ראש יוסף על חולין חלק ב צד

ויכוון לאכילה ג"כ ודיו בכך כדאמר רב נוטל ידיו שחרית ומתנה כל היום אלא הטעם משום היסח הדעת וההיא דרב באיכא קצת טרחא או דשאני הגדה והלולא דודאי הוה היסח הדעת ועי' בא"ח סימן קס"ד וקס"ז ובט"ז יע"ש היטב ומש"ה הוכיח שפיר הב"י מדברי התו' דבאמת כוונה בעינן. שוב ראיתי לאלי' זוטא בסימן קנ"ט ס"ז שהביא בקיצור דברי הח"ץ שהשיג על הב"י מתוספות דמהם משמע דלא בעינן כוונה לחולין והוא ז"ל תי' דאדרבה הס"ד הכי הוה ותי' לו כפי הס"ד יע"ש והוא קצת כמ"ש כאן ולדידי א"ש טפי והוא דאמרינן אף באמת צריך להאי תירוצא דאל"כ למה לי נט"י שנית יתנה מתחלה אלא דחיישי' להיסח הדעת ועי' בלבוש תע"ה:

שוב ראיתי להב"י בסימן תע"ה בשם המרדכי דאם מתכוין ליטול ידיו ולא הסיח דעתו שרי אפ"ה אפשר לומר דלא תקנו כך דרוב ב"א אין זהירין ויבואו לידי היסח הדעת ועי' במ"א סימן תע"ה שכת' דצריך לברך ענט"י בשעת נטילה ראשונה ולא ידעתי למה דאם רוצה ליטול ידיו ולברך בעי תיכף אכילה דתיכף לנט"י ברכה כמש"ל דהרוצה ליטול ידיו באמצע היום ולהתנות שתעלה לו בשעה שאוכל א"צ לברך לא בשעת נטילה ולא בשעה שאוכל ועי' באלי' זוטא סימן קנ"ט ס"ז ובט"ז סי' קס"ד יע"ש וצ"ע:

גמרא ואי בזיע דוולא ככונס משקה מילף לייפי עכ"ל והוא מטעם טבילה דניצוק חבור ולא בעי כשפופרת הנוד דהקילו בנט"י אף דבעלמא אין נצוק חבור והאי אריתא הוא צנור אין עשוי לקבל דאי הוא כלי לא חשיב מקוה כדין מעין שמקלח לתוך הכלי אסור לטבול תוך הכלי וחוצה לה עי' בי"ד סימן ר"א ס"ח יע"ש אלא דצנור אינו כלי ודע דגי' הרי"ף הוא ואי בזיע דוולא בכונס משקה אין נוטלין לידים והביאו הכ"מ בפ"ו מהלכות ברכות ור"ל אף דמקרב ידיו לגבי דוולא אין עולה לו נטילה דהוה שבר כלי ועי' בסימן קנ"ט ובב"י שם ועי' ברא"ש כאן שהביא גי' הרי"ף ולדבריו אין טובלין בו דנצוק לא הוה חבור וגם בעינן כשפופרת הנוד לענין עירוב מקוואות:

ובתו' ד"ה דלא אתי מכח גברא כו' דהכא ידיו חוץ לכלי עכ"ל ר"ל לעולם יש לקיים סברת ה"ג דלאו כח נותן בעינן אלא כלי בעינן והכא אין מים באים מכלי דצנור לאו כלי הוא כמ"ש לעיל ועי' ברא"ש ומ"ד עוד דר' יוסי בשני' פוסל ר"ל בחביות מוטה על צדו וקוף כו' יש להקשות דאפילו הוה כח גברא כה"ג פסול כדתניא בתוספתא פ"ק דידים שם הביאה הר"ש באותה משנה דר"י בעי כוונה נותן ונוטל הבאתיו לעיל וא"כ מאי איריא דלא הי' כח גבר' אפילו הי' כח גברא אפ"ה פסול דכונ' נותן נמי בעי' וכשאד' נוטל ידיו בעצמו הוא הנותן והנוטל משא"כ כשאד' אחר שופך על ידיו ועל מתני' ל"ק דרבות' דת"ק אשמעינן אפילו קוף דלאו כח גבר' איכא אפ"ה מכשיר אבל התוספות שכתבו דר"י פוסל משום כח גברא קשה דטעמא נמי משום דכוונת נותן בעינן וכדכתיבנא ומיהו אנן פסקינן כר"י לענין כח גברא ולא לענין כוונה והיינו מסוגיא דשמעתין דמשמע דבעינן כח גברא:

ובתוספות ד"א קפדיתו אחזות' כו' והא דתנן נפל לתוכו דיו היינו לתרומ' עכ"ל ואמרו דקפדינן דל"ש תרומה ול"ש חולין בעינן שלא ישתנו המים מראיהן והמ"א בסימן ק"ס אהא דמים שנשתנו מראיתן מחמת עצמן פסול כתב דא"כ מאי הוקשה להם מהא דאמר קפדיתו אחזותא דלמא מיירי במחמת עצמן דלא הוזכר שם במשנה אלא ש"מ דכשר יע"ש ואין לומר דלמא שאל אותן קפדיתו בנשתנו מחמת מקומן שגם זה לא נזכר שם במשנה ז' דפשיטא דמ"ש מנפל דיו כמ"ש הכ"מ בה"ב וב"י בקצר':

ובד"ה מאי לאו הא כביצה כו' היה אוכל חולין בטהר' עט"ת וי"ל דה"מ לומר וליטעמיך עכ"ל מ"ש דהיה אוכל עט"ת דל"ת דההיא דר' צדוק חולין היה ומש"ה דייק מיני' הא כביצה בעי נט"י ומש"ה כתבו דאוכל עט"ת מסתמא כיון דכהן היה וש"מ התירו מפה לאוכלי תרומה ומשמע דווקא חולין עט"ת ולכהן דווקא הא בחסר תנאי א' מהם דהיינו חולין גרידא לכהן או לישראל עט"ת אף שאינו כן או עט"ק משום לחמו תודה לא התירו דכהנים זריזין הם ותירצו דאה"נ דה"מ לומר וליטעמיך ומהר"מ מלובלין ז"ל האריך בכאן ותוכן דבריו דאיך שייך לומר וליטעמיך דלא תפשוט דאי הוה ידע המימרא דאמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומ' ולא לאוכלי טהרות א"כ נפשוט מיני' דלא התירו וכתב שהתלמידי' רוצים דאיבעיא הוה בחולין גרידא דלא התירו לאוכלי טהרות עט"ת וקשה כ"ש דלא התירו לחולין גרידא ועוד דמתוס' משמע דעט"ת הוה כתרומה עצמה דר' צדוק כהן היה ואוכל חולין עט"ת עכ"ל הנה מה שדחה התלמידים דחולין גרידא גריעי מעט"ת אומר אני דהתלמידים ההם יפה כיוונו שהרי הרב אומר כן בהלכות ברכות פ"ו הי"ח לט אדם ידיו במפה ואוכל חולין גרידא כמ"ש הכ"מ שם דוקא לאוכלו עט"ת או עט"ק כמ"ש לקמן בעזה"י וא"כ איכא לומר אה"נ דאיבעיא. הוה בחולין גרידא ולא מצי למפשט מהך דלא התירו כו' ומה שכתב דלשון התוס' משמע דחולין עט"ת הוה כתרומה עצמה כו' יראה מדבריו דר"ל דעט"ת או עט"ק בוודאי שרי אף לשמואל ולא התירו לאוכלי טהרות היינו חולין גרידא ואיני יודע זו מניין לו דודאי בכהנים התירו דזריזין הם ולא בישראל כמ"ש רש"י ע"ב ד"ה יע"ש ומ"ש התוס' דר' צדוק כהן היה ואוכל חולין בטהרה כבר כתבנו פירושו דסוברין התוספות דאף כהן לא התירו אלא תרומה או עט"ת ולא חולין גרידא דאל"כ הוה למימר התירו מפה לכהנים ולא לישראל אלא ש"מ משום תרומה דוקא וכל אביזרייהו דהיינו עט"ת ולישראל לא התירו אף עט"ת דתרתי בעינן והפשטן השיב לו מדרב דאמר דעתי קצרה הא לא"ה אסור ומיירי חולין גרידא דלא כשיטת הר"מ וכמו שאבאר:

אבל הר"מ ז"ל בפ"ו מהל' ברכות הי"ח כ' לט ידיו במפה ואוכל בחולין ומפרש הכ"מ והב"י בסימן קס"ג דוקא לאוכלי טהרות חולין עט"ת או עט"ק הוא דלא התירו אבל חולין גרידא התירו ומ"מ אף לפי שיטתו צ"ל דלא ידע מהא דהתירו מפה כו' דאל"כ מה מיבעיא ליה דאין לומר דמיבעיא ליה בחולין גרידא דא"כ מפשטה פשיטא להיתרא והוא פשיט ליה לאיסורא מהא דרב דאמר ליה שמואל עבדין כדין אלא ש"מ דאיבעיא עט"ת או עט"ק בישראל ופשיט ליה מדרב דאכיל נמי עט"ת כירושלמי דר' חייא מפקיד ליה אי את יכיל למיכל כולה שתא בטהרה אכול ולא היה כהן כמבואר דרב קרא בכהני במגילה ומביאו הטור וש"ע בסימן קל"ה ומגילה ריש הקורא עומד אלמא דישראל האוכל חולין עט"ת אסור במפה:

ודע דהר"מ ז"ל מהל' שא"ה ה"ט פ"ח כתב וז"ל לט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה בלא נטילת ידים ואין חוששין שמא יגע אבל לא יעשה בחולין עט"ת או עט"ק עכ"ל והנה מדבריו יראה דאף בכהן לא התירו אלא בתרומה דוקא ולא חולין עט"ת וכ"ש בישראל עט"ק דלא התירו כלל דמשמע דבאדם א' מיירי ועוד דאל"ה אמאי לא השמיענו רבותא טפי דאפילו עט"ת שרי בהן אלא ש"מ דוקא תרומה ולא חולין עט"ת או עט"ק ומיהו חולין גרידא לא גזרו חכמים ואוכל במפה ועיין בכ"מ פ"ו דברכות שכתב דעת הר"מ ז"ל ומן הדין בשניהם. היה להם לגזור אלא דכהנים זריזין הם התירו בתרומה עכ"ל הרי בהדיא כמ"ש דאף לכהנים לא התירו אלא בתרומה ולא בחולין עט"ת ומ"ש דכהנים זריזין הם ר"ל דמש"ה לא רצו לגזור בתרומה מיהת וקשה לישנא דאמר מפה לאוכלי תרומה ולא קאמר התירו לתרומה ולא לטהרות וי"ל ועי' בא"ת סימן קס"ג בב"י שכתב דעת הר"מ כדעת רש"י לא ידענא היכן מצא כן דאי מ"ש רש"י דלא התירו לאוכלי חוליהם בטהרה דמשמע חולין גרידא מותר במפה מנלן דלמא לרבותא אמר כן דאף לאוכלין בטהרה לא התירו וכ"ש לחולין כמ"ש רבינו יונה בפ' א"ד ועיין ברא"ש כאן ושוב מצאתי אח"כ ביש"ש סי' ל"ד מ"ש הקארו דעת הר"מ כרש"י לא דק וזה כמ"ש ואף אם יש ליישב דברי רש"י כפשטן כר"מ מ"מ משמע דלכהנים שרינן אף בחולין עט"ת וי"ל כמ"ש לעיל בדברי הכ"מ דמ"ש כהנים הם זריזי' ומש"ה התירו מיהת בתרומה עצמה:

ואני תמה על עצמי במ"ש הר"מ ז"ל דלט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה אבל לא חולין עט"ת או עט"ק והא הר"מ ז"ל סובר דחולין עט"ק כחולין גמורין הן ולאו כקודש דמי שהרי כן כתב בפ"י מהלכו' אבות הטומאה הלכה ט' חולין עט"ת השלישי פוסל בהן ועט"ק הרי הן כחולין גמורין ועי' בכ"מ שם שהאריך וכיון שכן הא בחולין גרידא סובר הר"מ דמותר לכרוך ידיו במפה כמ"ש, ה"ו מה"ב ועי' ריש פ"ק למ"ד חולין עט"ק לאו כקודש מותר לטמא ביד יע"ש וא"כ איך כתב בפ"ח ה"ט דאסור לאכול במפה חולין עט"ק דהא חולין גרידא הן ועי' בכ"מ שם וצ"ע

(ע"ב) גמרא ת"ש דרב הונא בר סחורה הוה קאי קמיה דרב המנונא בליס אומצא ואכיל עכ"ל כתבו התוס' ופת עמו דלצלי לחודיה לא בעי נט"י וכן כ' כאן הרשב"א דנוטל ידיו לפירו' הר"ז מגסי הרוח ועי' בב"י סימן קנ"ח דהיה נ"ל דלצלי צריך נטילה והרשב"א כ' שא"צ וצ"ל דסובר דמוהל היוצא מצלי אין שם משקה עליו עכ"ל ומתו' דכאן אין ראיה דאפשר דבעי נטילה כדין דבר שטיבולו במשקה ומ"מ אין להוכיח מכאן דאוכל מחמת מאכיל צריך ליטול ידיו דשאני פת דהחמירו טפי מדבר שטיבולו במשקה וצריך ליטול ידיו ועיין תוס' פסחים קט"ו ד"ה כל ואין ראיה מדבר שטיבולו במשקה לפת ומש"ה הוכרחו לומר דאכיל פת ג"כ ומרשב"א שכ' דהנוטל ידיו לפירות הר"ז מגסי הרוח יש ראי' ועי' בטור א"ח סימן תע"ב שכתב בשם מהר"מ מרוטנבורג יע"ש ועיין סימן תס"ו לענין בשר יבש שמזיע דכתב