ראש יוסף על פסחים יב

וזהו ב' אקומתא. למ"ד דרבנן דכאן. ולמ"ד ד"ת דר' ירמי'. בדוקא. והתוס' סוברים דהכל א' ויתבאר בתו' ד"ה ולד. יע"ש

דף י"ד ב'. בתוס' בד"ה הכא טהור. כו' כמו שאפרש לקמן. עיין מהרש"א ועיין תוס' דף ט"ו ב' ד"ה נימא קסבר. דאי יליף ר"מ מר"ח סברא הוא לר"י דלטעמי'. מ"מ מר"ע בז' יליף. דמסברא איסור כמו פסול. ואין להרחיק מחלוקתם. משא"כ אי מר' יהושע. אפשר דאיסור מפסול לא יליף. וכתבו כאן דבשבע י"ל אפילו יליף ר"מ מר"ח. ר' יוסי חולק. ואפילו מר"ע לא יליף. והתוס' לשיטתם כאן ובדף ט"ו א' ד"ה ולד. וע"ב ד"ה נימא. ורש"י לשטתי'. וי"ל שפיר דאיסור כמו פסול בבירור. ועמ"ש רש"י ט"ו ב' בז' ד"ה שורפין. ויבואר שם. [ומ"ש רש"י ט"ו ב' סיומא דברייתא היינו באמת דר"י מודה בשבע וע"כ פיגול ונותר רבותא דב"ש אף דלא הוי היתרא. א"כ סיומא הוה. משא"כ אי ר"י חולק בשבע, קושיא הוא. ולא סיומא לחוד והבן זה ואי"ה יבואר זה באורך]. ומ"ש כדרך שרגילין לשרוף. אף דלשיטתם שורפין בשבע לר' יהודא. מ"מ רגילין בשש

בד"ה התם וכו' כדקא מדמה בסמוך כו'. אבל בסמוך מדמה קלקול איסור לקלקול שלישי. ר"ל כמו באמת וכמ"ש התוס' דף ט"ו א' ד"ה דמדאוריית' למ"ד דרבנן יליף מר"ע. ה"ה בקושיא לילף בפלס מר"ע. ותירצו דאין לפלס. משא"כ באמת ע"י צירוף. מר"ע ור"ח. ויליף איסור דרבנן מקלקול ג' לר"ח דמקלקלינן יותר ה"ה איסור דרבנן מר"ע כו'. ומ"ש תדע היינו לפי האמת דר"מ לטעמי' ור"י לטעמי' וחדא אקומתא לתוס'. ולמ"ד אין אוכל מטמא כי אם מדרבנן. ובז' ד"ה שורפין. אלא מדמה ר"י איסור לפסול. ואפ"ה אין המדה בשש. ולא יליף מר"ע. אלמא אפילו באמת צריך לומר סברא זו דאין לפלס ועיין מהרש"א ז"ל. ויבואר עוד לקמן

בא"ד בט"י דבית הפרס. עיין מהרש"א וק"ק כו'. ור"י דאמר אין המדה דאיסור לא הוה כמו פסול. כמ"ש בד"ה הכא טהור. ומ"ש והוסיף בזה לכאורה מיותר. ודע דט"י דהוה פסול גמור לתוס'. ואפשר לרש"י במינו בתרומה הוה רק פסול גמור. ואף שעושה בקודש

דף ט"ו בתוס' ד"ה אב הטומאה לא נ"מ למ"ד אין אוכל כו' ולמ"ד מטמא מ"ה ההכרח להזכיר דאוריית' דאי דרבנן לא מצי לילף כלל. משא"כ מדרבנן ויליף ע"י צירוף כמ"ש התוס' ד"ה דמדאורייתא אין צורך לזה אלא אגב ולד כו'

בד"ה ולד טומאה. כו' דלא מדמינן איסור לטומאה. לכאורה דאין המדה דלא לומר ע"י צירוף למ"ד מדרבנן. וכפירוש רש"י כאן. דהך אקומתא דוקא למ"ד מדרבנן. וכדפרישנא התם ברש"י וא"כ באמת צ"ל דר"י אמר אין המדה דפסול תורה ראשון שפיר. אבל איסור דרבנן שני דרבנן לא ור"ח משלישי דוקא שני. ולא היה להם לתוס' להזכיר איסור מטומאה כי זה שייך למ"ד אוכל מטמא מ"ה סובר דבדרבנן יש חילוק בין דרגות. ולכן פירש מהרש"א, דסברתם דודאי ע"י צירוף יש שפיר למילף אי איסור כמו פסול אלא דר"י סובר דלא מדמינן כלל איסור לטומאה. כלומר לפסול וכמ"ש ע"ב ד"ה נימא כו' והשתא א"ש. מה שכתב רש"י כאן. ולד דרבנן כלי במשקין דהוא למ"ד מדרבנן. ולקמן דמסיק בשבע ד"ה. וע"כ נד מאקומתא זו דאל"כ אמאי אין המדה. ומשני ר"מ לטעמי'. ור"י לטעמי' ומיהו באמת אין נ"מ. דהתם למ"ד אוכל מטמא. אלא דאין זכר לנו התם רק משבע ד"ה שורפין נד וכאמור והבן ויתבאר

בא"ד לר"י לא משכחת שלישי. דאוריית' כו'. עיין מהרש"א. וכוונתו דהא ודאי הך אוקומתא דכאן עכ"פ. ר"מ ור"י יאמר דפליג'. לר"מ מיירי בדרבנן. ולר"ח מיירי בד"ת. והוקשה להם איך יצויר שלישי ד"ת לר"י כיון דאין אוכל מטמא מ"ה. וע"כ באמצעות משקין. וא"כ שני ושני. וכ"ש לקמן לר' ירמי' פשיטא קשיא. ואהא תירצו דכאן יאמר ע"י עצים ולבונה ולקמן ע"כ כתי' קמא דאכתי לא גזרו

בד"ה דמדאורייתא כו'. ואור"י לר"י תלוי' ד"ת. כבר פירשנו זה הדבור לעיל לרש"י אין המדה דע"י צירוף אין לומד או דלא מדמה כלל איסור לטומאה. היינו לפסול. וע"ז כתבו ואור"י דלתו' דבז' ד"ה שורפין אף לאקומתא זו. (דהכל חדא אקומתא) אלמא איסור ופסול שווין. וא"כ תלוי' [עם] טמאה לר' יהושע. דהלכתא כוותי' דשורפין. דספקא ד"ת לחומרא מן התורה לשיטת התוס' (עמ"ש בספר ג"ו. ובס' ש"ה אבאר עוד אי"ה) א"כ שפיר. משא"כ לרש"י באקומתא זו. אף בשבע חולק ר"י. דלא מדמה איסור לפסול. כמ"ש התוס' ד"ה ולד. כו'. וא"כ מ"ט שורפין תלוי' עם טמאה וע"כ הטעם דספק טומאה שפיר שורפין. וא"כ י"ל דמיירי בתלוי' דרבנן ושאני תרומה טהורה בשש מתלוי'. דעכ"פ שם ספק טומאה עלי'. לזה כתבו דאין כן. דהא ר"י חולק. אף בשלישי דרבנן. ודאי אין שורפין ונוקי לה בשלישי ד"ת. ועיין מהרש"א כאן. והבן

בד"ה. ולד טומאה דאורייתא. עיין מהרש"א דקושיות התוס' למ"ד דרבנן וא"כ איך יאמר ולד דאורייתא. דהא לר"מ ליכא ג' ד"ת אליבא דר"ל. עצים כו' וט"י לא ניחא להו כמ"ש התוס' דף י"ד ב'. ד"ה ואלו ועיין מעילה פלוגתא בזה אי ט"י מטמא קודש או לאו, ובמ"ק כתבנו מזה ויבואר

בד"ה. מדברי דלא כרש"י ד"ה אמר רשב"ל דאיידי. וא"י באמת אמאי לא פירש"י כתוספת

ד"ה חביות כו' שתיהן תלויות דבר תורה. לשיטתם כל ספקא מ"ה אסור ומיהו הך דהכא אפי' לר"מ דכל ספיקות מ"ה שריא כה"ג דאתחזק איסורא יודה דמ"ה אסור. וי"ל דכאן איכא חזקה. אלא דטומאה ברה"י לא אזלינן בתר חזקה. וצ"ע כה"ג באיסורא לר"מ אי הוה מ"ה. או אוקמי' אחזקה. שוב ראיתי בחה"ר. כה"ג אוקמי' אחזקה בטומאה. ומדרבנן בב"א טמאים. כמ"ש התוס' יו"ד א' ד"ה בב"א. א"כ כ"ש באיסורא כה"ג. ויבואר אי"ה בש"ה

בפרש"י בד"ה שנולד כו'. ספק נגע בה. או לא נגע. אפשר כתוס' ד"ה חביות. ספק נגע בה. או בחברתה ועיין ר"מ. פ"ט מה' ט"מ. דבר ידוע בטומא' ספקו מדרבנן. אפשר כה"ג מ"ה שריא אף באיקבע איסור' ול"ד לב' חתיכות. דאיכא קביעות ולית חזקה משא"כ כאן העמיד כ"א אחזקה ומדרבנן [טמא]. ועמ"ש בתוס' ד"ה חביות

ד"ה. התורפה הפקר פירוש הענין לא המלה. כי תורף גלוי כמו תורף (הששי) [השטר] וכדומה

ד"ה טמאה חולין טמאין. כו' עובר בעשה. כו'. טמאה פירש טמאין כי משקי ברבוי. ועובר בעשה. מדכתיב בפסולי המוקדשין הטמא וטהור אוכל בקערה. א'. והטמא נוגע בהן. ונטמא. ומותר הטהור לאכלם אבל תרומה טמאה בגוף טהור בעשה. תאכלנו. בנו"ן וי"ו לזה ולא לאחר ועיין תוס' לעיל יו"ד א' ד"ה הלך שכתבו במיתה. ועיין מהרש"א שבת בח"י דבר כ"כ. ועיין פני יהושע שם

ד"ה מודה כו'. רביעית הלוג. יש לראות. למה זה דוקא רביעית הלוג אפי' טפה אחת מוזהר מ"ה מלטמא וטומאת עצמן ודאי בכל שהן מקבלין

ד"ה ואם לאו כו'. וה"נ כו'. ואפי' בד' וה'. דליכא אפי' איסור דרבנן ועיין ע"ב

ד"ה ממחלוקתן. שהרי הלכה כר"י בטהרות. צ"ע בכ"מ הלכה כר"י לגבי (ר"מ) [ר"א] דשמותי' הוא מתלמידי שמאי. ואפשר בטהרות בכ"מ הלכה כמותו. משא"כ בשאר איסורין יש דוכתא דהלכה נמי כר"א. וצ"ע ויבואר

ד"ה שמא יבא כו'. שהיא טעונה שרפה. עמ"ש דף י"ג א' ד"ה ושורפין בתוס' שם דתרומה טמאה בדיל. וא"צ שרפה. וביטול גמור מהני יע"ש

גמרא אנו מודים בתרומה שנטמאת בולד כו'. אף אם יהי' פירושו ולד ולד. שנפסלה הול"ל. מר"ע. דא"ל לר"מ טומאת משקין דרבנן ולדבריך מר"ע ליכא למילף. אוכל אוכל למ"ד מן התורה. דזה שבוש. וצ"ל שנטמאת ל"ד. ויבואר

ע"ב הפיגול וטמא. אי פיגול ראשון דרבנן. קשה למ"ד אין אוכל מטמא מ"ה. אמאי סובר ב"ש אין נשרפין כאחת ותקשה לרבינא ועיין ערבי פסחים יע"ש

ע"ב בפירש"י בד"ה. הפיגול כו'. אלא סיומא דברייתא. צ"ע הא בד"ה והטמא פירש דעיקר הקושיא מהכא דע"כ ל"פ ב"ה וב"ש. אלא פגול שיש לו טומאה דרבנן. וגם טמא ד"ת הא איסור דרבנן לא. יע"ש. ולא די לנו הצער הזה. אלא דלקמן אמר לימא מסייע ודאי. אבל קושיא ליכא מהא ברייתא. ובאמת י"ל אמאי לא מקשה מינה. דלאשמעינן רבותא טפי אפילו תרומה בשבע דליכא טומאה דרבנן. וכח דב"ש בהיתרא שפיר שייך ולא באיסורא. עיין ריש ביצה

בד"ה מטמא. כו'. ירדה לה תורת טומאה. כו'. עיין בר"מ ור"א. פ"ב מה' מ"א. הי"ד וח"י. ובטהרות פ"ח בר"מ שם. כפי הנוסחא שבידינו סותר למ"ש בחבורו. ועתי"ט שם כתב נא"י מוסכם למ"ש בחבורו דאין ראוי לקבל טומאה עד שיהי' ראוי לאדם. ולטהר מטומאתו. בעינן שיפסל לכלב. והר"א ז"ל סובר כל שחל שם אוכל מקבל טומאה עד שיפסל מכלב. יע"ש

בד"ה. הכי קאמר לי'. כו' דתנא גרמא בידים וה"ה בידים. לכאורה צ"ע. הא לעיל פריך בפשיטות מי דמי. התם גרמא והכא בידים יע"ש

בד"ה. אי הכי דר"מ מדר"ח יליף. דברי רש"י צריכין ביאור לכן אבאר התחיל ואמר אי הכי דר"מ מדר"ח יליף. הוא ל"ד אלא א"ה דבז' מודה. דהא דיליף מדר"ח. כפי מ"ש לעיל. נימא בולד דרבנן לפירש"י בכלי במשקין. אין קושיא לר"י. כמ"ש התוס' ע"א ד"ה ולד הטומאה דרבנן דלפירש"י אין המדה. דלא מדמינן איסור לטומאה כמ"ש מהרש"א ז"ל. דאיסור אין דומה לפסול ג"כ ב עכשיו דמודה ר"י בשבע. וע"כ מדמה שם איסור לשם טומאה. ויליף מר"ע בשבע. א"כ ה"ה בשש נמי. ע"י צירוף מר"ע ור"ח למ"ד אין אוכל מטמא אוכל. כי אם מדרבנן. כמ"ש ע"א ד"ה דמדאוריי' כו'. וז"ש