ראש יוסף על פסחים יג

רש"י ר"מ שפיר יליף מדר"ח. כמו דטמא דרבנן מטמאינן בדאוריית' היינו לעשות שני דרבנן. אלמא מקלקלינן דרבנן "כ. שוב יכולין ללמוד בצירוף מר"ע ור"ח. כמו שבארתי כל זה לעיל. ואי קשיא כיון דלמ"ד אוכל מטמא אוכל מן התורה. ל"ק אמאי אין המדה. דמר"ע ליכא למילף כלל. דאין כאן פלס. ומר"ח ל"ד. דבדרבנן סובר יש חילוק בין דרגות. וע"כ עיקר הקושיא למ"ד דרבנן. ואהא לא משני ר"מ לטעמי' ור"י לטעמי' דאין מבוא למ"ד דרבנן. כמ"ש רש"י אח"כ ד"ה ור' יוסי כו'. וא"כ תריץ בפשיטות. וי"ל דעדיף מיני' קאמר. דלמ"ד אוכל מטמא אוכל. ור"י ור"מ פליגי לשיטתם כל אחד. אבל התוס' מיאנו בכל זה. ועמ"ש התוס' בד"ה ר' יוסי לטעמי' שאין זה לטעמי'. וטוב הי' יותר לשנוי בפשיטות. לכן פירש"י בכל השיטה דאכתי לא גזור כל הפוסל כו'. ועמ"ש התוספת בד"ה נימא יע"ש ושם יבואר. ואמנם למ"ש ברש"י ד"ה ור' יוסי ורב ירמי' כר' אדא. או כאביי כו'. יבואר זה באר היטב. וזה נכון

בד"ה ור' יוסי לטעמי'. דאולד ולד סמיך כו'. ואכתי איכא לאקשויי כו'. דכבר גזרו כל הפוסל כו' וליכא לשנויי במשקין שלשיים בט"י והבשר רביעי. דא"כ שנפסל מבעי' לי'. ומ"ש ע"כ ר' ירמי' כרב אדא או כאביי סבר לה ר"ל הקושיא אי הכי תפול למ"ד מקרא מלא. ובין למ"ד בקדשים עושה לא בתרומה. אמאי אין המדה. לילף ע"י צירוף. ומשני למ"ד בקדשים עושה לא בתרומה מצינו לומר כאקומתא דר' ירמי'. ומיהו ר' ירמי' אקומתא בפ"ע אמרה לא אקושית אי הכי ושפיר מצי סבר כרב אדא או כאביי. ודע אף למ"ד אוכל מטמא מ"ה. אפ"ה צריך לומר דאדר"י סמיך לר' יוסי. כמ"ש התוס' ע"א ד"ה ולד הטומאה דאוריית' יע"ש

בא"ד דרבינא כו' בתוספת דרבנן כדאוקימנא ברישא כו'. עיין מהרש"א. לא זכיתי להבין מה שהשמיט בציון מלת כדאוקימנא ברישא. ואמנם כוונת דבריו אבאר. כי לכאורה כדאוקימנא ברישא היינו אקומתא דף י"ד בשר שנטמא בכלי במשקין מחמת שרץ. ואין זה לטעמי' דלכ"ע דרבנן. א"כ ר' יוסי אם נימא דחולק אף בשבע דלא כמ"ש ר' יוחנן כאן. א"כ סובר ר"י דלא מדמינן שם [איסור] לפסול כמ"ש התוס' דף ט"ו א' ד"ה ולד הטומאה דרבנן לפירש"י אין המדה כו'. וא"כ לימא ר"מ מדר"ח יליף. ואי דניחא לי' לרש"י דרבינא מודה לר' יוחנן דמודה ר' יוסי בשבע. וע"כ מדר"ע יליף א"כ קשה באמת ליליף מדר' יהושע ור"י אמר אין המדה דהפסד חולין. מ"מ אמאי לא יליף בצירוף מר"ע ור"ח. וע"כ כדאוקמינא ברישא בר קפרא ולד דאוריית' וא"כ ליכא צירוף ושפיר מודה ר"י בשבע מר"ע. אלא דקשיא איך יצויר כלל שלישי ד"ת כיון דאין אוכל מטמא אוכל מ"ה כ"א ע"י משקין ומה הוסיף דכבר גזרו כל הפוסל לשיטת רש"י ותי' מהרש"א ז"ל ע"י עצים דלא כר"ל

בתוספת בד"ה נימא קסבר ר' יוחנן כו'. משום דיליף מר"ע כו' וי"ל כו' הלשון צריך ביאור דודאי בין כך ובין כך מר"ע יליף. וכלל כוונתם דאי ר"מ מר"ח יליף למ"ד מדרבנן יליף ע"י צירוף ולמ"ד ד"ת יליף מר"ח לחוד דבדרבנן אין חילוק בין דרגות שמעינן מיהת דאיסור ושם טומאה אין לחלק. ור' יוסי דאמר אין המדה לטעמי' דמשקין דאוריית' וליכא צירוף ולמ"ד ד"ת ליכא למילף כלל מר"ח א"כ ע"כ בשבע מודה ר"י דהא מר"ע מיהת אית למילף משא"כ אי מר' יהושע. א"כ מנא לי' [דבז' שורפין] דלמא איסור אין דומה לפסול ועיין מ"ש ברש"י לשטתי' ותוס' לשיטתם. והבן

בד"ה ונשרפת [י"ל] דקשה להו מה לי בז' ומה לי בשש סוף סוף אזיל לאיבוד גמור מדרבנן כו'. והך נשרפת היינו בשש כדרך העולם: בד"ה ר' יוסי לטעמי'. עיין מהרש"א ויבואר אי"ה. וכאן אין פנאי

דף ט"ז ע"א ברש"י ד"ה ספק משקין כו'. מצייר ע"י אדם האוחז דאל"כ הו"ל דבר שאין [בו] דעת לשאול ובלא"ה טהור. ומיירי ברה"י ואפ"ה ספק דרבנן לקולא ברה"י אף בטומאה ועי"ד ק"י ופריי שם

בד"ה ה"ג והא כדבריו כו'. לשון דברים רבים משמע קשיא לי ממ"ש הר"א מזרחי. פ' ויגש. ויפול על צוארי בנימין. ובנימין בכה על צואריו כתב דבמדויקים כתיב צוארו בלא יו"ד. ודרך כשבח בכינוי הוי"ו להוסיף יו"ד ביחיד כמו אדניו עליו וכדומה דרשו בלשון יחיד וא"כ אין ראי' מדבריו יו"ד הרבים דבכנוי הוא. וא"ל דכדבריו מיותר דהול"ל וכן הי' ר"א אומר. ומלשון רש"י לא משמע כן. ומ"ש בגמרא וכן [כו'] עב"י בי"ד הבדל. בין כך ובין וכן יע"ש ויבואר

ד"ה קסבר. יוסף בן יועזר. הכין הוא ודאי. דאי רב ושמואל איך מצינו מחלוקת לעיל בבריית' ורב דלא כחד מהם. ועוד דאי פליגי בפ"ע מנא להו להעמיס זה ביוסף בן יועזר. אלא רב דייק לישנא דכן. משמע הם עצמן כמו איל קמצא דכן הוא עצמו. ושמואל סובר בע"כ דחיק לישנא א ב"י דכן אחרים ממה דנימא שלש מחלוקת בדבר ממה דלא הוזכר בברייתא לעיל

בד"ה קרי כאן כו' אוכלין דחולין כו'. מתרץ בזה דאמאי רמי לשמואל דהוא מפרש דברי יוסף ב"י דדוחק לו לומר דשלש מחלוקת. ולא קשיא לי' לר"מ דאמר לעיל בפירוש טומאת עצמן ד"ת ולא אחרים ותי' דחולין כן הוא. משא"כ קודש ומשקה בי מדבחייא. ע"כ לקודש (דנהי דהיו מביאין חולין לצורך קדשים עמ"ל פ"ב מה' שחיטה). דאל"כ למה טיהרו והא לא שייך הפסד קדשים. ולפ"ז לרב דאמר דכן ממש. לכאורה סובר כרבינא דמקרא מלא דבר הכתוב ומש"ה צריך טמא הוא דאין עושה כיוצא אף בקדשים דהא מהבשר אשר יגע בכל טמא. מי לא עסקינן דנגע באוכל דלכך אימעוט מהוא אף קדשים לא. ועיין רש"י ח"י א' ד"ה ואי ס"ד האי יטמא דכתיב בסיפא יע"ש. שכתב מטמא הוא דלא אצטריך יע"ש. ועיין ר"מ ה' ע"א. איך פסק. ומ"מ קשה מה מקשה קרי בי' בכל טמא דלמא יטמא הבשר ומהוא טמא ידעינן דמשקה כו'. ומ"מ לא אקרי טמא בפירוש והוה כרביעי בקודש

בד"ה ותלושין אמים מתמה לא אמשקה. דקרא בהדיא כתיב וכל משקה כו' יטמא הכשר. וא"נ טומאת עצמן ד"ת. מ"מ מקרא נדרש לפניו ג"כ. ומכשירין ג"כ. דהא למ"ד טומאת עצמן ד"ת מנא ידעינן דז' משקין מכשירין [אלא] דנדרש נמי לפניו. ואמנם הוא דמתמה לרב דאמר טומאת עצמן דרבנן. וטמא דסיפא הכשר ומים תלושין מכשירין. אם כן איך אמר משקה מטבחייא דהיינו מים אין מכשיר. ומיהו הי' יכול לומר לרב אה"נ דמים תלושין אין מכשירין. וכל משקה קאי אששה משקין לבד מים ואי דלמה לי רישא דקרא. אשר יבא עליו מים לאשמועינן דוקא מחוברין לא תלושין. וע"כ לא כללי' קרא בכל משקה דהא ע"כ למ"ד טומאת עצמן ד"ת. ומקרא נדרש לפניו אהכשר ע"כ דששה משקין קאמר. א"כ ה"ה לרב. אלא מדמשני חד בתלושין וחד במחוברין. וצריכי בתרתי. היינו דרבותא אמר דמים תלושין מכשירין. קשיא לי' שפיר. ועיין במהרש"א ולכאורה זה כוונתו ויבואר אי"ה

ד"ה שנשפך כו'. מכשיר דאיתקש למים כו'. אינו מכשיר דלא אתקש למים. משמע דכל הכשר (מים) דם מהיקשא דמים. ובאמת מדם חללים ישתה. וכל משקה אשר ישתה בכל כלי דנדרש נמי לפניו נפקא. וההיקש מיותר והיינו לחזקי' לקמן ולר"א צריך היקשא להנאה. ועיין ר"מ פ"א מה' פסולי המוקדשין הל"ו. כתב מהיקשא. ופסק כר"א בפ"ח מה' מ"א. וצ"ע ויבואר

ד"ה בשר קודש. לשון קדש היה בארץ. טומאה כו' קרא הוא במלכים. וגם קדש הי' בארץ. כלומר טומאה הי' בארץ. כי קדש פי' הפרשה שפורשין מקדושה לטומאה. מקודשת פירושים מופרשת מכל העולם בשבילי או מזומנת לי

ד"ה ונגע בכנפו. באותו כנף כלומר כו'. פירוש וי"ו הכינוי שב אל השרץ אותו הכנף שהשרץ בו. וע"כ בשרץ גופא. דאל"כ כל הבגד ראשון. וא"נ וי"ו שב אל האיש מ"מ למה למינקט כנף. הל"ל בגדו ומ"ש יין ושמן של נסכים צ"ל ומנחות. ומיהו לחם ונזיד אפשר של תרומה וה"ה יין רק שמן קודש מנחות. ויבואר לקמן מזה

ע"ב בתוס' ד"ה דם שנשפך כו'. עיין מהר"מ מלובלין ז"ל. דאין היקשא למחצה. והוקש נמי מה מים אין טעון כסוי. אף בהמה. וחי' גלי קרא. וליכא [למימר] בהמה בכלל חי' דהיקשא מוציאה כאמור ולפ"ז אף לחזקי' צריך היקשא להאי וצ"ע

בתוספת בד"ה ה"ג ר"ת פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם נותר הרי כבר נאמר לא ירצה כו'. כלל כוונתם כי בפ' קדושים (ויקרא ז' פסוק י"ח) הוא קרא אריכא ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהי' והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. הכל בחד קרא כתיב. ומסיק בזבחים כ"ט א'. אמר רבא כולה מקרא אריכא נפקא מתחלתו. עד לא יחשב לו. במחשב חוץ לזמנו ומפגול יהי' מוקי בחוץ למקומו. ולא יחשב מוקי שלא יערב מחשבה אחרת וז"ל דנקיט הכי לא יחשב בחוץ למקומו. ולא נקיט מפגול יהי' דמ"מ לא יחשב במחשבה אחרת מיירי היינו אם עירב מחשבת חוץ למקומו עם חוץ לזמנו אין חייב כרת באכילה. ובת"כ פ' קדושים דורש כמו שגורס רש"י כאן. והיינו לפי ה"א בזבחים. דקרא זוטא פ' קדושים (ויקרא י"ט פסוק ז') דורש על חוץ למקומו יע"ש היטב ומסיימו התוס' לכל הפירושים. בין לרש"י ותוס' קשה. למה הקדים עון פיגול חוץ למקומו ברישא. והא הוא מאוחר בפסוק. הן מקרא אריכא והן מקדושים. והי' לומר נותר קודם

בד"ה הא אינו כו'. שיש היתר בשום מקום כו'. ופיגול נותר נמי יש היתר כו'. ר"ל דהא דמסיים שהותר מכללה אין טעם לשלא מוקי הפסוק ונשא עון כו'. אשאר דברים דליכ' כו' אלא מתרץ איך קאי על טומאה. וקרא משמע שהותר מכללה בשום מקום קאמר דטומאה הותר כו'. וקשיא להו. א"כ לימא בקיצור ונשא אהרן אטומאה ולא אשאר דברים. דלרצון משמע שהותר מכללה. ושארר דברים אין היתר. לזה כתבו דפיגול ונותר נמי הותרו מכללן. לכן אמר לא ירצה ולא יחשב

דף י"ז ע"א גמרא. מידי [הוא] טעמא [אלא] לרב. קשה לשמואל נמי כדמסיק לקמן דע"כ כרב סובר. וא"נ השתא לא ידע. ואפשר לשמואל מש"ה לא אשתבש דמשקין אין מטמאין אחרים במטבחייא. מ"מ למה נקיט לחם ונזיד לרש"י ולתוס'. ומיהו י"ל יין של תרומה