ראש יוסף על חולין חלק ב צז

גמרינן מבב"ח דחידוש הוא וכתבו תינח לרבא אבל לאביי מא"ל וכאן כתבו דחזר בו אביי והודה לדברי רבא דחידוש הוא ודקשיא לך כי ליכא טעם נמי כו' דרך בישול אסרה תורה וחזינן דקפיד קרא אטעם גדול דוקא מדלא אסרה תורה בכבוש ככל האיסורין שבתורה והנראה לי בזה דהתוספות סוברין דאביי וודאי סובר בב"ח לאו חידוש הוא כדאמר הכ' אי חידוש הוא כו' ש"מ דסובר דלאו חידוש הוא והיינו כמ"ש רש"י ז"ל דכ"ה נמי דוגמתן שכ"א היתר וגם לוקה על זריעה לחוד כמו בב"ק דלוקה על בישולו ואי דהוה חידוש דאי תרי כוליה יומא האי לאו חידושא הוא דאדרבה ומה התם דאיקל בו רחמנא דבכל האיסורין כבוש כמבושל ובב"ח שרי ואפ"ה אסרה תורה טעם כעיקר כ"ש שאר איסורין דליהוי טעם כעיקר ואטו אף לקולא גמרינן מיניה אנן לחומרא גמרינן מיניה כמו שאמר לעיל צ"ח ב' בזרוע בשילה דילפינן דצריך ששים אף דחדוש הוא ילפינן חומרא מיניה וה"נ דכוותיה ממש ומש"ה שפיר יליף אביי מהכא טעם כעיקר דאורייתא ורבא השיב לו דרך בישול אסרה תורה ולאו כפירש"י דחדוש הוא כו' אלא דרבא הודה לדבריו דלאו חידושא הוא ר"ל לפי דעתו של אביי דלאו חידוש הוא אפ"ה ליכא למילף מיניה טעם כעיקר לפי מה שפירשתי בדברי רש"י טעם כעיקר דלא ליהוי בטל חד בתרי היכא דאיכא טעמא כמו שהארכנו בי"ד סימן צ"ח יע"ש והקשינו שם דלפי מ"ש התוספות בע"ז ס"ה והרא"ש שם והש"ך מביאו בי"ד סימן רצ"א דכל דבר שכ"א בפ"ע שרי ובהדדי אסור לא שייך ביטול דומיא דבגד שאבד בו כלאים דלא בטל ברובא דשניהם יחד נעשו גוף האיסור ומ"ש מבב"ח דבטל ותירצו דאהכי קפיד דוקא שיהא בו טעם דדרך בישול אסרה תורה הא לא"ה לא מיקרי כלל בב"ח יע"ש היטב ועיין תוספות בע"ז וא"כ וודאי דלא מצינו למילף מיניה דלא מיבטל חד בתרי דמדינא הוא דלא בטל דכ"א בפ"ע היתר הוא ולא שייך ביטול ומה שצריך דווקא נתינת טעם הוא גזירת הכתוב דרך בישול אסרה תורה וכ"ז שלא נתן טעם אין בו איסור בב"ח וכמ"ש הש"ך בסימן רצ"ט יע"ש וזה שאמר רבא לפי דבריך דבב"ח לאו חידוש הוא מ"מ אין כאן קושיא וכמ"ש ומ"ש אביי סובר בב"ח לאו חדוש הוא ואעפ"כ לא הקשו התוס' שם בפסחים אלא לאביי מא"ל כו' דהא אביי עכ"פ קיבלה מיני' דדרך בישול כו' וליכא למילף מבב"ח דשניהם היתר ולא שייך ביטול כמ"ש לעיל ועיין מ"ש בתו' ד"ה דחדוש ובד"ה אמר רבא יע"ש:

ובד"ה דחדוש הוא דשניהם מין היתר כו' דאי תרי כולי יומא אעפ"י שהוא צלול עכ"ל ר"ל צונן אין מפליט ואין מבליע מ"מ בדבר צלול שייך כבוש כמבושל במעל"ע והיינו דאמר דאי תרי כולי' יומא כ"ד שעו'. וי"ל לשיטת רש"י דרך פלפול דכאן אביי לשיטתי' דאיירי אביי לענין טעם כעיקר שיהא נאסר החלב אף שלא נכנס מן הבשר אלא טעם לחוד ומש"ה ודאי בב"ח לאו חדוש הוא דאי תרי כוליה יומא אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן כמ"ש לעיל בד"ה מבשר בחלב כו' משא"כ בפסחים איירי שם כפירש"י טעם כעיקר מבב"ח שהחלב נכנס בבשר וזה הוה ממשו של איסור אלא דלא בטל חד בתרי כה"ג ורוצה למילף בשאר איסורין כה"ג דלא בטל חד בתרי בזה הוה שפיר בב"ח חידוש ר"ל ואף למאי דמסיק דלאו חידוש הוא דכ"ה נמי כ"א בפ"ע שרי והן דוגמתן מ"מ לא שייך ביטול כה"ג דכ"א היתר לא שייך ביטול דומיא דבגד שאבד בו כלאים כמו שכתבנו לעיל ואי דתיקשי אם כן בלא נתינת טעם נמי יהא אסור דרך בישול אסרה תורה כמש"ל אבל רש"י שם פירש אלא דהאי לחודי' כלאים נמי כו' כמ"ש כאן. והא דאמר ור"ע בב"ח חידוש הוא ר"ל דהאי לחודיה שרי ואף דכ"ה נמי בשני דברים היתר לא שייך בהו ביטול וכמ"ש לעיל וכמ"ש בי"ד סימן רצ"א הביאו הש"ך ז"ל יע"ש:

ובד"ה אמר רבא דיחויא בעלמא כו' כדפי' בקו' בפג"ה לא מצאתיו שם ואדרבה רש"י כתב שם להדיא לרבא טעם כעיקר מדרבנן ואולי צ"ל כדפרישית שם וכן כתב מהר"מ מלובלין דהתו' שם כתבו דלרבא הוה טעם כעיקר מ"ה יע"ש:

וברש"י ד"ה אמר רב הא דתנן במתני' אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה לאסור כל הקדירה דכיון דנאסרה כו' עכ"ל עיין במהר"ם מלובלין ומהר"ם שיף הגיה לאסור את כל הקדירה (קאמר) יע"ש ויראה דרב מפרש למתני' כן הא דתנן אם יש בנ"ט באותה חתיכ' אסור כל הקדירה דמין במינו לא בטיל והא דתנן ניער היינו מתחלה כפירש"י במתני' יש בה בנ"ט אטפה קאי ומ"ש רש"י במתני' דבשאר חתיכות לא איירי תנא דמתני' ס"ל דאין מפורש במתני' אם רוצה לומר שכל הקדירה אסורה או אותה חתיכה לבד ובגמרא פליגי בה דלרב פירושו אסור דתנן במתני' היינו כל הקדירה וסתמא קתני דאין הקנה דמין במינו לא בטל כר"י גמ' לימא פליגא אדרבא כו' עיין ברשב"א בחדושיו שהקשה דכה"ג דא"א לאיסור הבלוע שיצא אלא ע"י רוטב ובודאי בפגעו ברוטב תחלה נתבטל ברוטב דהוה אינו מינו ושוב ליכא טעמא ויאסור החתיכות האחרות ולא דמי ליין נסך דפליגי חזקיה ור"י בשילהי ע"ז דנבלל או חתיכה של נבילה דגוף האיסור פולטת בלא רוטב ובזה שייך לומר דלא אמרינן סלק שאינו מינו כאלו אינו משא"כ כאן דהוה בלוע ואין יוצא כ"א ע"י רוטב וכבר נתבטל ברוטב ותי' דמוהל של חתי' היתר מתערבין עם מוהל של איסור והוה מין במינו ואח"כ נבלעין בתוך חתיכות היתר עכ"ל ודבריו ראוין למי שאמרן:

ודע דלפי זה מצינו לומר דמוהל היוצא מבשר עם בשר מין בא"מ מיקרי וכבר חקר הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה ע"ז יע"ש ואפ"ה אסור כל הקדירה דמוהל של חתיכות איסור נתערב עם מוהל של חתיכות היתר המעורב במים ונאסר המוהל של היתר ואח"כ נבלע המוהל בחתיכה ואין ששים נגד המוהל של היתר דאין אנו יודעין כמה פלט וכמה בלע ומש"ה אסורין כל החתיכות וגם למאי דמשני ברוטב עבה כן הוא דמ"ס מוהל של איסור עם מוהל של היתר ומין במינו במשהו ומיהו אם הי' במים לבטל כל פליט' של היתר בכה"ג ודאי הוה שרי דמים מבטלין פליטת החתיכות ואף אי, מוהל עם בשר מין במינו מ"מ כה"ג אמרינן סלק את מינו כמי שאינו כקושית הרשב"א ז"ל כמ"ש בזה עוד אבאר לך שקושית הרשב"א לשיטתיה שכתב לעיל שם דבב"ח גופא כל שאין החלב יוצא אף שפולטת החתיכה מוהל אין אסור אף דחנ"נ מ"ה בבשר בחלב וכבר נתבאר מחלוקת זה בסימן ק"ה משא"כ אם נאמר דבב"ח הוה גוף האיסור ואף בלא רוטב מבליע כדין חם בחם בלא רוטב עכ"פ כדי נטילה או כולה בחום של קדירה דהוא יותר מחום של צלי כמ"ש ר"ן ספכ"ה והא דאמר לקמן אי לא ניער מבלע בלע מפלט לא פלט היינו למאי דס"ד אפשר לסוחטו מותר כמ"ש לקמן בעזה"י א"כ א"ש הא דפליגא אדרבא כו' ובי"ד בסימן צ"ב אבאר שם באורך מזה בעזה"י:

גמ' ומאי קסבר אי אפשר לסוחטו מותר עיין מה שכתבתי ברש"י ד"ה מאי וד"ה אי וד"ה אמאי וד"ה אלא:

ובפירש"י בד"ה ומאי קסבר באיסור הנבלע בהיתר שאפשר לסחוט ממנו וד"ה אי קסבר הותר גם הראשון מפני שנפלט האיסור ממנו כו' וד"ה אמאי חתיכה נעשית נבילה הא אפשר ליסחט ממנה ולחלק עכ"ל לכאורה נראה לפרש דמן הסתם יש להתיר כל החתיכות ואף ראשונ' דתולין לומר שנסחט ממנו ונחלק בשוה לכל החתיכות ויש בקדירה ס' נגד האיסור שנפל לתוכה ואין לתמוה היאך שרינן איסור מספיקא דלמא לא נסחט האיסור מן החתיכה ותהא אותה חתיכה אסורה י"ל לשיטת רש"י ז"ל לא הוה טעם כעיקר מ"ה באינו מינו אלא מדרבנן כמ"ש לעיל צ"ח ב' ודוכתין טובא וא"כ הוה ספיקא דרבנן ולהקל ותולין לומר שנסחט האיסור ממנו וא"ת תינח בשאר איסורין אבל בב"ח וודאי הוה מ"ה אף למ"ד טעם כעיקר מדרבנן דהתורה אסרה בפירוש וא"כ הא חזינן ביה טעם כעיקר אלא דלא ילפינן מיניה דחדוש הוא כמו שדחה רבא לעיל וא"כ אכתי תקשה מאי אמר חתיכה אמאי נ"ט הא כאן בב"ח איירי ושפיר אסור מספיקא וי"ל דהכי קשיא ליה כיון דבשאר איסורין מותר אף אותה חתיכה מספיקא דלהקל וכאן אסור מספק מ"מ אם בא אליהו ואמר שאין בה טעם חלב היה מותר וא"כ איך נאמר דחנ"נ והוה מין במינו כיון שאין הבשר נאסר אלא מחמת החלב שמעורב בו ואכתי הוה אינו מינו ואפשר לומר דלא בעינן ס' אלא נגד הטפה כמו שאבאר ברש"י ד"ה אלא יע"ש ומש"ה פריך ליה ומ"ש רש"י ד"ה אמאי הא אפשר ליסחט ממנו ר"ל דאי הוה ידעינן בוודאי שנסחט האיסור היה החתיכה מותרת ממילא אין כאן איסור כ"א החלב הוה א"מ. אלא דאפשר דספק כזה לא אמרינן ספיקו להקל אף בדרבנן אף בשאר איסורין דא"כ כל אדם יבוא להקל ועוד דהוה קצת ספק מחמת חסרון ידיעה דבכחל אמרינן בי"ד סימן צ' דאסור וצריך לשער נגד כולה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואף דחלב שחיטה מדרבנן וע"ש ב"י מ"ש בשם הרשב"א וה"נ דכוותיה והנראה דה"ק כמ"ש הר"ן ז"ל דאי טעים קפילא ואמר דלית ביה טעם שרי יע"ש ה"נ נאמר מ"ש רש"י אי קסבר מותר גם הראשון היינו בטעים קפילא ואמר דלית ביה טעם ואף דרש"י סובר לעיל צ"ו דתרתי בעינן קפילא וס' מ"מ הכי נאמר דמסתמא נפלט הטפה מהחתיכה ונחלקה לכל הקדירה ומש"ה לא טעים קפילא טעמא דחלב וכבר הארכנו לעיל שם גבי גריסין שנתבשלו עם עדשים וה"נ דכוותיה ודווקא היכא דליכא בוודאי ס' לא סמכינן אקפילא דשקורי משקר משא"כ כאן יע"ש:

עוד אבאר לך מ"ש אפשר לסוחטו מותר או אסור ואומרם חנ"נ לכאורה דבר א' הוא אבל הר"ן ז"ל ביאר בזה דבר נכון ומקובל והוא דאף דאפשר לסוחטו מותר היינו באם נפל לקדירה אחרת וטעים קפילא החתיכה ולית