ראש יוסף על פסחים יא

ד"ה מזון ובע"פ אסור לאכול ממנחה ולמעלה. וצ"ע דחמץ משבע אסור ואי רבותא קאמר דסעודה ג' א"א בשום פת אפילו מצה הא אסיקנא בע"פ דמנחה קטנה קאמר. וסעודה ג' זמנה משבע. עיין א"ח ה"פ תע"א ותמ"ד וירושלמי האוכל מצה בע"פ כבא על ארוסה. ומצה עשירה ממנחה קטנה קאמר ויבואר

ד"ה טהורה יאכילם לכלבים או יבטל. קשה נהי דאוקמי' אדאוריי' בביטול מ"מ אמאי לא ישליכם לים. כמ"ש רש"י בדף ה' ב' בד"ה וש"מ ישליכם לים והיינו אי יש טוחן אחר טוחן. ולים לא בעי פירור עמ"ל פ"א מחו"מ ובמגיה

ד"ה אף לדבריכם אמאי לא פלגיתו תלויות כו'. יש לראות אי תלוי' מן התורה אסור לשרוף דאסור להפסיד בידים וספק תורה לחומרא א"כ למה ישרוף כלל יבטל ואוקמי' אד"ת. ואי דלאחר הפסח אסור הא רק משום הערמה ויש ליישב ועיין תוס' ד"ה ושורפין

ד"ה לא בערבי שבתות ולמחר עי"ט. משמע בשבת יכול לבא ועיין עירובין מ"ג. וגם כשחל שבת ע"פ מה טומאה יש הא כבר הכין הכל מאתמול

בתוספת ד"ה ושורפין. אע"ג דמ"ה ביטול סגי כיון דסופו ליאסר ולילך לאיבוד כו'. בירושלמי פלוגתא דר"י ור"ל בחמץ שביטלו אי אסור לאחר הפסח ולר"ל יאמר ברייתא כר' יהודא. דג' קראי לאסור חמץ לאחר הפסח מן התורה. ועיין מהרש"א לר' יוסי בחנם אין לטמא כלל. אבל לשרוף ליכא איסור תורה דסופו לאיבוד. ובחנם לא הוה דלמא אתי למיכל מדרבנן. וקשה תלוי' למה ישרוף דבדיל מני' וכל השנה רשאי להיות בביתו. וי"ל דרמי בכלי מאוס ויבואר אי"ה

ע"ב גמרא אין מביאין תודה בחג המצות פשיטא. קשה דטובא אשמעינן דל"ת קדשים קלים ממון גבוה הוא ואין עובר עליו ואי דא"א לאכול החלות של חמץ דלמא בשביעי של פסח קאמר דיכול לאכול בלילה היוד של חמץ וספר פני יהושע אין ת"י כעת וגם ירושלמי אין ת"י כעת. ויבואר

וכ"ע בי"ג מייתי לה מי שנדר תודה ממתין כל ימי החורף עד יום האחרון שהוא י"ג. דבי"ד א"א להביא. וברגל אחד עובר בעשהעכ"פ על כן כ"ע בי"ג מייתי לה ומתוך שהם מרובות נפסלות בלינה וע' לקמן י"ד דפריך ונפרקינהו מאי קושיא. אה"נ קודם ה' פודין אותו לגוים. וכמ"ש התוס' ד"ה כשרות היו. וי"ל דאין פודין להאכילן לגוים

ברש"י ד"ה אין מביאין. וחמץ אין נאכל עד שש שעות. לכאורה לר"ג אבל לר' יהודא עד סוף ארבע. ומיהו של מצה נאכלות בלילה או מצה של אכילת מצה מותר כל היום. ודוקא מצות השוות אסור כל היום כירושלמי או עכ"פ מזמן המנחה קטנה כמ"ש בע"פ

דף יד ע"א. משנה בשר שנטמא בולד מסיק ולד ולד. ואמנם ולד כולל א' ב' ג' ד'. כי כולם בשם ולדות יכונה. כמ"ש הרמז"ל בפי' המשניות. ולכאורה בט"י מאב שני ע"י הולדה א' ואשמעינן דסתם בשר יש משקין. וקמ"ל שלישי מותר לעשות א' דרבנן או פחות מרביעית אפילו טומאת עצמן דרבנן באפשר. ור"ע אשמעינן ד"ת

שמן שנפסל בט"י הזכיר ט"י להורות אעפ"י שגם מדרבנן לא הוה רק פסול דאל"ה ה"א פסול תורה וטמא דרבנן קמ"ל דחוץ מטבול יום

רש"י בד"ה שנפסל בט"י. שהרי אין ראוי להביא כפרה כו' אלמא הערב שמש כו'. פי' דקודש לא תגע ע"כ אתרומה דאי קודש איך אמר עד מלאת ימי טהרה ועדיין מחוסר כפרה וש"מ לתרומה קאמר אלמא הע"ש דילה לסוף מ"ם ופ"א

בד"ה מדבריהם כו'. ואסורה מדאורייתא קשה הא לקמן מסיק בט"ו ב' מחלוקת בשש וכמ"ש התוס' לקמן שורפין בזמן שרגילין העולם וי"ל ואין להאריך

בתוספת בד"ה אבל תרומה כו'. ותרומה נפקא לה כו'. אבל לרש"י י"ל נזיד היינו נזיד של תרומה כי סתם נזיד כן הוא ויבואר לקמן ב

בד"ה דאיכא משקין כו'. דסתם משקין כו'. דאל"כ איך עלה על דעת המקשן לומר דאיכא משקין אלא דסתמא הוא דאיכא וסתמייהו ליכא רביעית. והא דפריך א"ה עם בשר ומשקין מבע"ל דמ"מ עיקר חסר מספר. והנה לרש"י ידע המקשה מחגי דמדרבנן מטמא. אלא דס"ד הוספה ד"ת וא"כ ע"כ דאיכא משקין בהדי בשר ראשון. דאי בשלישי איכא משקין ונגע בט"י והוה שלישי. ועכשיו המשקין נוגעין בא' ונעשו א' דכבר גזרו לרש"י כל הפוסל כמ"ש לקמן בר' ירמי' אלא דהמקשה הי' סבור הוספה ד"ת. ופריך שפיר א"ה עם בשר ומשקין ולתוס' נמי עדיין לא גזרו כל הפוסל כמ"ש ד"ה עם כו'. ומ"ש מלקמן פחות מרביעית טמאין לכאורה דאל"כ פסולין הל"ל ומ"ש התוס' ור"ת לכאורה ר"ת מודה לתי' ר"י. דבדרבנן בעינן רביעית. דסתם יי דיוסף תנן וכדומה אלא דחולק על ר"י דלדידי' בעיקר טומאה ד"ת מטמא א אחרים מ"ה ולר"ת אין מטמא אחרים אף בעיקר טומאה ד"ת כ"א מדרבנן בפחות מרביעית

בא"ד מ"ע משכחנא שלישי כו'. י"ל דלא להוי שני דרבנן כמו הכא בשר נגע בשני דהיינו משקין ומדרבנן משקה תחלה ובשר שני ומאי מוסיף לר"ת דהשתא נמי פחות מרביעית שני דרבנן וקשה אמאי לא בט"י. וצ"ל דלשון ולד אין במשמע ט"י דולד משמע ע"י נגיעה זה מזה. ועיין מהרש"א ויבואר

בד"ה עם בשר משקין כו'. אפילו בראשון ושני. נמי זהו לר"ת לעיל דפחות מרביעית מדרבנן שפיר ועפ"י והיינו דלתני שנטמא סתם דודאי בשני הוה דאל"כ שנפסל מבעי' לי'. וא"כ המשקין נעשין ראשונים והא דלא הוקשה להם מאי הוספה איכא דהא בבשר שנטמא בולד ולד נמי איכא משקין דסתם בשר איכא משקין מי הדחה וכיוצא כמ"ש התוס' ד"ה דאיכא. וא"כ שני ושני הוה י"ל דאה"נ דזהו קושיות המקשן א"ה עם בשר ומשקין מבעיא לי' אף דסתמא כן הוא. מ"מ בהכרח מיירי מתני' דעם בשר שנטמא בשני לא הי' משקין וא"כ הוה למתני בהדיא עם בשר ומשקין שנגעו בא"ה ולכן הוקשה להם מה אריא כו'

בתוספת בד"ה מה קמ"ל כו'. מקשים למ"ד אוכל מטמא אוכל מ"ה א"צ לאוקמי' בולד ולד כמ"ש התוס' דף ט"ו א' ד"ה ולד ול"ק דלר' יוסי פריך דלדידי' בולד ולד מוקי וקשה הא הוסיף דמותר לעשות משלישי שני ד"ת וראשון דרבנן כל הפוסל כו'. ול"ק מה אריא בראשון ושני דקמ"ל שני ד"ת וראשון דרבנן. ולרש"י דפי' דט"י מטמא קודש איכא לאוקמי' בולד ט"י. ומש"ה נקיט חד הולדה וא"כ ר"ח נמי שני ד"ת וראשון דרבנן דסתם בשר איכא משקין והמקשה פריך לעיל א"ה עם בשר ומשקין מב"על דעיקר חסר מספר ומ"מ ודאי הכין הוא דאיכא משקין. וגם זה אינו דמשקין חולין עט"ק הוא ודרבנן ור"ע אשמעינן מתרומה שלישי לעשותו ראשון דרבנן ויש ליישב

ברש"י ד"ה נוקמי' כו'. דאלו קודש כו' מיותר לכאורה נאכל אלא להדליק קשיא ורש"י סובר דשלישי ט"י מטמא קודש הי' להקשות שנפסל שנטמא מבעיא ואפשר דפלוגתא ר"מ ור"י במעילה והך קושיא לר"י לא לר"מ אוכל מטמא אוכל מדרבנן ד"ת כמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מה קמ"ל ור"ע בסולת יבואר

בד"ה מתניתן קשיתי' כו' לתני שנטמא סתם לא בשרץ שלא יאמר היפך מה שראה ועיין מהרש"א וזה לרש"י ד"ה נימא כל א"ה ד"ת. משא"כ לתו' איכא א"ה דרבנן. וצ"ל דקושיות הגמרא דאם כן מה הוסיף אדר"ח דמיירי ד"ת למ"ד אוכל מטמא אוכל ור"ע אומר בדרבנן ופריך לתני שנטמא בא"ה כו'

ד"ה דתנן כו'. דאין ד"ת צריכין חיזוק. צ"ע דשני ד"ת מטמא פשיטא משקה חולין ושאני ט"י דקליש לי' טומאה שכבר טבל לא החמירו בי' חז"ל

גמרא אמר רבא כו' מה אריא בא"ה. בראשו' וב' נמי כו' הקישור דבל"ז לא הוה מוכח דא"א לומר היפך מה שראה אבל עתה הקושיא מה אריא בטמא מת לתני סתם או בא"ה דאיזו חילוק יש בין מת לשרץ אחר שטומאתו דרבנן בא"ה היינו נר א"ה אפילו מדליק השמן בא' שנר א' בשרץ או בב' שהנר הוא ב' שנגע במשקין כו' ול"ק טפי דר"ח הוסיף אדר"ע. די"ל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל. גם ר"ח בדרבנן מיירי. ועיין תוס' ד"ה התם פסול כו'

בתוספת בד"ה אפילו בראשון כו' והיינו לעולם. דמלת לעולם ח"א ממש דהא נגע בט"י לא הוה ראשון. ומיהו י"ל בחולין מיירי ושפיר שייך לעולם דבט"י טהור גמור הוא. ועיין בטהרות ג' מח"ב יותר כביצה טמא הכל והא אין משקה מטמא פחות מרביעית כמ"ש התוס' לעיל ד"ה דאיכא. לתי' ר"י דבדרבנן בעינן רביעית קשיא התם דדרבנן הוה דאין טומאה כיוצא בה. וי"ל דר"י אמר דעיקר טומאה דרבנן כלומר דם הירוק דרבנן משא"כ התם עיקר טומאתו ד"ת ולמטמא אחרים דרבנן ויבואר ומ"ש התוס' דכאן משמע לי' דהוה בלא נקרש לכאורה מדתנן בט"י ולא תנן סתמא שנפסל כמו דדייק בטמא מת. ואמנם לתוס' ד"ה ואלו התם אין זה הכרח דאשמעינן דשלישי ט"י דהוה פסול לקודש. דשלישי בידים לא מטמא קודש וצ"ע

ברש"י ד"ה נימא קסבר כו'. דכל א"ה ד"ת. לכאורה בדקדוק נקיט דאוריי' למ"ד אוכל מטמא אוכל מ"ה. ויש להשוותם אלא דרש"י פי' לקמן אקומתא דהכי דוקא למ"ד דרבנן וכדבעינן למימר שם כו' כגון כלי במשקין ולא זה אקומתא דר' ירמי' ולית כאן לטעמי' כו' רוקו ומימי רגליו השמיט שם

דף טו ע"א ברש"י ד"ה. מדברי ר"ח כו' מדרבנן הרואה יראה אוקומתא דכאן. דוקא למ"ד דרבנן דאי ד"ת מר"ע ליכא למילף כלל וא"כ מדבריו מבעי' לי'. מר"ח לחודי' (כמו שהקשו המפרשים זה ותי' מעדותם הכהנים) ולמ"ד דרבנן שפיר יליף בצירוף כמ"ש התוס' דמדאורייתא ואי דקשיא קושיות ירושלמי. ר"ח יוסיף אדר"ע ור"ע נמי בט"י דרבנן. א"כ קשיא מ"ט דר' יוסי דאמר אין המדה. דנהי מר"ח לא יליף דיש חילוק בדרגות אף בדרבנן לילוף מר"ע דאסור כמו פסול. וע"כ בבלי סובר ר"ע בט"י ד"ת מיירי משא"כ ר' ירמי' ר"מ לשטתי' ור"י לשיטתי' ואם כן דוקא למ"ד מדאורייתא דלמ"ד דרבנן קשה שני ושני דכבר נגזרה כל הפוסל לרש"י יע"ש. וע"כ למ"ד מטמא ד"ת ור"מ לשטתי' דר"ח דרבנן וע"כ ר"ע בט"י דרבנן ומדבריהם בין מר"ח ור"ע יליף ור"י לשטתי' ור"ס בד"ת וה"ה ר"ע ואין המדה בין מר"ח ור"ע