ראש יוסף על פסחים יד

ומש"ה דחיק לומר במה שנגע בכנפו (ולא) [או] אל כל מאכל כו'. וקשה מאי פריך לקמן לשמואל ומסיק כרב ס"ל. אמאי לא כדפרישית. וצ"ע ויבואר לקמן

ע"ש ויען חגי. אין בפסוק מלת ויען. כ"א בסיפא. ויען חגי ויאמר כן העם הזה כו'. ובגמרא הוסיפו מלת ויען כאן

ע"ש בקיאין בטומאת מת כו'. התם ד' והכא ג'. לפירש"י המקשה הי' סובר טמא נפש היינו אב הטומאה. ובכל אלה היינו מה דמפורש לעיל לחם ונזיד. יין ושמן. לא מה דאתיא לעיל מרבויא בי"ת בכנפו. דלשמואל רביעי. ולרב קשה. מ"ש ד' דשרץ. מד' דמת. ומשני בקיאין. א"נ הכא ג'. דטמא נפש. היינו טומאת נפש. מת עצמו. ולחם אב הטומאה. וקשה א'. למה שאלם על מת ולא בשרץ מגע ד' לשמואל. גם קשה העיקר חסר מספר. להמקשה טמא נפש א"הט. ומתרץ מת גופא, לכן פירשו התוס' אליבא דרש"י דבכל אלה היינו ממש אף מה א מרבויא וטמא נפש מת עצמו. והתם חמישי. וכאן ד' לשמואל. אלא לרב מ"ש ד' בשרץ דלא ידעי וג' במת ידעי. ומשמע ד' שכחו וג' ידעי. ומש"ה מקשה התוס' ד"ה רביעי לימא אל כל מאכל [דוקא]. ע"ש מהר"שא ז"ל. ותירצו התוס' בע"א ויבואר שם

ע"ש מה אריא ד' לא עביד ה', אפילו שני ושלישי נמי לא עבדי כו' דאין לומר יין של תרומה. ומדרבנן עושה חמישי בקודש. דתרומה לית בה רביעי. והיין טהור גמור הוא. ומיהו אי אל כל מאכל י"ל היין ג' של תרומה. וטימא השמן הקרוש דהוה אוכל, ושמן קרוש מטעם לאל כל מאכל כו' ומיהו יין הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה עיין ברמז"ל ה' ט"א. ואפשר נמי יין של תרומה עט"ק. ומיהו כיון בקודש לא גזרו ודכן. ה"ה תרומה עט"ק לא עדיף מקודש גופא. כה"ג במשקה

בתוספת בד"ה רביעי כו'. עיין מהרש"א ז"ל. ומ"ש התוס' דלא בעי למנקט שיעשה כיוצא בו. ר"ל דבדק בטומאה דאורייתא. וצ"ע בין למ"ד טומאת אחרים דרבנן. או טומאת עצמן דרבנן אע"כ חגי בדרבנן בדק ומדרבנן עושה כיוצא בה. ועוד למ"ד בקדשים ובתרומה עושה כיוצא מא"ל. ומ"ש שהכנף נעשה אב כדין כל הכלים. זה שיטת רש"י ושאר מפרשים דוקא מתכות כו'. הא לר"מ ז"ל בגד נמי אבי אבות כמת. לבד כלי חרס כו' דאין לו טהרה במקוה אין נעשה אב. א"כ הבגד אבי אבות. ומ"מ מה שנגע בכנפו יהי' אוכל (או משקה למהרש"א) נעשה המשקה או אוכל ראשון. לא אב. ומה שבשרץ יש חמישי כאן ד'. ולרב שם ד'. וכאן ג'. אלא התוס' נקטו קושטא דמלתא לשיטתם דבבגד לא נעשה רק אב לחוד

ברש"י ד"ה ולוי כו'. שבתחלה שאל על הסדר כו', עיין מהרש"א הקשה ב' קושיות עצומות. א'. למה שאל על הסדר הלא יין לשמן אין עושה אפילו שני. ועוד למה חזר משרץ למת ולא שאל בשרץ גופא כן. וב' דיוקים יע"ש. ולקושיא א' י"ל כי חגי בדק ב' דברים. א' ד' בקודש. וא' אם יין מטמא לשמן. ושאל ב' דברים כאחד. והשיבו ד' טמא. וזה לא טמא. כי יין לא מטמא לשמן. ורש"י בד"ה ולשמואל. ופריש למלתי'. וכפל במלה הזאת לומר ששאלת חגי היה ב' דברים. אבל שמואל דפריש דמש"ה לא אשתבש. דה' שאל אפילו ד' לא אשתבש. ומ"ש רש"י בהא מלתא כדשמואל. היינו הא מ"ש שמואל ה' לא ס"ל אלא ד' ובטמא מת בראשון. ומ"ש מהרש"א דכ"א מבואר בקרא, הא שני לא. דכל האוכל אשר בתוכו אפשר משרץ גופא. כמאן דמליא טומאה דמי. כמ"ש לקמן [כ' א']. ונחזי לתנור כו'. יע"ש

ד"ה טהורים כו'. כנבואת חגי וכדמסיק. כשמואל לעיל כו'

ד"ה אבל נטמאו בחוץ קודם שיהא שם משקין מדבחייא כו'. לכאורה יאמר ביין ושמן ומים שלא הוקדשו עדיין קדושת הגוף. והכריחו הא דמבעיא בכיצד צולין פ"ה. יוצא גזרו רבנן. ותיקו. ואי ביצא לחוץ הא טמא מחמת יוצא. ולמה לי שנטמאו מאחרים. ומיהו הא דנטמאו בפנים והוציאן לחוץ ליכא למפשט דאפשר טומאת יוצא לא גזרו כי אם באוכל דיש לו טומאה מ"ה ואפשר כל שחל שם מדבחייא תו אין לו טומאה וצ"ע

ע"ב בד"ה אבל דם כו'. ולר"ש דכן אמיא כו'. ר"ל דלר"ש אין חולק אעדות דיוסף ב"י. ומשקי דכן במיא בקרקע קאמר ומשקין דעלמא קאמר עיין תוס' דף י"ז. א' ד"ה תרגמא אדם. דמשקי דעלמא יע"ש

ד"ה דהא ר"ש דמשום כו'. לכאורה שהוסיף מלת דמשום. שזה אין מן הקושיא. ועיין מהרש"א שכל זה מהקושיא. דאי הוה ס"ל דרבנן י"ל במשקי מטבחייא נמי מדרבנן וגזרו בחוץ על כל המשקין ולא חילקו ואף בפנים. משא"כ ר"ש סובר דאוריית' וא"כ אי הלכתא לאו סברא דלגזור רבנן על מיעוטא לחוד בפנים ועל כלים דוקא כאמור. וזה דוחק דר"ש לא ס"ל הלכתא. משא"כ למ"ד דרבנן ע"כ לא ס"ל הלכה דמ"ה טהורים הם כאמור. ומיהו י"ל טומאת עצמן ד"ת לר"פ

בתוספת ד"ה אבל דם כו'. דם קדשים כו'. וי"ל הא דאמר לעיל תדע שהרי העיד יוסף ב"י דלמא אדם קאמר דבקדשים לא גזרו עליהם טומאה דמ"ה נמי טהור ומשקי ביו"ד לא חייש ועיין מהרש"א ברש"י ד"ה אבל דם. ועיין בר"מ פ"א מה' פסולי המוקדשין הל"ו. ועיין לעיל דף י"ו ב' מאי לאו טומאת דם משמע דם קדשים יש לו טומאה ויש ליישב

בד"ה [אלא כו'] וריקן [נמי] כו'. דאפשר שלא היו מ' שלימות וג' לוגין פוסל כתבו כן. ומ"ש והא דמקוה במ' סאה כו'. קשה דלמא באדם קטן דמקוה מ"ה מ' סאה כמו בינוני שכל גופו כו'. ומעיין בקטן בכל שהוא שעולה גופו. ומ"ש והתם שכל גופו עולה בפחות. קשה דאי אין כל גופו עולה לא מהני שפופרת דאין טבילה לחצאין וצ"ע. והנה דיני מקוה עמוק. ומקוה מכונסים. באדם אף קטן צריך ארבעים במים. שכל בשרו של בינוני אמה על אמה ברום שלש. ומחטין ברביעית מ"ה. ומעיין בקטן שכל גופו עולה א"צ ארבעים. ומחטין אפילו פחות מרביעית במעיין ואי"ה יבואר

בד"ה ה"ג וכו' משום דר"מ פליג כו'. עיין כלים פכ"ה מ"א ובר"ש שם. והנה במשנה גריס כל הכלים. י"ש בלא שי"ן תחלה ורבותא קאמר כל הכלים יש להם חילוק אחוריים מתוך כמו שקין נטמא תוכו לא נטמא גבו, גבו לא נטמא תוכו ור"מ חולק שם דאם אין תובראות אין לו דין אחוריים ותוך. ואמנם תוספתא גרסינן הובאה בר"ש שם כל הכלים שיש בשין תחלה והוא תנאי נטמא תוכו לא נטמא גבו גבו לא נטמא תוכו. ד"ר יהודא ושפיר הוה תנא כל הכלים אשר יש להם אחוריים ותוך שראוי להפכן כמו שקין. נטמא תוכו אין הגב נגרר משא"כ שאר כלי שטף. ואמנם אי גרס בתוספתא. יש בלא שי"ן אי אפשר לגרוס נטמא תוכו לא נטמא גבו, דא"כ מה חילוק יש בין תוך לאחור לומר שחלוק התוך מאחור הא כ"א חלוק מחברו. וע"כ גורס הר"ש כמו במשנה כל הכלים יש כו'. נטמא תוכו נטמא גבו. ומתוס' כאן נראה שגורסים בתוספתא שיש בשי"ן תחלה וגורסים נטמא תוכו נטמא גבו. וע"כ ליכא רבותא כ"א תנאי וקאמרי דלר"מ נקיט התנאי ההוא והבן

דף י"ח ע"א. רש"י בד"ה דדריש יטמא. דכתיב גבי אוכלין כו'. ולא יטמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא. ור"ע אמר ככר שני. ומ"מ על ר"ע קשה אמאי לא דריש מקמא (ודוחק) די"ל יטמא מקבל טומאה משרץ. ומטמא באוכלין דריש שפיר דאוכלין ומשקין דוקא לא כלי דזה דוחק. ועמ"ש בד"ה לימד על ככר שני

בד"ה אשר יפול כו'. אעפ"י שלא נגע כו'. כל אשר בתוכו יטמא מ"ש אע"פ שלא נגע אין צורך בכאן. ומ"ש בתוכו יטמא. ולעיל בד"ה דדריש פירש מכל האוכל יטמא יע"ש

ד"ה לימד על ככר כו'. ואני שמעתי כיוצא כו'. דקשיא להו למה נקיט ככר ומפרשין דר"ע אית לי' טומאה עושה כיוצא

ד"ה לא מצינו טומאה כו' דלהכי קורין יטמא כו' הוא לקמן ע"ב גרסינן בגמרא יטמא דאין עושה כיוצא מהכא נפקא ופירש"י דהקרי יטמא בחיר"ק תחת היו"ד ולא בשוו"א כו'. אלמא מיעוט דאין מטמא אחרים והמסורת ביו"ד לטמא אחרים מסתמא אמרינן למעט משקה הואיל באוכל כתיב טמא הוא ואין כיוצא בו. דליכא למימר הוא ואין מטמא משקה. הא אוכל מטמא. דסברא הוא לטמא משקין דעלולין כו'. ה"ה סיפא נמי. וזה שאמר לא מצינו טומאה כיוצא באוכל. וה"ה במשקה והתוס' ד"ה לא מצינו פירשו בע"א. ועמ"ש בד"ה מגופא דקרא ובתוספת ד"ה רבינא

ד"ה ואי ס"ד כו'. מכלל דמשקין מטמא כו'. יטמא למה לי נערבינהו כו'. לר"ע בלא"ה אוכל מטמא משקה דכתיב יטמא אחרים. וע"כ משקה דאוכל לא כו'. וכ"ש אוכל מחמת שרץ דמטמא משקה. ומ"ש נערבינהו היינו דאי ס"ד דסיפא יטמא לטמא משקין ולא אוכלין דקרינן יטמא בחיר"ק למעט שאין משקין מטמא אוכלין אלא משקין נערבינהו ממש דהא בחד גוונא מיירי תרוייהו. משא"כ התוס' לשיטתם בד"ה לא מצינו דלא גריס לקמן יטמא מהכא נפקא. וא"כ י"ל דסיפא בין משקה ואוכל ולכך כתבו ד"ה רבינא דל"ד נערבינהו אלא תרי יטמא למעט וע"ש. במהרש"א ועמ"ש בתוס' ד"ה רבינא

רש"י ד"ה ואימא כו'. לכלים טהור דליכא למימר דאימא לטמא כלי ומשקין ולא אוכלין. ול"ק נערבינהו לרש"י דסיפא גם לכלים. די"ל דאין סברא לטמא כלי ולא אוכל. אבל משקין גזרת הכתוב הוא דאין טומאה עושה כיוצא בו

ד"ה ומה כלי שטימא המשקין הזה כו'. מלת שמטמא מפרש שטימא, דלכאורה תרי ק"ו נקיט. א' ומה כלי שמטמא משקה אין מטמא כלי. משקה דאין מטמא משקה א"ד כו'. ועוד ק"ו משקה הבא מחמת כלי כו'. אלא דא"כ מה פריך משקין מחמת שרץ. אכתי איכא ק"ו ראשון אלא דאין זה ק"ו דמה שאין מטמא משקה משקה דגזרת הכתוב הוא דאין טומאה עושה כיוצא כמ"ש התוס' ד"ה ומה כלי כו' לכך מפרש שמטמא כלומר שטימא ועיקר הק"ו משקה הבא מחמת כלי כו'

בתוס' ד"ה רבינא כו' למעט, עיין מהרש"א. ולפ"ז המיעוט למעט דאין משקה מטמא משקה. וא"ל למעט דאין מטמא אוכל רק משקה שעלולין ונערבינהו ל"ק לתוס' (דאדרבא אי נערבינהו