ראש יוסף על חולין חלק ב צג

כל היד מקום שמחבר יד וזרוע בקידוש וכמ"ש לדעת הר"מ ז"ל בזה: בתו' ד"ה נוטל אדם כו' אומר ר"ת כו' מה שיש לעיין בדברי תו' הללו אכתוב בגמרא: וברש"י ד"ה ומתנה לאכיל' ובלבד שיזהר מלטמאם עמ"ש בגמרא לקמן מזה

(דף קז ע"א) גמרא אמר ר"א לבני פקתא דערבות אתון דלא שכיחי לכו מיא אתנו עלי' מצפרא עכ"ל ראיתי לכתוב בכאן בקיצור והוא דרב ור"א דזכרו נוטל ידיו שחרית וגם ר"א משו ידייכו מצפרא נראה לכאורה כמ"ש הב"ח כא"ח סימן קס"ב והביאו הט"ז דוקא שחרית דמברך ענט"י בבוקר כמ"ש הב"י בסי' ד' בשם הרשב"א דומיא דכהן המקדש ידיו מן הכיור יע"ש ומש"ה מהני משא"כ בנוטל ידיו ביום שלא בשעת אכילה היוצא מב"ה ונוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה דלא מהני תנאי אלא דאין נראה כן וכבר השיגו הט"ז יע"ש ולפי ספק הלכה בש"ע קס"ד בהג"ה שאף יוצא מבה"כ וכדומה צ"ל דנוטל אדם ידיו שחרית ע"צ ע"ט דאי לית ליה מיא אלא כדי נטילת שחרית יטול ידיו בו ויתנה על כל היום וכן ר"א דאמר דאמר לבני פקתא דערבא אתון דלא שכיחי לכו מיא כו' ודעת הלבוש בסימן קס"ד דאם התנה בשעת אכילה זו על אכיל' אחרת לא מהני תנאי וכ' אליהו זוטא בשם הל"ח הטעם שמא יבא באותה אכילה גופא שיטול ידיו ולא יאכל מיד ולא יקיים תיכף לנטילה ברכה ולפ"ז נקיט נוטל אדם ידיו שחרית למעט נוטל ידיו באכילה זו ומתנה על אכילה אחרת דלא מהני אמנם כבר השיגו המ"א ושאר אחרונים דמהני כה"ג ולפ"ז נוטל שחרית או ע"ט קמ"ל כמ"ש או דבא לומר דבנטילת שחרית בעי לאתני על כל היום ולאשמעינן דחולין בעינן ג"כ כונה ועי' בא"ח סי' קנ"ט סי' ג':

והנה התו' הקשו בד"ה נוטל כו' מהא דהנוטל לא יקדש משום דקידוש מפסיק בין נט"י לסעודה ועוד הקשו מא"ד ב"ה אומרים מוזגין הכוס ואח"כ נוטלין לידים דתיכף לנטיל' ברכה עכ"ל ודע דההיא דפסחים לא אתמר בהדיא דנוטל לא יקדש משום הפסק כו' אלא דהתו' מפרשים כך וע"ש בתו' בד"ה נוטל ושם תי' בע"א דנראה כנוטל לפירות יע"ש ועוד יש תי' אחר עי' בא"ח סימן רע"א הטעם משום דנראה דהפת חביב לו יע"ש בטור וא"כ אין ראיה מהתם כלל דבעי תיכף לנטילה ברכה והתו' בכאן בקושיי' ובתירוצ' סברי דטעמ' הוא משום הפסק דלא יקדש ומש"ה הוקש' להם ואף דשם מסיק דזימנין סגיאין הוה קאי קמי' דרב ומסיק דלא חיישינן להפסק עי' בתו' שם ד"ה דזימנין י"ל דקשיא להו לפי ה"א התם הוה להקשו' דברי רב אהדדי מכאן דמתנה אלמא דלא בעינן תיכף כו' ודוחק דהא פריך ליה התם עדיפא מקידושא גופא ונראה דהתו' סברי כאן דכן הוא האמת דנוטל לא יקדש משום הפסק והא דאמר התם שכחתי' לשמעתי' דרב דזימנין מקדש על ריפתא לאו למימרא דלא חיישינן להפסק אלא הכי קאמר דמדאמר נוטל לא יקדש בשום ענין דעל היין הוה הפסק ועל הפת אין מקדשין ולזה אמר דליתא דהא רב היה מקדש על ריפתא וא"כ אם אין לו יין יכול ליטול ידיו ולקדש על הפת דלא הוה הפסק בפת דהא מברך המוצי' מיד וביין אה"נ דהוה הפסק ועי' בטא"ח סי' רע"א ובט"ז ובמ"א שם ובלבוש ומש"ה הקשו שפיר דעכ"פ דברי רב ברונא דהתם לא אידחי מהלכה דנוטל לא יקדש על היין דהוה הפסק והוקשה להם ג"כ מא"ד דב"ה מוזגין את הכוס ולא הוקשה להם כיצד מברכין מ"ח א' דתיכף לנט"י ברכה דהתם מפרשינן במים אחרונים משא"כ מהך דא"ד דאיירי בנטילה ראשונ' אמרינן נמי תיכ' לנטילה ברכ' קשה שפיר ואהא תירצו בשם ר"ת דהתם בשחרית מיירי ויש לפרש בב' אפין או דבשחרי' רשאי להתנו' על כל היום משא"כ כשנוטל לצורך אכילה ובירך ענט"י על מה יחול הברכה כי ברכת ענט"י לא נתקנ' אלא על אכילה והלכך צריך שיאכל מיד משא"כ בשחרית דנוטל בלא"ה מהני נמי על כל היום ועוד יש לומר כשנוטל לאכילה מחויב לעשות מיד בלי הפסק על מה שנטל משא"כ בשחרית וזה דעת רבינו יונה עי' בסימן קס"ד בב"י יע"ש ועוד י"ל כמ"ש הב"ח דווקא שחרי' אבל ביום כשנוטל אף שלא לצורך אכילה לא מהני תנאי ומש"ה אמרו שם בכיצד מברכין דכ"ע תיכף לנט"י ברכה היינו ברכת המוציא אבל לדינא כת' הט"ז וכן משמע משאר אחרוני' דמהני אם התנ' אף בשאר היום ונראה לי שאם נוטל ידים דהמים מצוי לו כעת ומתנה על אכיל' של אחרי כן רשאי ולא יברך על נט"י שאינו אוכל אז ולא איכפת לן בזה כנ"ל ועיין בט"ז סימן קס"ד. עוד תירצו התו' דהא דרב אם אין מים בסמוך לו עכ"ל והא דאמר אף שלא בשעת הדחק והיינו דרב היינו דלא הוה שעת דחק אבל טרחא קצת איכא שצריך לילך לערך מיל או יותר ומש"ה היקל רב ולא בע"א וההי' דברכו' בלא טירח' כלל אסור להפסיק ולתי' ראשון אף בלא טרחא כלל אפילו הכי רשאי:

והנה רש"י ז"ל פי' ומחנה לאכילה ובלבד שלא יטנפם ויטמאם ולא כת' ג"כ שיזהר ג"כ מהיסח הדעת יש לפר' דבכלל שיזהר שלא יטנפם הוא או דוקא שיזהר שלא יטנפם בוודאי אבל סתם ידים אף שהסיח דעתו מהם כיון שלא ידע להן שום טומאה שרי כיון דהתנה מתחלה על כל היום וריטב"א כתי' שמורו היה אומר דה"ה שיהא נזהר מהיסח דעת ולאו דווק' שיזהר שלא יטנפם והר"מ בפ"ו מהלכות ברכות כת' שלא יסיח דעתו מהם יעוין וזה כמ"ש ריטב"א:

עוד אבאר לך שמה שאמר ומתנה על כל היום משמע ודאי דנט"י בעינן כונה וכן כתב ב"י בסימן קנ"ט בשם הרשב"א בת"ה יע"ש ובחדושיו כתב בשמעתין מדאמר מתנה משמע דבעינן תנאי ומיהו בנטל לאכילה סומך עליו כל היום ואף תנאי א"צ כיון דנטל לאכיל' ועי' במ"א סי' קס"ד ואם נאמר דלא בעינן כונה לחולין י"ל דההיא דמתנה הוא בסתם ידים ומיהו נזהר מודאי טומאה ומש"ה בעינן תנאי דוקא או אף דצריך ליזהר מהיסח דעת ג"כ אפ"ה בעינן תנאי דאל"ה אסור דחכמים הצריכו נטילה לאכילה ולא חלקו בין שמר ידיו מהיסח או לא ומש"ה כי התנה על כל היום הוה כאלו נטל לכל סעודה ואל"ה אסור ועי' בב"י סי' קס"ד כ' המרדכי בא"ד דוקא שנזהר שלא יטנפם אבל אם טנפם אין מועיל התנאי כי אם היכא דאין מים בעיר יע"ש סוף דבר נראה אף שנטל ידיו לאכילה צריך תנאי על כל היום ואף דבמ"א כתב שא"צ זהו לשיטתי' דפסק בדיעבד פסול באין כוונת הנוטל אבל למ"ש בסימן קנ"ט בש"ע לכתחלה בעינן כונה משמע דיעבד מהני וכן ממ"ש בסימן קנ"ח ס"ק י"ז שאם נטל ידיו כו' ובהג"ה נוטל בלא ברכה יע"ש בט"ז משום דבדיעבד עולה נטילה שלא במתכוין וא"כ הא דרב דמתנה י"ל משום דלכתחלה בעינן כונה ואין נראה דמשמע דעת הב"י דאף לכתחלה לא בעינן כונה בסימן קנ"ט והא דפסקינן בש"ע סימן קנ"ט סי"ג דלכתחלה בעינן היינו להחמיר וא"כ רב דאמר מתנה על כל היום ע"כ כמ"ש דתנאי בעינן דחכמים לא חילקו ואמרו דכל נטילה בעינן לכל אכילה וא"כ נראה להחמיר דאף בנוטל לאכילה בעינן תנאי על אכילה אחרת כדכתיבנא:

ודע דבסימן קנ"ט האריך הב"י בדין זה דלחולין לא בעינן כונה והביא ראיה מפ"ב דחגיגה י"ח ע"ב ת"ר נתכוין כו' א"ר נחמן ל"ק לחולין לא בעינן כונה וכ' עוד דלרשב"א שהביא ראיה מתוספתא דפ"ק דידים הביאה הר"ש דת"ק כונת נוטל או נותן בעינן ולר"י תרתי בעינן וכתב הב"י לפ"ז ע"כ ברייתא דנטל ולא נתכוין ידיו טהורות לחולין ע"כ מיירי במטביל או נוטל ע"י אחר דנותן מתכוין עכ"ל וא"כ קשה ברייתא דקתני נוטל בלא נתכוין ידיו טמאות למעשר ע"כ דבעינן כונת נותן ונוטל וז"א דהלכה כת"ק דבחדא סגי וכן פסק הרשב"א גופא דבחדא סגי ועוד קשיא לי מ"ט דר' יוסי דבעי כונת נוטל ונותן וכי עדיף מטבילת כל גופו למעשר ולתרומה דתנן במשנה נדה י"ל חרשת ושוטה חברותיה טובלת אות' והביאו הגמרא לעיל בדף ל"ב יע"ש דאי הטבילוה חברותיה כונה דאחרים מהני ג"כ לתרומה ולא פליג ר"י כלל ואפשר בנט"י דומיא דכיור שהיה כונת נותן ונוטל דהכהנים היו שופכין על ידיהם בכונה ומצינו שהחמירו בנט"י דומיא דכיור דבעי כלי וכח גברא לרבי יוסי עיין בפ"ק דידים ר"י פוסל בב' אלו ועיין בריטב"א כאן וברשב"א גבי אי בזיע דמלא וכבר היה אפשר לפרש הא דאמר כונת נותן ונוטל היינו דלא כוון לאכילה אלא לדבר מה וגרע מאלו לא התכוין כלל עיין בחדושינו פ"ק ופ"ב ובכאן אין להאריך:

וראיתי להמ"א בסי' קס"ד סי"ג דכ' דהרשב"א כת' דמיירי לנגיעה עכ"ל כעת אין ספר ת"ה מצוי בידי ומ"מ אומר דהרשב"א כ' כן על ההיא דלעיל פ"ב אבל ההיא דחגיגה א"א לפרש כן דהא דאמר לחולין לא בעינן כוונה מיירי לנגיעה דא"כ מה פריך נימא אידי ואידי לחולין מיירי וכאן לנגיע' וכאן לאכילה ולמה ליה לאוקמיה הא דתניא ידיו טמאות למעשר אלא ודאי דלחולין לא בעינן כוונה כלל אף לאכילה וזה שכת' הב"י אחר שהביא דברי הרשב"א בת"ה דדחי להא דחולין פ"ב דמיירי לנגיעה כת' הב"י דאף דהוכחתי מחגיגה דלא בעינן כוונה כלל כו' היינו דלא ניחא לי' דמיירי לנגיעה מה"ט דכתיבנ' דא"כ מה פריך התם יע"ש:

ועי' פסחים קט"ז ע"ב בתו' ד"ה אסוחי כו' דאדרבה משמע משם דחולין א"צ כוונה אבל המעי' היט' בדבריהם יראה כדברי ב"י דחולין לתוספת בעינן כוונה וזה לשין התו' תימא מה צריך להאי טעמא תיפוק ליה דנטילה ראשונה לא היתי לשם קדושה וי"ל דס"ד כיון שנטל ועל דחולין לא בעינן כוונה עכ"ל הנה מלת קס"ד אינו מובן כלל וצריך לומר דה"פ דהמקשה פריך דהא משא ידיה בטיבול ראשון דהיינו לירקות במי מלח כמנהגנו וע"כ סובר דחולין לא בעי כונה והמתרץ השיב לא דאפ"ה דלמא מסח דעתיה מיני' ומיהו באמת איצטריך להאי תירוצא דאל"כ ליטול ידיו בשעת טיבול ראשון