בתרומה. ולא שלישי זה. דהיינו כלי אוכל משקה. תו לא יטמא לא אוכלין מק"ו כו' ומיהו רביעי בקודש ע"כ דאוכל מטמא אוכל מן התורה בקודש עכ"פ כדלעיל. וא"כ ה"ה אוכל משקה אוכל. ומ"ש רש"י ועכשיו בא לידי רביעי כלי משקה אוכל משקה. היינו דכה"ג נמי יצויר ויצויר נמי בפשיטות ע"י ד' אוכלין. ולפ"ז לק"מ רביעי בתרומה כאמור. וחמישי בקודש אעפ"י דיצויר. מ"מ תו ליכא ק"ו דלא מופרך ק"ו. ונימא דיו, ולמהוי עושה רביעי. ואהני ק"ו לרביעי כדאמרן. וכתב רש"י דא"א להעמידה כמ"ש רש"י ח"י א'. דאין תנא שיסבור בחולין עושה כיוצא בה מהוא טמא. וע"ז הקשה מהרש"א ז"ל. דהוי להקשות אכתי חמישי בקודש דרביעי מן התורה בכל טמא. מי לא עסקינן דנגע בג' דאקרי טמא ובספר מים עמוקים כתב דהם ד"התוס דבור המתחיל נתני. והלא דברי מהרש"א מים חיים הם מן המקדש דקשיא לי' דלא תי' הקושיא חמישי בקודש. דמופרך ק"ו דרביעי כתיב בתורה בפירוש בקודש. ויבואר אי"ה וכאן אין להאריך: