ראש יוסף על חולין חלק ב צב

אלא שפסולן היה שמתחלת ברייתן לא היו ראוין לשתיית בהמה מפני חומן עכ"ל והיינו לשתיית בהמה ואדם ע"י הדחק כמ"ש הר"י הביאו הב"י בסימן ק"ס יע"ש בזה ובד"ה דאסקיני' כו' חריץ קצר ואין מ' סאה ומחוברין למקוה עכ"ל דאי יש מ' סאה סובר דלא גזרינן אטו מנא דהא רואה שמקוה הוא ואי אין מחוברין לא עלתה לו טבילה דבעינן מ' סאה לשיטתי' ויש מי שפירש אפי' במ' סאה כל דפסקיני' בבת ברתא ועיין ברשב"א ובד"ה בתוספות דפסקיני' והא דאמרינן כו' דאי הוה מ' לא גזרינן ומש"ה הוצרכו לומר לענין ידים לא גזרו א"נ במחוברין למקוה כפירש"י: ובתו' ד"ה מים שנפסלו כו' ואגב ריהטא לא עיין כאן וכן השיגו לרש"י בזבחים יע"ש דאין לומר דמ"ש בין בכלים ובין קרקע פסולים היינו בת בירתא דאין ענינו לשם דבמי מקוה הראוין לטבילת גופו והתם ודאי לא גזרינן בת בירתא דהכל יודעין שאין טובלים בכלים וכבר היה מקום ליישב דברי רש"י בזבחים במ"ש לעיל באורך אלא שלא ראיתי להאריך: גמרא סבור מיניה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא עכ"ל הקשה הריטב"א דא"כ מה איכא בין ראשונים דג"כ ליכא אלא מצוה ותי' דבפת חובה מדאורייתא מדר"א ב"ע עכ"ל וכן פירש"י ד"ה רבא אמר דאורייתא מצוה היא כר"א ב"ע דלא כמ"ש התו' ד"ה מצוה כו' דאסמכתא היא ולפירש"י קשיא מה פריך לעיל על הא דאמרינן מים ראשונים מצוה מהא דתניא מים ראשונים חובה דלמא ההיא ר"א ב"ע הוה דמן התורה הוא מידיו לא שטף ומש"ה קרי ליה חובה כו' יע"ש

(ע"ב) גמרא וכל דבר שחוצץ בטביל' חוצץ בנטיל' הר"מ בהלכות מקוואות בפי"א ה"ב הביא ראיה הא דכל החוצץ ואיני יודע למה לא הביא הא דתוספתא דלנגיעה דחולין עט"ק לא בעינן שיהא דבר חוצץ ועיין תו' ד"ה וכל דבר ועיין בפי"א מהל' שא"ה דפסק חולין עט"ת כתרומ' דמי בה"ט יע"ש:

אמר רב ע"כ לחולין ע"כ לתרומה הנה גי' רש"י ותו' הוא דע"כ לחולין ולתרומה ולקידוש ידים בבריית' ונקיט כסדר חולין דמשום סרך תרומ' לא החמירו כ"כ ודי בשיעור מועט ותרומה צריך יותר וקידוש מ"ה והלכתא גמירי לה כדמסיק בערכין י"ט ב' ורב היה מראה לתלמידיו ע"כ כו' דפירש"י דלחולין עד פ"ב ולתרומה עד ג' וקידוש לא הזכיר דלא היה בימיו והזכיר מה שהיה נוהג בימיו ושמואל ג"כ סובר כרב דפירושו דברייתא בפ"ב והחמיר ע"ע דכהן היה ורגיל בתרומה כמ"ש התו' ד"ה אמר רב או דהחמיר על עצמו וכל אדם רשאי להחמיר ע"ע כדמסיק דר' מיישא בר ליואי כו' ועיין מהרש"א ור' ששת אמר דברייתא לחולין פ"א ולתרומ' פ"ב ורב ששת החמיר ע"ע דחולין ג"כ עד פ"ב ולקול' דאמר היינו אדרב ושמואל כמ"ש התוס' דלרב תרומה מיהת בפ"ג ולשמואל חולין ג"כ ואיהו אמר לתרומ' עד פ"ב ואין לפרש דרב ע"כ לחולין פ"א ולתרומ' עד פ"ב כמו לרב ששת ופוסק כן להלכה ושמואל פי' הברייתא פ"ב ופ"ג והחמיר ע"ע דכהן היה ודינא הכי ובריית' בכל אדם או דרשאי להחמיר ע"ע ורב ששת פי' כרב ופסק לחומרא עד פ"ב שהחמיר ע"ע ולקולא אשמואל לחוד דאיהו אמר עד פ"ג דלא משמע ליה לפרש כן דמשמע ודאי שמואל אשיעורא דרב קאי אלא דהחמיר אף לחולין כתרומה ועוד דא"כ הוה ליה לומר דברי רב ששת בתר רב כי היכי דלהוי שפיר טפי דלרב לחולין פ"א ולתרומ' פ"ב ורב ששת לחומר' ושמואל מחמיר טפי מכולהו ואף שאין זה דיוק מ"מ נראה דשמואל אשיעורא דרב קאי כמ"ש מעיקרא ור"ת סובר כי רב ושמואל סוברי' כרב ששת דפ"א ופ"ב אלא דשמואל החמיר ע"ע וכל אדם רשאי להחמיר ואין זה חולק על הברייתא והחמיר כמו בקידוש ידים ורגלים לר"ת דהיינו עד פ"ג בגב היד אלא דשמואל החמיר בתרוייהו ר"ל בחולין ותרומה עד פ"ב כמו קידוש ידים במקדש ורב ששת מיקל משמואל ומחמיר מרב והיינו עד פ"ב אף לחולין ומהרש"א כת' דאפשר דלא רצה לפרש כר"ת דר"א דמחמיר אין להחמיר יותר אלא עד פרק דמקום קידוש דבהכי יתייש' ספר הזוהר עכ"ל הנה בתחלת דבריו יש לפרש דה"ק דמש"ה לא רצה רש"י לפרש כר"ת דא"כ לחומרא דשמואל הוא שיעור חדש מה שלא הוזכר כלל בברייתא לחולין ולתרומ' והוא פ"ג בקידוש והחמיר ע"ע ומצינו נמי לפרש עד מקום חיבור היד והזרוע דבקידוש הוה שיעורא כמקודם לפירש"י ואיך שיהיה קשה א"כ מאי האי דקאמר בר הדיא דהוה קאים קמיה דרב אמי ואמר לחומרא ול"ת דכהן היה ומה בכך דכהן היה סוף סוף א"צ להחמיר בחולין יותר מתרומה והוה לפסוק כרב ששת ולא להמציא שיעור חדש להחמיר עד פ"ג בתרומה גופא יותר מן הברייתא ודי לו להחמיר בחולין כתרומה להרגיל א"ע בתרומה אלא ע"כ דמחמיר ע"ע היה כו' ומה קאמר ול"ת שהוא כהן דוודאי דוחק לומר דבר הדיא לחומרא אמר כרב ששת דלחולין עד פ"ב דלא כרב דלחומרא משמע קאי אדשמואל דר' ששת אמרינן בגמרא דלקול' היה אף שמחמיר מרב כו' מ"מ לא הוה לומר סתמא בר הדיא לחומרא כו' ומן מלת אלא עד סופו לא ידענו פי' של מהרש"א ז"ל ואולי יש איזה חסרון תיבות בדברי מהרש"א וצ"ל לפירושו דסובר דר"ת נמי קידוש ידים עד חיבור היד והזרוע כאינך פירושי' ומה שכתב ר"ת וקידוש ידים במקדש עד פרק שבגב היד הוא פרק המחבר היד והזרוע נמי מיקרי פרק שבגב היד ואף דרש"י פ"ז ד"ה ושמואל אמר דפ"ג והוא שבגב היד אפשר דפרק המחבר יד וזרוע נמי מיקרי פרק שבגב היד ואהא כת' מהרש"א דלר"ת נמי א"צ לדחוק ולומר כמו בקידוש עד פסת היד דהוא מקום חיבור היד והזרוע אלא עד פ"ג אלא משום דליתיישב ספר הזוהר לשיטתיה פי' כן עד מקום קידוש פסת היד כן נראה לי לפרש דברי מהרש"א ז"ל ולפי מ"ש לעיל היה אפשר לפרש דרב ור' ששת סברי פירושא דברייתא פ"א ופ"ב ור' ששת מחמיר מרב ושמואל סובר פ"ב ופ"ג ומחמיר בחולין כתרומה ומשום דכהן היה ולזה אמר ר' מיישא דלא דכהן הוא וכבר כתבנו לעיל מה שיש ליישב זאת וראיתי לרשב"א שכת' דר' ששת מפרש לברייתא פ"א ופ"ב וקדוש עד פסת יד מקום המחבר יד וזרוע ודלגה הברייתא פ"א מתרומה לקדוש ידים עכ"ל ר"ל פ"ג שבאצבעות הרי דאף לר' ששת פי' כן קידוש ידים פסת היד ואף שהוא אפשר לפרש לר' ששת קדוש ידים עד פ"ג ומנלן דדלגה הברייתא פ"ג ואפשר בהלכה למ"מ אין שייך מחלוקת דהלכתא גמירי בקידוש כמ"ש בערכין י"ט והבאתיו לעיל ועוד דלמעט במחלוקת עדיף טפי מלומר דר' ששת בתרתי פליג על רב ושמואל בתרומה ובקידוש דלרב ושמואל תרומ' פ"ג וקידוש פסת היד ולר"ש תרומ' פ"ב ודי בכך ובקידוש מודה עד פסת היד אבל מההיא דערכין אין הכרע אי בקידוש פ"ג או פסת היד כמו שיראה הרואה שם ולפי' הר"ר אברהם רב ושמואל סבירא להו דברייתא לחולין פ"ג ולתרומה פסת היד ולקדוש היד עד קובידו ושמואל מחמיר בחולין כתרומה ובספר הזוהר נמי כל היד ולא כו' ור' ששת ע"כ כמו לפירש"י וכמ"ש מהר"מ מלובלין יע"ש ור"ל דר' ששת פליג על רב ושמואל וסובר פירוש' דברייתא לחולין פ"ב ולתרומ' פ"ג ובקידוש עד קובידו דבהלכה אין שייך מחלוקת כמ"ש לעיל או דלחולין עד פ"ג כתרומ' וקידוש עד פסת היד ולא דלגה הברייתא ולקולא היינו מרב ושמואל והא דמביא ראיה מספר הזוהר לחולין כל היד ואין לומר אכתי דלמא כפירש"י פ"ב ופ"ג ופסת היד ושמואל מחמיר ע"ע דא"כ קשיא הא דר' מרישא לאו משום דכהן הוה פשיט' דמהיכא תיתי למצוא שיעור חדש בשביל זה להחמיר יותר מתרומה השנוי בברייתא וכה"ג הקשה מהרש"א והבאתיו לעיל יע"ש וא"כ ע"כ פי' הברייתא לתרומה עד פסת היד ושמואל אפשר דכהן היה מחמיר בחולין כתרומ' ועיין ברא"ש וברשב"א ובריטב"א שיש גירסות אחרות ולא ראיתי להאריך בהם:

ובתו' ד"ה ע"כ לחולין וע"כ לתרומה לפי שאינו שוה כמו באגודל כו' עכ"ל ר"ל דפ"א אינו שוה בכל אצבעות ועד"מ כתבו כמו אגודל שאין שוה לשאר אצבעו' ואי הוה פ"א יש אצבעות שלא נטל כלום אלא דצ"ע דפ"ג נמי אין נוטל כלום אגודל דנראה לכל דאגודל אין מגיע אלא עד תחלת פ"ב במקום שמתחיל שם וכ"כ דרבינו יונה בפא"ד הביאו הב"י סימן קע"א דלפי זה ר"ל דלחולין עד פ"ב נוטל שאר אצבעות ב' קשרים ואגודל ק"א וצ"ע שאינו כן אלא כמ"ש ולא היה כעת בידי לעיין בו ואיך שיהיה קשה דלר' ששת ע"כ הכי פירושו דפ"א ולא איכפת לן במה שאינו מגיע שוה לכל אצבעות א"כ אימאי לא יפרש כן לשמואל ולרב ושמואל מחמיר ע"ע עד פ"ג או פסת היד כמו בספר הזוהר דאיתא הכי וכן לפי' ר"ת אם לא דלרש"י ר"ש פלג על ברייתא כן פי' הריטב"א לחד תירוצא דר"ש פליג על ברייתא ודחוק:

בא"ד אבל אין לפרש כמו שפי' הר"ר אברהם עיין בגמרא מ"ש וזה כולו מבואר וא"צ ביאור זולת מ"ש אח"כ דבערכין לא משמע כן עי' במהר"מ מלובלין מ"ש ליישב:

הר"מ ז"ל בהלכות ברכות פ"י ה"ד סתם וכ' עד הפרק ולא נודע מקומו איו וכ' הכ"מ מסתמ' בשיטת הרי"ף רבו אמרה עד פסת היד יע"ש ובהל' ביאת מקדש פ"ה לא הזכיר כלל שיעורא דקידוש ידים ורגלים עד היכן הוא ומסתמא שיעורא כמו נט"י לחולין דהוא עד פסת היד. דע דלפי גירסת הרי"ף י"ל דכולהו חדא שיעורא אית להו יע"ש, ולא קשיא בגמרא ולא מידי ואין להאריך בכאן יותר בזה:

גמרא אמר בר הדיא הוה קאימנא קמיה דר"א כו' ול"ת משום דכהן הוא כו' האי לחומרא כבר פירשנו דכשמואל משמע כמו שכתבתי לעיל ומשום דלהרגיל בתרומה לזה אמר דכל אדם ראוי להחמיר ע"ע והיינו עד פסת היד וכן סתם בש"ע סי' קכ"א וכן דעת מהרש"ל משום מלא חפני טיבותא וכן בלבוש סי' קס"א וכן ראוי לנהוג אף לחולין ליטול